תאונה עם רכב שיצא מחניה

חובת הזהירות ומתן זכות הקדימה המוטלת על רכב שיוצא מחניה קבועה מן הפן הפורמאלי גם בתקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת לאמור 41. אין פניה אלא בבטחה נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה עם רכב שיצא מחניה: בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכבו של התובע באירוע של תאונת דרכים בה היה מעורב רכב נהוג בידי הנתבעת 1 מבוטח בביטוח חבות כלפי צד ג' ע"י הנתבעת 2 . לטענת התובע רכבה נפגע שעה שנהג בו בכביש ישר כאשר לפתע יצא רכב מחניית אוטובוס מימינו של התובע אל נתיב הנסיעה שלו , וכתוצאה מכך התנגשו שני כלי הרכב . בכתב ההגנה הנתבעים דחו את טענת התובע כי הנתבעת 1 אחראית לאירוע התאונה בטענה שהיא אומנם יצאנה ממצב של חניה אל הכביש וזאת לאחר שהתכלה במראה השמאלית, הבחינה כי רכב אלמוני עצר מאחוריה בכוונה להיכנס לחנייה ממנה יצאה, נתן לה לצאת, ואז יצאה , כמעט סיימה את יציאתה מהחניה , ואז הרגישה חבטה בחלק האחורי שמאלי של הרכב מרכבו של הנתבע אשר הגיח מאחור במהירות ובחוסר זהירות. בעדותו בפני חזר התובע על תיאור התאונה התמציתי שבכתב התביעה , וציין כי המגע בין כלי הרכב שלו וכלי הרכב של הנתבעת היה , פינה קדמית ימנית ברכבו, עם פינה קדמית שמאלית ברכב התובעת . הנתבעת חזרה כמעט במדויק על האמור בכתב ההגנה , אלא שבמקום רכב אלמוני שעמד והתכוון להיכנס אל החניה ממנה יצאה , היא מוסרת על אוטובוס שעצר מאחורי המקום ממנו יצאה, וציינה כי לא חנתה בתחנת אוטובוס כך שהטענה כי הרכב האלמוני ( האוטובוס עצר על מנת להיכנס ולחנות במקומה אשר בכתב ההגנה אינה נכונה . הנתבעת גם טענה כי רכבה נפגע בחיבור אשר בין הדלת האחורית והכנף האחורית השמאליות, ולא בפינה הקדמית השמאלית . אין ספק כי האחריות לאירוע התאונה נופלת על שכמה של הנתבעת 1 . הנתבעת היתה במצב של חניה בצד הכביש , ויצאה מחניה ונכנסה לתחום הנסיעה בכביש שם נסע ובקרבת מקום רכבו של התובע . זכות הקדימה לכל הדעות הינה שלה . גם הנתבעת יודעת או אמורה לדעת כי זכות הקדימה הינה של התובע, אחרת לשם מה היא טוענת כי הסתכלה במראות לאחור , אם לא על מנת לבדוק אם לא מתקרב רכב לקום היציאה שלה .? חובת הזהירות ומתן זכות הקדימה המוטלת על הנתבעת קבועה מן הפן הפורמאלי גם בתקנה 41 לתקנות התעבורה הקובעת לאמור 41. אין פניה אלא בבטחה נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש. אין ספק כי הנתבעת הפרה את הוראות תקנה זו כאשר יצאה ממצב של חניה בצד הימני של הכביש אל הכביש שם נסע התובע וגרמה לתאונה . עלי לחזור כאן פעם נוספת על דברים שאמרתי בהזדמנויות קודמות, כי העובדה כי נוהג רכב היוצא ממצב של חנייה או פונה ימינה או שמאלה שעה שזכות הקדימה במקום היא של אחר, ונוהג נוסף "ויתר " על זכות זו אותו נהג ,וזה יצא וגרם לתאונה , אינה פוטרת את מי שלא כיבד את זכות האחר הקדימה וגרם לתאונה מאחריות. "רשות" או " ויתור" של נהג אחד על זכותו , אינו מחייב את הנהגים האחרים הנוסעים באותו כיוון בקרבת מקום , ואינו פוטר את הנהג שהזכות איננה שלו , מחובת קיום ההוראות והתקנות. כך שגם אם אקבל את גרסתה של הנתבעת בכתב ההגנה , כי רכב אחר , מאחוריה עצר, ונתן לה לצאת אין בכך כדי לחייב גם את התובע שהגיע מאותו כיוון, ואינו מזכה את הנתבעת להפר את התקנו ולקפח את זכותו של התובע . בעדותה בפני - בניגוד לכתב ההגנה - טענה הנתבעת כי מדובר באוטובוס שעצר משום מה במרחק 40 מטר מאחורי המקום בו חנתה , טוענת כי הסתכלה לאחור ולא ראתה את התובע , ואז החליטה לצאת. אינני מקבל את גרסת הנתבעת כי הסתכלה לאחור ולא ראתה את התובע ץ חישוב קל מפריך את טענות הנתבעת . היא טוענת כי אמור האוטובוס עמד במרחק 40 מטר. אחת משתיים . או שהתובע היה מלפני האוטובוס שעה שהיא יצאה ואזה היה עליה לראות אותו ולהמתין עד אשר יחלוף , או שהתובע היה מאחורי האוטובוס , ואז התאונה כלל הנראה לא התה מתרחשת. כי אם נוסף 40 מטר של המרחק בינה לבין האוטובוס, ועוד את אורך האוטובוס אם התובע היה מאחוריו , אזה מדובר לכל הפחות ב 52 מטרים .ובמרחק כזה מותר להניח כי הנתבעת היתה יוצאת לדרכה לפני שהתובע היה מגיעה למקום התאונה . מסקנתי מכך כי בכל זאת נגרמה תאונה כי התובע היה בקרבת מקום , וככל הנראה לא היה רכב אחר מאחוריה ( בין אם המתין להתפנות המקום או אוטובוס שמשום מה עצר ) ופשוט היא יצאה מהחנייה בלי להסתכל לאחור. מחלקות נוספת בין הצדדים היא האם רכבה של הנתבעת נפגע בפינה קדמית שמאלית שלו, או בחלק האחורי של דופן שמאל. לדידי אין כל הבדל בין שני המקרים, ונשארת העובדה האחת כי הנתבעת חסמה את נתיב הנסיעה של התובע תוך כדי יציאה ממצב של חניה אל הכביש . אבל אם אדרש להתייחס לטענה זו של הנתבעים כי רכבה של הנתבעת נפגע בתאונה בחיבור שבין הכנף האחורית השמאלית והדלת האחורית השמאלית, על פי המוצג נ/1 , אז גם בנקודה זו עלי לדחות את גרסתה של הנתבעת 1, והגשת התמונה איננה אלא ניסיון להטעות את בית המשפט . א- הנתבעים הציגו תמונה רק של החלק האחורי של דופן שמאל, ולא הגישו תמונה של הפינה הקדמית השמאלית כדי להראות שאין פגיעה . ב- עיון מדוקדק, בתמונה שהוגשה מראה סימן חלודה במקום שנטען כי נפגע בתאונה האומר נזק ישן ברכב הנתבעת 1 ג- עיון מדוקדק נוסף מראה כי הפגיעה בה מדובר בכנף האחורית השמאלית,לעולם אינה יכולה להיגרם בתאונה זו . מיקוד העיניים בפגיעה , מביא למסקנה כי רכבה של הנתבעת נפגע בכנף האחורית השמאלית, כאשר כיוון הפגיעה הוא מקדימה לאחור, בצורה שהרכב נפגע שעה שגוף שהיה משמאלו , זז בניגוד לכיוון הנסיעה שלו ופגע בו או שהוא התקדם ופגע בגוף שהיה משמאלו . לא ניתן לראות פגיעה שבאה מאחור קדימה , מכיוון נסיעת התובע. בחינה נוספת של הפגיעה , מוכיחה את האמור , מכיוון שעוצמת הפגיעה בדלת ובכנף, הינה מתחילה כשפשוף שטחי בדלת שהולך ומעמיק בכנף ולא להיפך.ואילו המכה בחלק זה של הרכב היתה נגרמת ע"י רכב התובע שהיגע מאחור, , היינו רואים שפשוף שמתחיל מאחור , וככל שהוא מתקדם הוא הולך ומעמיק . בתמונה נ/1 רואים את ההיפך. הנתבעת מודה בעדותה כי התאונה התרחשה בצד השמאלי של הנתיב, באותה נשימה שהיא אורמת כי הכביש היה מספיק רחב לאפשר מעבר התובע מצד שמאל של האוטובוס. עובדתית אם כן על פי הנתבעת מדובר לא רק בצד השמאלי של הכביש , אלא בנתיב השמאלי שלו . גם אם אקבל גרסה זו , מותר להסיק כי הנתבעת יצאה ממקום חניה בצד הימני של הכביש , ישר אל הנתיב השמאלי שעה שאינה רואה מאחורי האוטובוס דבר, ולא עשתה זאת בהדרגתיות, וגם בכך יש משום נהיגה לא זהירה , מכל האמור לעיל קשה להבין מדוע הנתבעים התעקשו על דחיית הטענה של התובע כי הנתבעת אחראית לתאונה , ולא הציעו למשל להודות באחריות היוצרת של הנתבעת ולטעון לרשלנות תורמת בשיעור מסוים של התובע, והגעה להסדר פשרה . עוד יותר בלתי מובן שהנתבעים לא הסכימו לפסק דין על דרך הפשרה , במקרה כה ברור של אחריות לתאונה . התוצאה היא כי אני מקבל את התביעה וקובע כי התאונה התרחשה עקב נהיגה רשלנית של הנתבעת אשר התבטאה כאמור מהצד הפורמאלי בהפרת הוראות תקנה 41 , ובהיבט המעשי בכך שהנתבעת יצאה ממקום חניה , קיפחה את זכות הקדימה של התובע וגרמה ע"י כך לתאונה . הנזק. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת שמאי שמעריך את הנזק בסכום של 3567 ₪ , וכן חשבונית על סך 3566 ₪ . וכן חשבון שכ"ט שמאי על סך 490 ₪ . בכתב התביעה תבע קרן הנזק בסכום של 3564 ₪ . המסמכים צורפו לכתב התביעה שהוגש בהליך של דיון מהיר על פי תקנה 214 ג' . על פי פסק הדין בע"א (תל אביב יפו ) משהוגשו המסמכים כנ"ל דינם כדין מסמכים שהוגשו כראיה . הנתבעים לא בקשו לחקור את השמאי על חוות הדעת, וגם לא את מי שחתום על חשבונית התיקון, וגם לא הגישו חוות דעת נגדית, ועל כן יש לראות בתובע כמי שהוכיח את תביעתו גם בענין הנזק. על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של 4054 ₪ ( נזק ושכ"ט שמאי ) , וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12/1/11 תאריך חשבונית התיקון, וכן אגרת משפט ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה , וכן הוצאות משפט בסכום של 1500 ₪ .בפסקית הוצאות המשפט עשיתי שימוש בתקנה 514 לתקנות סדר הדין הזארחי . רכבחניה