קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב הליכים בבית משפט בשל הסכם בוררות: בפני בקשה מטעם הנתבע בתיק זה לעיכוב הליכים בבית משפט בשל קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן "חוק הבוררות"). סעיף 5 (א) לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב הליכים שהוגשו בפניו בהתקיים מספר תנאים. עם זאת, על פי רוב, ההחלטה אם לסרב או להיענות לבקשה לעכב את ההליכים נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. להלן לשון הסעיף: "הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך." סעיף 5 (ג), כמצוטט מטה, מורה כי בהתקיים טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון בית המשפט ישקול אם לסרב לבקשה: "בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." פרופ' ס. אוטולנגי בסיפרה, "בוררות דין ונוהל" (מהדורה שלישית, עמ' 127), מוסיפה כי נטל ההוכחה מוטל על המתנגד לבקשה לעיכוב הליכים ועליו להוכיח ולשכנע את בית המשפט מדוע יש לסרב לבקשה. זאת בהתאם למגמה הרווחת שסכסוך אשר הוסכם למסרו לבוררות באמת יידון בה וכדברי כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 550/75, רפאל מורלי נ. דוד ביגון (פד"י ל (2) 309): "נטייתו של בית המשפט תהיה בדרך כלל כי סכסוך אשר הוסכם על מסירתו לבוררות, אכן יידון כאמור; ביסודה של גישה זו מונחת המגמה לשקוד על קיומם של חוזים והתחייבויות להושיט סעד למי שמבקש לצעוד בדרך עליה הסכימו הצדדים והסכם הבוררות מרצונם החופשי." רקע: להלן העובדות העיקריות הצריכות לעניננו, בהתחשב כי לא בתיק העיקרי עסקינן. הנתבע חכר מהתובעת, עירית חיפה, שתי יחידות בבנין מסחרי ברח' הנמל 48 שבבעלות התובעת. תקופת החכירה החלה מיום 20/3/66 ומיום 8/9/69 ועתידה להסתיים ביום 31.12.2024. שתי היחידות הנ"ל הוחכרו בשני מועדים שונים ועל פי שני חוזי חכירה נפרדים. התובעת הגישה תביעה זו לאור סירובו של הנתבע לשלם לה את דמי החכירה כשהם משוערכים בהתאם לעלית מדד המחירים לצרכן מיום חתימת שטרי החכירה. התובעת טענה כי למרות שלא נקבעו בחוזי החכירה הנ"ל מנגנוני הצמדה או שיערוך של דמי החכירה, על הנתבע לשלם לה את דמי החכירה כשהם משוערכים לעיל מן הנימוקים הבאים: לאור האינפלציה אשר התפתחה במשק הישראלי ואשר לא ניתן היה לצפותה ביום חתימת החוזים האמורים, נשחק לחלוטין ערך דמי החכירה, אשר הינם כלכליים מיסודם, דבר המביא לסיכול ערך התמורה החוזית ומנוגד לרוחו ותכליתו של החוזה. הנתבע טען לגופו של עניין כי אין הוא נדרש אלא למלא אחר הוראותיהם המפורשות של חוזי החכירה אשר אינם מכילים כל תנייה בדבר שיערוך. לטענתו, עניין האינפלציה היה נתון מודע. על כן, טען הנתבע, החוזים משקפים נאמנה את אומד דעתם של הצדדים בזמן חתימת החוזים וכל טענה שערכם של דמי החכירה אינו כלכלי - רווחי ולא נומינלי - סימלי, נובעת מחוסר תום לב. הנתבע התגונן בכתב הגנתו לגופו של עניין, אך כבר בראשית כתב ההגנה ביקש הנתבע כי בית המשפט יורה על עיכוב הליכים והעברת ההכרעה שבמחלוקת לבוררות וזאת בהתאם לסעיף V בחוזה החכירה המקורי מיום 12/11/50 אשר מורה בעיקרו כי "… כל סכסוך ספק או שאלה ימסרו לבוררותו של בורר יחיד …" (נספח א3 לכתב התביעה). לטענת הנתבע, לאור היות הצדדים חלוקים בדיעותיהם בעניין פירושם של חוזי החכירה וכוונתם, יש לנהוג כמצוות סעיף V האמור ולהעביר את עניין ההכרעה במחלוקת לידי בורר. מנגד טענה ב"כ התובעת בפני כי אין היא מוכנה לגשת לבוררות וזאת בהסתמכה על פסק דין של בית המשפט העליון שלדעתה הכריע במחלוקת זהה. לאור המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין עיכוב ההליכים והעברת התיק לבוררות, הוריתי ביום 10/3/99 כי הצדדים יסכמו בכתב את טענותיהם בעניין זה ומכאן הדיון. טענות הצדדים: טענות התובעת: התובעת טענה בסיכומיה כי דין הבקשה להידחות מכיוון שבמקרה הנדון קיים "טעם מיוחד" לכך שהסכסוך לא ידון בבוררות, בהתאם לסעיף 5 (ג) לחוק הבוררות. התובעת ציינה שני טעמים עיקריים שבגינם יש לדחות את הבקשה. האחד, מדובר בשאלה בעלת חשיבות משפטית רחבה, צרופה ועקרונית. הטעם השני - נובע מההשלכה הרחבה שתהא להכרעה. כסימוכין לטעם הראשון שהעלתה הביאה התובעת את פסיקת בית המשפט המחוזי בת.א. (ת"א) 2796/89, תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נגד שלמה זיו, רו"ח מפרק אטלנטיק חברה לדייג ולספנות בע"מ, (פ"מ תשנא (2) 353). לטענת התובעת המסקנה המתחייבת מפסק הדין האמור הינה כי מקום שבו מתעוררות שאלות משפטיות מסובכות, כדוגמת השאלה שבעניננו - שאלת השיערוך והחלת הגישה הוולוריסטית - על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו ולסרב לבקשת עיכוב ההליכים המשפטיים. בנוסף, טענה התובעת כי פסיקה במסגרת בוררות אשר מטבעה אינה קשורה בדין המהותי ואשר מאפשרת עירעור רק בתנאים מגבילים ביותר, אינה מתאימה לאופי הסכסוך נשוא התביעה שהינו, כפי שנטען, בעל חשיבות משפטית עקרונית. כמו כן, צירפה התובעת פסק דין של בית המשפט העליון, שלטענתה, הכריע במחלוקת זהה ומצא כי העיריה זכאית לדרוש דמי חכירה משוערכים; ע"א 1470/91, עירית חיפה נ. מר חיים ואח', (תקדין עליון, כרך 94(1) תשנ"ד/תשנ"ה- 1994). על כן עמדה התובעת על דרישותיה שלא להעביר את התיק לבוררות, בשל הצורך להכפיף לדין המהותי ולפסיקה, וביקשה לפסול את האפשרות שבורר הדיוט יפסוק פסיקה שונה מאשר זו שהוכרעה בבתי המשפט. הטעם השני אותו העלתה התובעת הוא כי להכרעה שבמחלוקת נשוא כתב התביעה תהא השלכה ישירה על ציבור גדול של אנשים. התובעת ציינה כי ההשלכה תהא על יתר בעלי 25 היחידות בבית המשותף ואף השלכה רחבה יותר על עשרות החוכרים מהעיריה ברחובות הנמל והעצמאות. טענות הנתבע: הנתבע, בתגובתו לטענות התובעת, פסל מכל וכל את הטעמים אותם העלתה התובעת אשר בגינם יש לסרב לבקשת עיכוב ההליכים. בתגובה לטעם הראשון, ביקש הנתבע להבדיל את פסק הדין בעניין "תנובה" לעיל מהמיקרה נשוא תביעה זו וזאת משום שבפסק הדין האמור מצא בית המשפט טעם מיוחד בעובדה כי היה על הבורר בסכסוך להתמנות ע"י גוף בעל אינטרס בתוצאות הבוררות ומטעם זה סירב בית המשפט לעכב את ההליכים. כמו כן הנתבע ביטל את הטענה כי להכרעה תהא השלכה על ציבור גדול של אנשים בציינו כי סכסוך בעל אופי דומה קיים רק בין מספר חוכרים מצומצם לבין עירית חיפה ועל כן השפעת ההכרעה במחלוקת תהא מצומצמת ביותר. לדברי הנתבע, עניין "החשיבות הציבורית הרחבה" היה ידוע לתובעת בעת עריכת החוזה ועל כן אין להעלות טענה מסוג דא כעת. דיון: כפי שצויין לעיל, נקודת המוצא של בית המשפט היא כי "סכסוך אשר הוסכם על מסירתו לבוררות, אכן יידון כאמור" ונטל השכנוע כי יש להימנע מעיכוב הליכים מוטל על הצד אשר מתנגד לבקשת העיכוב. על כן, יש לשאול האם בנסיבות העניין, הצליחה התובעת להרים את הנטל האמור ולהצביע על קיומם של טעמים מיוחדים אשר בגינם בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויסרב לבקשת עיכוב ההליכים. שיקוליו של בית המשפט לסרב לבקשה לעיכוב הליכים נדונו בהרחבה בפסיקה אשר העלתה מספר גורמים שבית המשפט נותן עליהם דעתו בשוקלו אם לסרב לבקשה או להיעתר לה. בפסק הדין בעניין תנובה לעיל אישר בית המשפט כי מקום שבו הסכסוך מעלה שאלות משפטיות מסובכות בעלות חשיבות משפטית וציבורית רחבה ביותר שתהא לו השלכה רחבה על ציבור גדול של אנשים, יתקיים אותו טעם מיוחד לפיו לא יהיה זה צודק לעכב את ההליכים. נראה כי יש לתת את הדעת להבדלים המהותיים בין מיקרה תנובה לבין המיקרה נשוא התביעה שבפני הן בעניין התובענה גופה והן בעניין הטעמים המיוחדים בגינם יש לסרב לבקשת עיכוב הליכים, כפי שצויינו לעיל. לגופו של עניין, בעניין תנובה, עמדה במרכז התובענה השאלה האם בגין המניות שהחזיקה החברה בתנובה זכאית החברה לקבל תמורתם לפי ערכם הריאלי או לפי ערכן הנקוב. בית המשפט דן בבקשת תנובה לעיכוב ההליכים בתובענה אשר התבססה על סעיף בוררות המצוי בתקנונה של תנובה. מורכבות השאלה המשפטית: בעניין תנובה ציין כב' השופט הומינר כי יש להתייחס לכל מיקרה לגופו אך עם זאת ציין לעניין מורכבות הסכסוך כי: "כאשר בית משפט בא להכריע בשאלה האם הסכסוך מורכב משאלות משפטיות קשות, הוא חייב ליתן את דעתו למכלול הרחב של הטיעונים, אשר יהיה צורך להכריע בהם - תוך שימת דגש לשאלה, האם אכן הטענות שעורר ב"כ החברה, נטענו בתום לב ויש לראותן כטענות אמיתיות, או שמא תאמר, כי אלה נטענו אך ורק מתוך כוונה להתחמק ממסירת הסכסוך לבוררות." תקנון תנובה כלל סעיף בנוגע לאופן פדיון המניות אשר על פיו על תנובה לשלם תמורת המניות את "ערכן הנקוב". על כן, כב' השופט הומינר קבע כי בתיק שלפניו השאלה המשפטית המורכבת נובעת, בעיקר, מהצורך להכריע בשאלה האם יש להחיל גישה וולוריסטית חרף האמור בתקנון תנובה והאם ניתן להתעלם מתקנון תנובה, הן בהתייחס אליו, והן תוך כדי השוואה לפקודת האגודות השיתופיות ותקנות החברות. להבדיל, חוזה החכירה שנחתם בין הצדדים בתיק שבפני אינו מכיל כל סעיף מפורש הנוגע לשיערוך דמי החכירה. על כן, המחלוקת שבמרכז תביעה זו נוגעת לאומד דעתם של הצדדים בעת חתימת החוזים האמורים ולשאלה האם יש להפעיל את הגישה הוולוריסטית וזאת מבלי לסכל את כוונת הצדדים. לאמור, סוגייה אשר נוגעת לקביעת אומד דעתם של הצדדים במעמד חתימת החוזה מצריכה הכרעה במישור העובדתי (הלוקחת בחשבון גורמים עובדתיים כגון: האם האינפלציה היתה נתון מודע; האם ערך דמי החכירה הינו נומינלי או כלכלי וכו') וככזאת נבדלת היא מסוג המחלוקות, דוגמת מיקרה תנובה הנוגעת לפרשנות סעיף בחוזה, אשר מהוות שאלות משפטיות מורכבות. לאור כל זאת, יש להתייחס לטענות התובעת כאילו מדובר בשאלה משפטית צרופה ומורכבת, בקורטוב של זהירות. השלכה על ציבור רחב: לעניין השלכת ההכרעה על ציבור רחב נאמר ע"י כב' השופט י. כהן בבג"צ 115/77 הסתדרות מכבי ישראל, קו"ח נ. ביה"ד הארצי לעבודה ואח' : "… ניתן ללמוד על מגמת בתי משפט לשלול דיון בבוררות כשהסכסוך מתייחס לחוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או על חלק ממנו וכשאלה הם חוקים שאין להתנות על הוראותיהם". (דברים אלו צוטטו בפס"ד בעניין תנובה כחלק מדבריו של כב' השופט מלץ בה.פ. (ת"א) 556/81 שלב נ. גרין ואח', פסקים תשמ"ג (א), 72). כפי שצויין לעיל, העובדה כי במרכז המחלוקת עמד תקנון תנובה היווה גורם מרכזי למורכבות השאלה המשפטית. התקנון מכיל תקנות וכללים שתפקידם להבטיח זכויותיו של חבר בקואופרטיב ולהגן על שווי חלקו בו ועל כן גם נמצא בגדר אותם "חוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או חלק ממנו"(כלשון השופט כהן, לעיל). כמו כן, נראה כי התקנות בתקנון הינן בעלות אופי קוגנטי שאין להתנות עליהן. בנוגע להשלכה שתהא להכרעה אמר השופט הומינר בפסק דינו בעניין תנובה כי לתוצאות ההכרעה תהיינה השלכות לא רק על בעלי המניות של תנובה, אלא גם על בעלי מניות באגודות שיתופיות אחרות בעלות תקנה זהה בעניין פדיון המניות. אין ספק כי, להבדיל מהמיקרה שבפני, בעניין תנובה היתה להכרעה בשאלת הפעלת הגישה הוולוריסטית השלכה פיננסית כבדת משקל ומרחיקת לכת על אנשים וגופים רבים, ביניהם, הסקטור החקלאי הרחב במדינה, הקיבוצים והמושבים, וכן השלכה על היחסים הפנימיים בין חברי תנובה. בע"א 1470/91, עירית חיפה נ. מר חיים ואח', (תקדין עליון, כרך 94(1) תשנ"ד/תשנ"ה- 1994), עמדה במרכז השאלה האם עירית חיפה זכאית להתנות את העברת זכות החכירה בתנאים הכוללים תשלום דמי הסכמה ושערוך דמי החכירה (אין זה המקום לדון בשאלה האם פסק דין זה מהווה תקדים מחייב לעניין התביעה נשוא התיק שבפני), מכאן ולהבא. כב' השופטת ט. שטרסברג-כהן, (בשבתה בבית המשפט המחוזי), קבעה בעניין אופיו הציבורי של החוזה כי החוזה הינו "חוזה עיסקי רגיל", ו- "אף שהעיריה צד לו, אין כאן צרכי ציבור חיוניים המצדיקים שינוי ההתחייבות". כב' השופט א. גולדברג השאיר עמדה זו של בית משפט קמא על כנה והוסיף כי אין בהחכרת הנכס על ידי עירית חיפה "סממן כלשהו של מעשה שילטוני". קביעה זו של בית המשפט מלמדת כי בבוא בית המשפט לשקול את זכות העיריה להשתחרר מאיזה תנאי שבחוזה, כדוגמת החוזה נשוא התביעה שבפני, אין לתת משקל לטענת העניין הציבורי והשלכת ההכרעה על ציבור רחב. כמו כן, ניתן לאמר כי בית המשפט הסכים להגדרת "ציבור רחב" במימדים שבאו לידי ביטוי בתיק תנובה בעוד שבתיק שבפני מדובר על השלכה, אם תהא, על ציבור מצומצם ומוגדר של אנשים אשר חוכרים מבנים מהעיריה ברח' הנמל וברח' העצמאות בחיפה. אין להתעלם מנתון נוסף אליו התייחס השופט בעניין תנובה בפסק דינו והוא עניין החשש הממשי למשוא פנים מצד הגוף אשר עליו היה מוטל למנות את הבורר. השופט הוסיף טעם זה לשיקולים שעל בית המשפט לתת עליהם את דעתו ושיקלל זאת עם יתר הנתונים שבפניו כאשר קבע כי יש לדחות את בקשת עיכוב ההליכים. נתון זה מתווסף לרשימת הנתונים אשר מבדילים את עניין תנובה מהתיק שבפני. סיכום: אני קובע כי יש לקיים את סעיף הבוררות בהסכם שבין הצדדים ואני דוחה את טענות התובעת נגד העברת הסכסוך לבוררות. לאור האמור - הריני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה ומפנה הצדדים לפתרון הסכסוך בבוררות כמוסכם. הריני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאותיו בגין בקשה זו בסך 1000 ש"ח + מע"מ. עיכוב הליכיםחוזהיישוב סכסוכיםבוררותהסכם בוררות