לבית המשפט הוגשה תביעה נגד עמידר בגין פיצוי על תוספת בניה בדירת עמידר. הוסכם על הצדדים, כי המנוח פנה בשנת 1960 לעמידר בבקשה להתיר לו לבנות תוספת בנייה למושכר. לא היה ספק כי היתר כזה ניתן לו, מאחר ועמידר חתמה על הבקשה להיתר בנייה, אשר הוצג במהלך המשפט ואכן המנוח בנה את התוספת למושכר. תביעתו זו של התובע היתה לתשלום שווי אותה תוספת וזאת לאור העובדה שהוא החזיר את הדירה לעמידר, על פי דרישתה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על תוספת בניה בדיור מוגן: לטענת התובע התחייב בפניו מר יצחק אוחיון, נציג עמידר, לפצות אותו על תוספת הבנייה. זוהי תביעה לתשלום סך של 153,756 ₪. המנוח ז"ל, היה דייר מוגן של דירת מגורים בבעלות הנתבעת והנמצאת ברח' סמילנסקי 8 בבאר-שבע. המנוח נפטר בשנת 1992 ואלמנתו ירשה את מלוא העזבון והפכה לדיירת מוגנת, על פי חוק הגנת הדייר. אמו של התובע, נפטרה בשנת 1998 והורישה את כל זכויותיה לבנה. מוסכם על הצדדים, כי המנוח פנה בשנת 1960 לנתבעת בבקשה להתיר לו לבנות תוספת בנייה למושכר. אין ספק כי היתר כזה ניתן לו, מאחר והנתבעת חתמה על הבקשה להיתר בנייה, אשר הוצג במהלך המשפט ואכן המנוח בנה את התוספת למושכר ותביעתו זו של התובע היא לתשלום שווי אותה תוספת וזאת לאור העובדה שהוא החזיר את הדירה לנתבעת, על פי דרישתה. לטענת התובע התחייב בפניו מר יצחק אוחיון, נציג עמידר, לפצות אותו על תוספת הבנייה. הנתבעת נמנעה מלהעיד את מר אוחיון ועניין זה פועל לרעתה. אם ברצונה היה לסתור את טענת התחייבותו של מר אוחיון, היה עליה להביאו להעיד מטעמה ומשלא עשתה כן, המסקנה היא שעדותו של מר אוחיון היתה פועלת לרעתה. התובע לא הביא ראיה נוספת באשר להתחייבותו של מר אוחיון, לבד מן האמור בתצהירו ומשקלה של ראיה זו ילקח בחשבון בסוף הדברים. הנתבעת טוענת לפטור מתשלום, הן לפי סעיף 6 ד' לחוזה והן לפי נספח ג' לכתב ההגנה, מסמך אשר נערך ביום 25.06.60, לפיו ויתר המנוח על פיצוי כלשהו בגין הבנייה. אדון בשתי טענות אלה במשולב. ראשית טוען התובע כי הטענה לפי סעיף 6 ד' מהווה הרחבת חזית. עניין זה הועלה על ידי הנתבעת בסיכומיה בבש"א 4384/00 שבתיק זה ביום 02.07.01 בסעיף 12, בתצהיר עדותה של הגב' טובה ראובני בסעיף 9 וכן, במסגרת הדיון האחרון בבית המשפט, כפי שמציין התובע בסיכומו בסעיף 20 ולכן, משלא הועלתה התנגדות לקיומה של טענת הגנה זו, עד להגשת הסיכומים והצדדים עסקו בתוקפה במהלך הדיונים, תידחה ההתנגדות. ראה ע"א 744/81 - שר לסלו (שר ובניו השוזר) נ' "ציון" חברה. פ"ד לט (2), 472, עמ' 474-475: "אדון תחילה בטענת "שינוי החזית"... הכלל המתיר שינוי חזית הוא אמנם, עקרונית, רחב ביותר. אם הסכימו הצדדים במפורש או מכללא לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות - בין שנתעלמו מטענה שנטענה בהם ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם - לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון. אין נפקא מינה, מיהו הצד ששינה את החזית. אולם צריך בית המשפט להיות משוכנע, שהצדדים אמנם הסכימו לשינוי החזית, בין בפירוש ובין מכללא (י. זוסמן, סדר הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 254). אינני רואה במקרה שלפנינו שינוי חזית. הנתבעת טענה את הטענה לפני כשנתים, ומאז ועד להגשת סיכומיו לא טען התובע בעניין זה. וראה גם תב"ע (נצרת) נד/3543-15 - זידאן עווד שנאן נ' בן נון מקס. תק-עב 95 (2), 116, עמ' 11: "... ואכן, ההלכה היא שיתכן שבעלי הדין, על דרך מעשה להבדיל מדרך טענה מפורשת בכתבי טענותיהם, הראו כי דבר שביקשו לסתור או להוכיח שנוי במחלוקת ביניהם וטעון פתרונו, אף אם לא נטען בפירוש. ומה משמע "על דרך מעשה"? בעניין זה נקבע כי מקום בו חקרו הצדדים העדים שמטעמם או מטעמו של הצד השני, או הביאו ראיות על בסיס הנחה זו או אחרת, הרי בזה הסכימו מכללא לכלילת הנחה זו בגדר הפלוגתאות שביניהם, אף מבלי תיקון מפורש של כתבי הטענות". אין מחלוקת בין הצדדים כי החתימה בחוזה השכירות משנת 1956 (מוצג ת/5), היא חתימת אביו המנוח של התובע. סעיף 6 ד' לחוזה השכירות קובע כי "אין לשנות את המושכר... וכן לא להוסיף עליו... בלי קבלת רשות... כל תיקון וכל פעולה שייעשו על ידי השוכר בניגוד לאמור לעיל ייעשו על חשבונו ואחריותו בלבד...". אין מחלוקת בין הצדדים כי התוספת בוצעה בהסכמת הנתבעת ולפיכך, האמור בסעיף בנוגע לנשיאה בעלות השינויים לא חל בעניינינו. הסעיף ממשיך ודן באפשרות של פיצוי על הוספה לבניה כאשר לעמידר הזכות לתבוע הריסה או השבת המצב לקדמותו, ללא זכות פיצוי לשוכר תמורתם אך גם כאן מנוסח הסעיף עולה כי הוא דן בבניה שלא ברשות כאמור - "... על השוכר להרוס כל בנוי... שנעשו בניגוד לחוזה זה... לשוכר לא תהיה כל זכות לפיצוי תמורתם..." נראה כי הסעיף לוקה בחסר. אין קביעה פוזיטיבית שעניינה פיצויים לגבי בניה בהסכמה ולכן, עלי לפנות למסמך לגביו נטען כי אביו המנוח של התובע חתם לכאורה ביום 25.06.60 (מצויין באות ג' בכתב ההגנה), אשר מונע ממנו לדרוש כל פיצוי או תשלום עבור הבנייה. לאור מסקנות הגרפולוגית, הגב' אברבנאל ועדותה מיום 03.09.02, ישנה אי התאמה בין חתימותיו של האב המנוח במסמכים שאינם שנויים במחלוקת לזו שבמסמך הנ"ל והנתבעת לא הראתה אחרת אלא טענה לחילופין כי "תוכן הבקשה הוסבר למנוח". לא הובאה ראייה בעניין זה ואין בידי ראיה לסתור את חוות הדעת ולכן אני מקבל את חוות דעתה של הגרפולוגית וקובע, כי לא הוכח שהאב ויתר על הפיצויים בגין תוספת הבניה לאור העובדה שהוכח שהוא לא חתם על המסמך הנ"ל. בע"ש (ירושלים) 90/96 - עמותת סניגור קהילתי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-מח 2001 (3), 65535, עמ' 65562. בית המשפט דן בחוקיות סעיף 13 (ג) לחוזה השכירות הקובע - "מבלי לפגוע בהוראות סעיף זה מובהר כי כל תוספת שתעשה כאמור תהיה שייכת למשכירה, מבלי שתהיה חייבת בתשלום עקב כך". סעיף זה לטענת המבקשת, מקפח את הדיירים, שכן הוא מעשיר את עמידר שלא כדין ופוגע בזכות הקניין של הדייר. לגבי הוראה זו יש להתייחס לשתי אפשרויות: האפשרות האחת היא שהבנייה נעשתה שלא בהסכמת עמידר. במקרה זה קובע סעיף 21 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, שבעל המקרקעין אמנם איננו חייב להותיר בידו את המחוברים שנבנו ללא הסכמתו. אולם, אם בחר בכך, עליו לשלם את ערכם. משמע, אם השוכר מבקש לפרק את המחוברים, בעל המקרקעין אינו רשאי למנוע ממנו את הדבר, אלא אם הסכים לשלם ערכם. האפשרות האחרת היא שהבנייה נעשתה בהסכמתה של עמידר, כפי שקרה במקרה שלפנינו. במקרה כזה, כפי שקובע ד"ר מיגאל דויטש בספרו דיני קניין, הוצאת בורסי, כרך ב' עמ' 389, קיימת שתיקה הן בחוק המקרקעין והן בחוק השכירות והשאילה. במצב דברים זה, יחול חוק עשיית עושר ולא במשפט ועל הנתבעת יהיה לשלם לתובע את ערך תוספת הבנייה. כמו כן, בע"א (תל-אביב) 93/91 - רשות הפיתוח על ידי נ' אליהו מרדן. תק-מח 93 (2), 478, מוסיף בית המשפט וקובע כי הלכה פסוקה היא, כי בעל רשות המשביח את המקרקעין על ידי הוספת בניה וזאת תוך ידיעתו והסכמתו של בעל המקרקעין, הרי עם ביטול הרשות על בעל המקרקעין לפצות את בעת הרשות בערך ההשקעות שהשקיע בהשבחת המקרקעין. (ראה גם: ע"א 515/76 - לוי נ' ויימן ואח', פד"י לא (2) 132, 127). הנתבעת טוענת לזכותה לדמי שימוש ראויים בתוספת הבניה. ע"א (תל-אביב) 93/91 - רשות הפיתוח על ידי נ' אליהו מרדן. תק-מח 93 (2), 478, עמ' 479 דן בסוגייה דומה. תחילה חוזר בית המשפט על קביעת בית משפט קמא באשר לדמי השימוש אותם תבעה המערערת כי אין מקום לפסוק דמי שימוש ראויים וזאת, כיוון שהבית שבנה המשיב נבנה כולו מכספו ועל כן, לא נהנה המשיב מנכס של המערערת אלא נהנה מפרי השקעתו. בית המשפט המחוזי קובע כי דחיית התביעה לדמי שימוש ראויים מקובלת עליו. יצירתה של רשות אינה מותנית תמיד בהסכם מפורש וגם מהתנהגות של בעל מקרקעין ניתן להסיק הסכמה בדיעבד (ראה לעניין זה: ע"א 32/77 - טבולצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פד"י לא (218), 210, (3; והשווה גם: ע"א 463/79 - ג'בראן נ' ג'בראן, פד"י לו (408), 403 וכן, ע"א 496/89 - אלי קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, פד"י מה (350), 343 (4). הרשות הנוצרת משתיקתו של בעל המקרקעין הינה רשות ללא תמורה. כאמור, עמידר לא עמדה על זכויותיה לדמי שימוש בתוספת, שידעה על קיומה מאז 1961 ועד ליום הגשת התביעה ועל כן, זוהי רשות ללא תמורה ואין לחייב את התובע בתשלום דמי שימוש. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום של 32,778 דולר ארה"ב, כשסכום זה משוערך להיום הוא עומד על סך של 148,190 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בניהפיצוייםדיור מוגןתוספת בניה