נטען כי היה על הנתבעים לאבחן קיומה של המחלה עוד בעת ההריונות ומחדלם לעשות כן עולה כדי רשלנות רפואית בגינה זכאים התובעים (הקטינים והוריהם) לפיצויי נזיקין. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפטור מצירוף חוות דעת רפואית בתביעת רשלנות רפואית / פטור מהגשת חוות דעת בשל חסרון כיס: 1. בתביעה שהוגשה בתיק זה נתבעים פיצויים בעילת "הולדה בעוולה" של התובעים מס' 1 ו- 2 (להלן: "הקטינים"), אשר נולדו כשהם סובלים מאותה מחלה מטבולית כבדית-מוחית, המתבטאת, בין היתר, בפיגור התפתחותי ופיגור שכלי חמור. המל"ל הכיר בקטינים כנכים בשיעור 100%. על פי הנטען בתביעה, היה על הנתבעים לאבחן קיומה של המחלה עוד בעת ההריונות ומחדלם לעשות כן עולה כדי רשלנות בגינה זכאים התובעים (הקטינים והוריהם) לפיצויי נזיקין. 2. בבקשה זו אשר לפניי, מבקשים התובעים ליתן להם פטור מצירוף חוו"ד רפואית ולמנות מומחה מטעם ביהמ"ש וזאת - בהתאם לסיפא של תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לטענתם, בשל חסרון כיס אין ביכולתם לממן עלות חוות דעת רפואית. משפחתם מונה 4 נפשות, כאשר שני ילדיהם נכים בשיעור 100%. האב הינו המפרנס היחיד של המשפחה והוא משתכר סך של 8,000 ₪ בלבד לחודש. כן טוענים הם, שסיכויי התביעה להתקבל הינם, לכאורה, טובים, במיוחד לאור כך שההורים הינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה, לאור כך שאין ספק שמחלתם של הקטינים הינה מחלה מולדת ולאור התיעוד הרפואי שצורף ממנו עולה, לשיטתם, כי "העניין שברפואה" מבוסס. לבקשה צורפו תצהיר של אבי הקטינים וכן מסמכים. טיעוני הנתבעות : 3. הנתבעות טוענות, שלאור כך שמדובר בחוות דעת המקימה את עילת התביעה והמגדירה את המחלוקת בין הצדדים, אין מקום להיעתר לבקשה. לטענתן, לאור לשון תקנה 130 לתקנות, הקובעת כי ביהמ"ש רשאי למנות מומחה לענין שבמחלוקת בין בעלי הדין ומאחר שחווה"ד היא שמקימה את המחלוקת בתביעות כגון זו - משאין מחלוקת, לא רשאי ביהמ"ש למנות מומחה מטעמו. עוד טוענות הן, כי החובה לצרף חוו"ד רפואית לכתב התביעה מהווה מעין "מסננת", מפני הגשת תביעות סרק וכי יש לה חשיבות מיוחדת כאשר מדובר לא רק בהוכחת שיעור הנזק אלא בהוכחת עצם הרשלנות. לחילופין טוענות הנתבעות, שהנתבעים אינם עומדים בתנאים המזכים בפטור מהגשת חוו"ד, שכן התסמונת ממנה סובלים הקטינים איננה ניתנת לאבחון טרום לידתי ולכן סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים, אם בכלל. לטענתן, התובעים לא עמדו בחובתם להוכיח חסרון כיס, שכן לא צירפו מסמכים, למעט שני תלושי שכר של האב, לא ציינו מהי הקצבה שהם מקבלים עבור שני הקטינים ואף לא ציינו מה העלות הצפויה של חוות דעת. דיון ומסקנות : 4. על פי תקנה 127 לתקנות, על בעל דין המבקש להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית ותקנה 137(א) לתקנות קובעת כי בעל דין שלא צירף לכתב התביעה חוות דעת רפואית ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי משקפת אפוא את הכלל הבסיסי של המוציא מחברו עליו הראיה ואף נכון הוא, כי הנחת המוצא הינה, שחוות הדעת של מומחה בעניין רפואי היא אשר מקימה את עילת התביעה, להבדיל מחוות דעת של מומחים בתחומים אחרים - ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן, פ"ד נה(4) 898, עמוד 911 (2001); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תשס"ז-2007), עמוד 256) וכי בשל מרכזיותה של חוות הדעת הרפואית, כמקימה את עילת התביעה, הכלל הבסיסי הוא, שיש לצרפה לכתבי הטענות. 5. עם זאת, אין להתעלם מהאמור בתקנה 127 סיפא לתקנות, המקנה לביהמ"ש סמכות לפטור בעל דין מצירוף חוו"ד רפואית לכתב טענותיו וזאת - מטעמים מיוחדים שיירשמו. אין לקבל את טענת הנתבעות (הנשענת על תקנה 130 לתקנות), לפיה לא ניתן למנות מומחה מטעם ביהמ"ש, בטרם הוגדרה המחלוקת בין הצדדים - המוגדרת על פי חוו"ד רפואית. לו היתה מתקבלת הטענה, לעולם לא ניתן היה למנות מומחה רפואי, שכן בטרם מונה מומחה בתחום מסויים, לא הוגדרה המחלוקת בין הצדדים באותו תחום. לכן, גישת המבקשות מרוקנת מכל תוכן את הסיפא של תקנה 127 לתקנות, אשר זה לשונה (בהדגשת הסיפא): "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו." בהתאם - נקבע בתקנה 137(א) כי "בעל דין שלא עשה כאמור בתקנה 127 ...ולא פטר אותו בית המשפט או הרשם מכך, לא ייזקק בית המשפט להוכחה של ענין שברפואה מטעמו לענין הנדון". בעצם נכונותו של מתקין התקנות לאפשר לבית משפט לסטות מן הכלל של צירוף חוו"ד לכתב התביעה, גלומה ההנחה כי קיימים מקרים, אשר בהם, בשל חשש לגרימת עוול, אין לחסום צד מלהוכיח עניין שברפואה רק מפני שאינו מגיש חוות דעת (ראו: בש"א (מחוזי ירושלים) 1462/08 - פלוני - קטין ואח' נ' בית החולים קפלן ואח' . (לא פורסם, 3.6.2008) 8250 וכן ת.א. (מחוזי ירושלים) 7116/05 מסאלמה נ' בית חולים מקאסד, (לא פורסם, 20.11.2006). 6. מהם, איפוא, אותם "טעמים מיוחדים", בגינם ייעתר ביהמ"ש לבקשת תובע לפטור מהגשת חוו"ד וימנה מומחה מטעם ביהמ"ש (שעלותו תמומן ע"י הצדדים, בחלקים שווים ביניהם)? הדעה הרווחת בפסיקה, בענין זה, הינה כי לא די בחסרון כיס בלבד לשם מינוי מומחה, כאמור, אלא על התובע להראות כי אמנם קיים צורך בחוות הדעת, היינו - כי קיימת תשתית המבססת, במידה מספקת, צורך בחוות דעת. העיקרון העובר, כחוט השני, במרבית פסקי הדין וההחלטות שניתנו בעניינים דומים, הינו, כי "בית המשפט לא ימהר לעשות שימוש בסמכותו, ונפסק כי יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון - ראייה לנכות רפואית או עניין אחר שברפואה; השני - חסרון-כיס של התובע" [ראו: בש"א (תל-אביב-יפו) 4322/08 - סרגיי דשקביץ ואח' נ' מדינת ישראל . (לא פורסם, 3.6.2008); ע"א 7474/00 עיריית תל-אביב נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נו(2), 193). עוד נאמר, כי שיטת המשפט הנוהגת במקומותינו היא השיטה האדברסרית, בה מביא כל בעל דין את ראיותיו באופן עצמאי והכלל הנוהג אצלנו במשפט האזרחי הינו "המוציא מחברו עליו הראייה". לכן ראוי שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו לפטור בעל דין מצירוף חוו"ד רפואית לכתב התביעה, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ולא כתחליף לחובתו של בעל דין להציג ראיות להוכחת טענותיו (ראו: בש"א (ירושלים) 2909/08 - רוני שמואלי נ' רפטינג נהר הירדן בע"מ ואח' . (לא פורסם, 3.7.2008) והאסמכתאות שהובאו שם. הדברים נכונים, במיוחד, כאשר מדובר בתובענה שעילתה רשלנות רפואית (להבדיל, למשל, ממקרה בו מוגשת חוו"ד לענין הרשלנות ומבוקש פטור מהגשת חוו"ד בענין נזק בתחום מסויים). בעניין זה, בברע"א 7474/00 עיריית תל-אביב נ' המוסד לביטוח לאומי ,פ"ד נו(2), 193 (2001), בה דחה בית המשפט את בקשת התובע להסתמך על החלטות הועדות הרפואיות של המל"ל, תחת הגשת חוו"ד מטעמו בנימוק שלא ניתן לחקור את הרופאים שנתנו את חווה"ד מטעם המל"ל, אמר ביהמ"ש: "הטעמים המיוחדים שאליהם מכוונת תקנה 127 הנ"ל עניינם בשאלת עצם הצורך בחוות-הדעת נוכח נסיבות המקרה המיוחד הנדון בפני בית-המשפט...". 7. בבר"ע (מחוזי חיפה) 1775/07 - חיים ענבל נ' דאנס - בר/צוות בראבו ואח' . (לא פורסם, 6.7.2007) מוֹנה כבוד השופט עמית (בשבתו עוד בביהמ"ש המחוזי בחיפה), מספר שיקולים (שאינם מהווים רשימה סגורה), אשר על ביהמ"ש ליתן דעתו עליהם בבואו לדון בבקשה מעין זו ונציינם, להלן, בקצרה (לאו דווקא כסדרם): א. תפקידה של תקנה 127 לתקנות, כ"מסננת" ראשונית למניעת תביעות סרק בתביעות רשלנות רפואית, שכן חוות הדעת בשאלת האחריות והקשר הסיבתי, היא שמקימה את עילת התביעה ואי הגשת חוות דעת מטעמו של התובע, מעוררת ספק לגבי העילה. ב. כאשר על-פניו יש ספק ניכר בחוזקה של התביעה במישור האחריות, אין למהר ולהטיל על בעל הדין שכנגד, עלות נוספת בדמות שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט. ג. יש ליתן את הדעת לכך שפטור מהגשת חוות דעת עשוי לבוא על חשבון הנתבעים, אולם מנגד - יש להביא בחשבון, שחסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו, אך בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. לכן, על מבקש הפטור נטל הוכחה כבד להראות שאין באפשרותו לממן חוות דעת מטעמו. במסגרת זו יש להביא בחשבון את זהות התובע ואת מהות חווה"ד שהוא מבקש להביא. ד. מינוי מומחה מטעם בית המשפט עשוי לחסוך בדיקת התובע ע"י מספר מומחים, על כל המשתמע מכך ולעיתים יש בבדיקה עצמה משום אי נוחות רבה לתובע. ה. יש ליתן את הדעת לכך, שבעצם בקשתו מוותר התובע על זכותו העקרונית להביא ראיות, שהינה זכות הנתפסת כזכות יסוד, המשלימה את זכות הגישה לערכאות ואת הזכות להליך נאות ומשתלבת עימן, כאשר אין בה כדי למנוע מהנתבעים להגיש חוו"ד מטעמם ולכן אין בה כדי לפגוע בזכותם להגיש ראיותיהם. ו. כאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר על יתרון דיוני וראייתי, דבר העשוי ליתן יתרון ראייתי בידי הנתבעים. נימוק זה מכתיב, דווקא, נקיטת מדיניות מקלה ביישומה של תקנה 127 סיפא. ז. סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו, באה לסייע לפתרון הסכסוך באופן יעיל, ומגשימה בכך את מטרת ההליך השיפוטי. ברי כי את משקלו של כל שיקול והאיזון הנכון בין כל השיקולים יש לקבוע על פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה. ומן הכלל אל הפרט - אל ענייננו אנו - 8. בכתב התביעה נטען, בין היתר, שחלה על הנתבעים ועובדיהם חובת זהירות מוגברת והם התרשלו באבחון התסמונת ממנה סובלים הקטינים. כן נטען, כי במהלך ההריונות עברה אֵם הקטינים בדיקות אולטרסאונד ואף קיבלה ייעוץ גנטי, כי כל הבדיקות היו תקינות ולא העלו חשד למומים בעוברים, כי בשום שלב במהלך הריונה לא נאמר לה שקיים סיכוי שהעוברים ייוולדו עם מומים כלשהם וכי אילו ידעו ההורים שילדיהם ייוולדו עם מומים קשים, היו מפסיקים את ההריונות, כפי שעשתה האם לגבי הריון אחר, בשנת 2002, אשר הופסק על ידה בשבוע ה- 34 לאחר שנתגלו מומים בעובר. נזקיהם, בני הפיצוי, של הקטינים והתובעים מוערכים בתביעה בסכום של 16,100,000 ₪. הנתבעות טוענות, בין היתר, שהתסמונת ממנה סובלים הקטינים איננה ניתנת לאבחון טרום לידתי, כי בשני ההריונות נעשו לאם בדיקות אולטרסאונד, חלבון עוברי וסקירה מורחבת, שכולן יצאו תקינות וכי היא הופנתה לייעוץ גנטי, כאשר בהריון הראשון הוסבר לה שלא ניתן לשלול סיכון בשיעור של 25% או אף יותר ואילו בהריון השני היא סירבה לקבל ייעוץ גנטי, סירוב אשר תועד בכרטיסה הרפואי ואף אמרה, בהמשך, שהיא אינה מעונינת באבחון טרום-לידתי מאחר שהיא לא תעבור הפלה, גם אם יהיה בכך צורך, סירבה לבצע בדיקת מי שפיר או סיסי שיליה וביקשה לנהוג כאילו העובר תקין. הנתבעות צירפו לבקשתן מסמכים מתיקיה הרפואיים של אם הקטינים, התומכים, לכאורה, בטענותיה אלה. בתשובתם לתגובת הנתבעות טוענים התובעים כי למרות הרישומים הנ"ל, היתה האם מפסיקה את ההריון לו היתה יודעת שהילדים ייוולדו עם מומים, כפי שהפסיקה את ההריון בשנת 2002, למרות רישום, הקיים גם לגבי הריון זה, לפיו בני הזוג אינם מעוניינים להפסיק את ההריון, רישום שצורף לתגובתם, ביחד עם מסמכים נוספים. התובעים טוענים, בתגובתם, שהתסמונת ניתנת לגילוי בבדיקות טרום-לידתיות, אולם הם לא צירפו ולו ראשית ראיה לטענתם זו. לאור כך ולאור האמור ברישומים הרפואיים שצירפו הנתבעות, מתחייבת מסקנה כי קיים, לכאורה, ספק של ממש בחוזקה של התביעה במישור האחריות ובנסיבות כאלה אין למהר ולהטיל על המשיבים את עלות שכר טרחתו של מומחה מטעם בית המשפט. מעצם "יחסי הרעות" שבין רופא ובין מטופל ומעצם חובת הזהירות המוטלת על הרופא, אותם מציין ב"כ התובעים, אין להסיק, אף לא לכאורה, כי אמנם הופרה על ידי הנתבעים, או מי מעובדיהם חובת הזהירות המוטלת עליהם או כי קיים "עניין שברפואה" שיש לענות בו. בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיבים בתשובתו, אין כדי לשנות מסקנתי זו, שכן שם מונו מומחים בנסיבות שונות לחלוטין, בין כאשר היו קיימות חוו"ד מטעם המל"ל, אשר העידו על נכויות מהן סובל התובע, ובין כאשר היו כבר חוו"ד רפואיות אחרות. 9. אשר לטענת התובעים לחסרון כיס - גם טענה זו לא ביססו התובעים כדי הנדרש. תצהירו של האב אשר צורף לבקשה מציין את משכורתו וכן שהוא המפרנס היחידי, אולם מעבר לכך אין כל פירוט לא של כל מקורות ההכנסה של המשפחה וגובה ההכנסה (ובכללם - הקצבאות שמקבלים הקטינים) ולא צורפו מסמכים המעידים על כך ואף לא דפי חשבונות הבנק של המשפחה. כן לא צויין מה נעשה ע"י התובעים על מנת לברר אפשרות לקבל חוו"ד רפואית בשאלת האחריות ומה עלותה של חוות דעת זו. בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע שהתובעים אכן אינם יכולים לשאת בעלות מימון חוות דעת רפואית. 10. לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת מקום לפטור את התובעים מצירוף חוו"ד לתביעתם. עם זאת, לאור חוזקה של זכות הגישה לערכאות, לא במהרה ידחה ביהמ"ש תובענה על הסף ומקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שניתן יהיה לדון בתביעה, אם תתוקן, לא יורה בית המשפט על דחיית התובענה - בש"א (תל-אביב-יפו) 3797/05 - אדמונד הרטפלד נ' בניני א.י.מ מנור בע"מ ואח' (2005); בג"צ 254/73 - צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ, ואח' נגד בית-הדין הארצי לעבודה, פד"י כח (1), עמ' 372, בעמ' 378-377; ע"א 716/75 - גל בר-אור נ' דוד בר-אור . פ"ד ל(2), 253, עמ' 255-256. לפיכך, ועל אף שהתובעים קיבלו כבר בעבר ארכה לצרף חוו"ד מטעמם (ראו החלטותיי מתאריכים 16.5.10 ו- 17.6.10), אתן להם ארכה נוספת לצירוף חוו"ד וזאת - עד ליום 31.3.11. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותחוות דעתפטור מהגשת חוות דעת