הקדמת מועד הפינוי המיועד באופן חד-צדדי על-ידי המבקש, לאחר שהמשיבה בקשה להפסיק את הקשר החוזי מוקדם יותר ונענתה בחיוב; והדרישה האולטימטיבית מצדו, המורה למשיבה לפנות לאלתר את הדירה - אינם מוצדקים. שיחות בין המשיבה לבין המשכיר, בעל הדירה, אינן מהוות הפרה של החוזה בין הצדדים, באין התניה מיוחדת האוסרת לעשות כן. כל שכן אין בכך הפרה יסודית של החוזה. בית המשפט גם לא היה נכון לקבוע, כי תניה כזו סוכמה במסגרת ההסדר לפינוי המוקדם. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי מוקדם שכירות משנה: 1. ייחסי שכירות משנה בין המבקש לבין המשיבה, אשר הופסקו באחת, כאשר המבקש דרש מהמשיבה לפנות את הדירה בתוך 3 ימים, הובילום אל שערי בית המשפט לתביעות קטנות, בתביעה מצד המשיבה ובתביעה שכנגד מצד המבקש. קודם לכן הסכימו, לפי דרישת המשיבה, לפינוי מוקדם אולם עם ארכת זמן סבירה יותר. 2. המשיבה תבעה סך של 6,491.- ש"ח עבור הפריטים הבאים: השבת פיקדון בשיעור השווה בשקלים ל275.-$ (בניכוי חובותיה, כפי שיוכחו על ידי המבקש); סך של 135.- ש"ח ששולם מראש עבור חלקה בתשלומי וועד הבית והארנונה העירונית, בטרם נאלצה לפנות את הדירה; הוצאות משלוח מכתב התראה; שווי מיטלטלין השייכים לה, שנשארו בדירה (מראה וחלוק רחצה); אובדן ימי עבודה; הוצאות בשל הצורך לחפש דירה חלופית; הוצאות העברת מטלטלי הדירה ופיצוי כללי בשל הפרת חוזה. 3. המבקש עתר לדחות את התביעה, בטענה לפיה הדרישה לפינוי, כפי שנעשתה, הייתה כדין, בעטייה של הפרה יסודית מצד המשיבה. לטענתו, המשיבה יצרה קשר ישיר עם בעל הדירה, המשכיר הראשי, מתוך כוונה לגרום לסילוקו ולנישולו מן הדירה. עם זאת, בנוגע לתביעה להשבת הפיקדון צוין בסעיף 14 לכתב ההגנה, כאמור: "סכום זה יוחזר לתובעת (המשיבה - מ' ג') כאמור בסעיף 3ב לחוזה 'כחודש וחצי לאחר תום תקופת השכירות' כהגדרתה בסעיף 2 לחוזה". פשיטא, שסכום חיוב זה לא היה נתון במחלוקת, להבדיל מעיתוי ביצוע השבתו. בנוסף לכך, צרף המבקש לכתב ההגנה כתב תביעה שכנגד. את סכום נזקיו הגבוהים, לטענתו, הסכים להעמיד על סך של 16,300.- ש"ח בלבד, למען תבוא התובענה אל גדר סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. התובענה שכנגד כללה את הפריטים הבאים: נזקי עישון שנגרמו לו, מכיוון שהמשיבה עישנה בדירה ואירחה מעשנים נוספים, למרות שהובהר לה, עובר לחתימת חוזה שכירות המשנה, כי המערער אינו מעשן. לטענתו היא גם הצהירה בפניו, שאין היא נוהגת לעשן. בנסיבות אלו הופר לדבריו החוזה ובוצעו כלפיו עוולת המטרד ליחיד ותקיפה. בשל אלה נגרמו לו נזקים בריאותיים ונפשיים, בעטיים גם הפסיד שנה בקבלת תואר שני, לנוכח דחייה שחלה בהגשת עבודה סמינריונית, אשר נדרשה להשלמת לימודיו; המשיבה אפשרה, בניגוד למוסכם ושלא על דעתו, מגורי אנשים נוספים בדירה. מכאן, שהוא זכאי לשכר ראוי, כשם שהנו זכאי לשכר כאמור לתקופה שבה גרה בדירה לפני ההתקשרות בחוזה השכירות (ראו בעמ' 32 ש' 3-1 לסיכומים); נגרמו לו הפסדי ימי עבודה והוצאות נסיעה; עלות והוצאות הקשורים למציאת דייר חלופי; המשיבה השאירה חפצים בדירה לאחר פינויה, למרות שהוא לא הסכים לשמור על חפצים גדולים; נזקים לתריסים ולטלוויזיה שגרמה המשיבה; החלפת המפתח; הוצאות שוטפות של חשמל, מים, גז וטלפון בסכום כולל של 420.- ש"ח; ותוספת שנאלץ לשלם לבעל הבית, מכיוון שעקב מעשי המשיבה "סר חינו של הנתבע בעיני בעל הדירה ונשלל ממנו יחס הגומלין הטוב עם בעל הדירה" (סעיף 46 לכתב התביעה שכנגד). 4. כנובע מהטענות דלעיל, התקיים לפני הערכאה הקודמת הליך ארוך ומסורבל, באופן החורג לחלוטין מההיקף הנדרש לתובענה המתנהלת במסגרת של תביעות קטנות. החקירות הנגדיות, בעיקר מטעם המבקש, היו ארוכות והוגשו על-ידו מוצגים לרוב. לבסוף ניתן על-ידי בית-משפט קמא פסק-דין, המחזיק לא פחות מ15- עמודים והמתייחס אחת לאחת לכל טענות הצדדים. בפסק הדין נקבע, כי דין תביעת המשיבה להתקבל בחלקה, בכל הנוגע להשבת הפיקדון ולהשבת סכומי המקדמה, עבור דמי וועד הבית והארנונה העירונית. כל יתר פרטי התביעה נדחו. כמו-כן נדחתה התובענה שכנגד כולה. בסופו של הליך חויב המבקש לשאת בהוצאות המשיבה, "לאור התוצאות ומהות התביעה שכנגד", בסך של 3,000.- ש"ח. בתחילת ההליכים הגיש המבקש בקשה לפוטרו מהגשת חוות-דעת רפואית (בסמוך לבקשות נוספות שהגיש: לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להוצאות ולהעביר את בירור התובענה אל בית-משפט השלום). בית-משפט קמא החליט בנושא הבקשה לפטור הנ"ל, כי המבקש רשאי להגיש כל חוות-דעת ובלבד שיעשה כן לפני המועד הקבוע להוכחות. 5. על-כך הוגשה הבקשה שלפנינו, ליתן למבקש רשות ערעור, הן על תוצאת פסק הדין לרבות נושא ההוצאות, והן על החלטת הביניים, בנושא הבקשה לפטור מהגשת חוות-דעת רפואית. בבקשה דנן חזר הלה על מלוא טענותיו לפני הערכאה הקודמת והוסיף והלין רבות על קביעות שונות בפסק הדין. לאחר שניתנה לצדדים ההזדמנות להביע התנגדות; ולאחר ששוכנעתי, כי לא תיפגע זכות של מי מהם - החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 6. הבקשה לפטור מהגשת חוות-דעת רפואית נומקה, בכך שנזקי עישון הם מן המפורסמות שאינם דורשים ראיה. על-כן עתר המבקש לאפשר לו להוכיח טענותיו בענייני רפואה אלה במהלך הדיון, מבלי להגיש חוות-דעת רפואית. הבקשה לא לוותה בתצהיר. בקשה זו הייתה למעשה מיותרת וככל הנראה נבעה מבלבול תחומין, בין סדרי הדין החלים בבית-משפט אזרחי רגיל, לפי תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, לבין סדרי הדין החלים בהליכי בית המשפט לתביעות קטנות. אכן, בהליך אזרחי רגיל בעל דין אינו רשאי להוכיח עניין שברפואה, זולת אם יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות-דעת של מומחה או אם בית המשפט ימצא לפוטרו מחובה זו, מטעמים מיוחדים שירשמו (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי). צרוף חוות הדעת מהווה את "כרטיס הכניסה" להוכחת עניינים שברפואה, אף מעבר לנקוב בה (ר"ע 423/83 מ"י נ' עיזבון סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 286 מול א'-ג'). נורמה זו אינה חלה על הליכים עליהם חלות תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז1976-. אלו קובעות את סדר הדין בבית המשפט לתביעות קטנות, ומחילות את תקנות סדר הדין האזרחי רק בהליכי ההודעה לצד שלישי, ההמצאה והערעור (ראו שם, בסעיפי משנה ג' לתקנות 5, 7 ו16-). כידוע, לפי הוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור לסדרי דין הנוהגים בערכאות אחרות והוא רשאי לקבל ראיה, גם אם לא הייתה קבילה בבית-משפט אחר (שם, סעיף 62; וראו גם תקנה 13 לתקנות סדר הדין בתביעות קטנות). נובע מכאן, כי הבקשה שהוגשה הייתה מיותרת, שכן ממילא המבקש יכול היה לטעון טענות שברפואה, גם ללא חוות-דעת. בצדק ראה בית-משפט קמא לאפשר לו - אם רצונו בכך - להגיש חוות-דעת לפני תחילת ההוכחות, מבחינת טיב הראיות הנחוצות ומשקלן. ודוק: הוא לא מנע ממנו להעלות את טענותיו, בנוגע לנזקי העישון, גם מבלי שתוגש חוות-דעת רפואית. עם זאת מובן הדבר, כי אין להסיק מן האמור, שכל ראיה המותרת להגשה בנושא רפואי תזכה למשקל מירבי, כל אימת שניתן פטור מהגשת חוות-דעת או אם אין חובה להגישה. משקל הראיה האחרת נתון כמובן לשיקול דעת בית המשפט הדיוני וברור וטבעי הוא, כי בנושאים אלה אין דין עדות רגילה כדין עדות של מומחה לדבר. לכך התכוון בית משפט קמא בפסק הדין, בציינו את העובדה, שטענות המבקש בנושא האמור לא נתמכו בחוות דעת מומחה "ולא בכל דרך אחרת" (שם, עמ' 7 למעלה) 7. לאחר שעיינו בטענות המבקש, הן לפני הערכאה הקודמת והן במסגרת הבקשה שלפנינו, לא מצאנו, כי היה על בית-משפט קמא להכריע אחרת בכל הסוגיות שבהן הכריע, בנוגע לתביעה שכנגד. בדין זו נדחתה. הקדמת מועד הפינוי המיועד (1.12.98), באופן חד-צדדי על-ידי המבקש, לאחר שהמשיבה בקשה להפסיק את הקשר החוזי מוקדם יותר ונענתה בחיוב; והדרישה האולטימטיבית מצדו, המורה למשיבה לפנות לאלתר את הדירה - אינם מוצדקים. שיחות בין המשיבה לבין המשכיר, בעל הדירה, אינן מהוות הפרה של החוזה בין הצדדים, באין התניה מיוחדת האוסרת לעשות כן. כל שכן אין בכך הפרה יסודית של החוזה. בית המשפט גם לא היה נכון לקבוע, כי תניה כזו סוכמה במסגרת ההסדר לפינוי המוקדם. המבקש טען בבקשה, וגם הוסיף ועמד בתגובתו לתשובת המשיבה, כי הערכאה הקודמת שגתה בסברה, שלא הייתה מחלוקת לעצם ההסכמה הקודמת לקבוע את הפינוי ליום 1.12.98, שכן לטענתו לא גובשה הסכמה כזו. דא-עקא, שמכתבו אל המשיבה, מיום 20.10.98 (נספח ד' לכתב התביעה), אומר את הדברים במפורש: "את הפרת הפרה יסודית ובוטה את ההסכמה שלנו... שבעקבותיה הסכמתי שלא תפני את החדר שהושכר לך בסוף חודש זה (כפי שאת קבעת בעצמך) אלא תוכלי להמשיך להתגורר בו חודש נוסף". כמו-כן, לא נכון היה מצדו לשנות עמדה ולדרוש שכר ראוי, עבור ימי המגורים לפני תחילת הסכם השכירות, שבהם הסכים לשיכון המשיבה בדירה ללא תמורה. פעולותיה לאחר מכן, אף אם אינן מקובלות עליו, לא יכולות לשנות את הזכות הקודמת, שלא סויגה בהתניה מראש. הטענות לנזקי העישון נדחו מכיוון שלא הוכחו. בית-משפט קמא לא היה מוכן לקבל את גרסת המבקש בנדון ובאין חוות-דעת רפואית לתמוך בזיקה הסיבתית, בין עישון לבין התוצאות הנטענות, נדחתה התובענה הנוגעת לפריט זה. לגופם של דברים גם נתקבלה גרסת התובעת, על-כך שעישנה בדירה סיגריות מועטות בלבד. מכל מקום נקבע, כי לא חל איסור כלשהו על-כך בתנאי ההתקשרות שבין הצדדים. אכן, בחוזה שנכרת בין הצדדים אין לכך כל זכר. ברגיל ממצה חוזה בכתב את כל המוסכם והמותנה בין הצדדים, עד ליום כריתתו (א' הרנון דיני ראיות חלק ראשון 170 ואילך). בנסיבות אלו רשאי היה בית המשפט לקבוע את שקבע. בנושא האמור, כמו גם בנושאים אחרים, ביקש המבקש לשנות מהקביעות העובדתיות המצויות בפסק הדין. הלכה היא, שאך במקרים נדירים תטה ערכאת הערעור לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לה, להתערב בנושאי ממצאים ומהימנות, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (דר' י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית (בעריכת ד"ר ש' לוין) עמ' 856 ואילך; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1) 441, 447 מול ג'-ד'). לא מצאנו, כי בענייננו חורגים פני הדברים מגדר הכלל האמור ומתקיימת הצדקה לקבוע ממצאים שונים. כמפורט לעיל, הרי למרות שהמדובר בהליך פשוט של תביעות קטנות, נשמעה מסכת ראיות נרחבת, ממש בדומה להליכים המתנהלים בבית-משפט השלום. המבקש חקר ארוכות את המשיבה ואת עדיה. לא היו פרט ועניין שנמנע מלעמוד עליהם. בסמוך לפני תחילת ההוכחות קיבל המבקש את הרשיון לעריכת דין. פשיטא, שלפחות מבחינת ההגנה והתביעה שכנגד, נוהל ההליך בידי בעל מקצוע ונוצל מלוא היתרון הכרוך בדבר. ברי, כי גם הליכים במסגרת של תביעות קטנות, שעורכי דין צדדים להם, אינם צריכים להתנהל בהיקף החורג מניהול הליך כלפי מי שלא התברך בהשכלה משפטית. מכל מקום, מעת שהמבקש מיצה היטב ובהרחבה את טענותיו, אולם בית המשפט ראה להכריע לבסוף שלא לפי טענותיו, כפי שמצא לנכון - אין מתקיימת כל הצדקה להתערב התערבות כלשהי בממצאיו. הוסיף המבקש וטען, כי על בית-משפט קמא היה לפסוק לזכותו לפחות את סכומי החשבונות, כפי שהמבקשת הודתה בהם (עמ' 13 ש' 9 לעדותה). בדברים הרשומים שם לא מצאנו הודאה מצדה לסכומי החיוב, אף אם ניתן היה לקבל רמז על הסכמתה לקיומו של חוב כלשהו, מתוך המפורט על-ידה בכתב התביעה, עת תבעה את השבת סכום הפיקדון בניכוי חובותיה כפי שיוכחו. דא-עקא, המבקש בחר להביא פלוגתאות רבות, רובן מיותרות וחסרות תכלית. בכך גרם במו ידיו לטשטוש בין העיקר לבין הטפל. בנסיבות אלו לא הונחה לבסוף תשתית עובדתית מספיקה, אשר בית המשפט יכול היה לקבלה, לגבי סכומי החיוב עבור החשבונות השונים. 8. בדומה לא מצאנו גם פגמים בהכרעת הערכאה הקודמת, בכל הנוגע לקבלת תביעת המשיבה בחלקה. לגבי השבת הפיקדון נוכחנו לעיל לדעת, כי למעשה המבקש לא חלק בכתב טענותיו על עצם הזכות, ומיקדן לגבי העיתוי בלבד. יוטעם, כי גם הטענה המפורטת בכתב ההגנה, לפיה הנו זכאי להמתין עם החזרת הפיקדון עד חלוף התקופה הנקובה בחוזה, לוקה בטעות. דרישתו מהמשיבה לפנות את הדירה לאלתר מהווה גם הודעה על ביטול החוזה, שכן באין ביטול לא קמה גם הזכות לדרוש מיד את הפינוי. בנסיבות אלו, זהו מועד "תום תקופת השכירות" והיה עליו להחזיר את הפיקדון מוקדם יותר. ודוק: הפרת חוזה כשלעצמה - אפילו אם נקבל את מלוא טענות המבקש בנושא - אינה מקימה לנפגע את הזכות לשנות מהוראות החוזה, אלא את הזכות לתרופות לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. לגבי השבת התשלומים ששולמו מראש (וועד בית וארנונה), התוצאה נובעת מהממצאים שנקבעו וכפי שהדברים פורטו לעיל. זאת ועוד, כבר מלכתחילה הסכים המבקש להשיב לידי המשיבה את מחצית הסכום הנ"ל, לפי הרשום במכתבו מיום 28.10.98 (נספח ד' לכתב התביעה). לאחר מכן שינה משום מה את טעמו, ללא הסבר שיהא בו להניח את הדעת. כך גם לא ניתן הסבר להצדיק, מדוע סבר שעליו להשיב את מחצית הסכום בלבד. באין הסברים כאמור ולאור ההודאה במכתבו, חל עליו הנטל להצדיק את עמדתו. בנטל זה הוא לא עמד. 9. בנושא אחד בלבד מצאנו צדק מסוים בטענות המבקש. המדובר בשיעור ההוצאות אשר נפסק לחובתו. בית-משפט קמא הטיל עליו סכום הוצאות בשיעור של 3,000.- ש"ח, בשים לב לתוצאה ולמהות התביעה שכנגד. אומנם לפי התוצאה בפסק הדין נדחתה התובענה שכנגד במלואה, אולם, גם עיקר טענות המשיבה נדחו. רק מקצתן התקבלו. אכן אפשר להבין, כי בית-משפט קמא ראה טעם לפגם בדרך ניהול ההליך על-ידי המבקש וייתכן בהחלט, שבפסיקת ההוצאות ביקש להביע את תרעומתו. ברם, גם אם נביא בחשבון הוצאות על הצד הגבוה, עדיין הסכום שנפסק חורג מהמידה הראויה להליך של תביעות קטנות. מקל וחומר הם פני הדברים לאור התוצאה הסופית בכללותה ולאור העובדה שבעל הדין שמנגד הופיע, למעשה, ללא ייצוג. עם זאת, בהביאנו בחשבון את ההוצאות בשני ההליכים, דהיינו: הן בבית המשפט לתביעות קטנות והן במסגרת הליכי הבקשה דנן לרשות ערעור (כאשר התנגדות המשיבה נערכה בסיוע של עורך-דין), כמדומה שסכום כולל של 3,000.- ש"ח - אף אם עדיין הנו נוטה אל עבר הצד הגבוה - מבטא את מכלול ההוצאות הראויות בנסיבות העניין. הואיל וכך, אין צורך לשנות מקביעת הערכאה הקודמת ומנגד לא יושתו על המבקש הוצאות נוספות, עבור בקשה זו לרשות הערעור. 10. הערעור על-פי הבקשה נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז בשבט תש"ס (23.1.00), בהעדר. המזכירות תשלח אל הצדדים העתקים מפסק-דין זה. מ' גל, שופט נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוחפינוי מושכרשכירותפינוי