מה הדין בסוגיית הוכחת תאונת עבודה של הולך רגל בביטוח לאומי ? לגבי הולך רגל, נפסק, כי סיכוני הדרך הם כל אותם סיכונים הצפויים ואולי אף אורבים למי שעושה את דרכו בהליכה, ברשות הרבים. ברור שאין גבול ואין שיעור למספר סיכונים אלה, בין שהגורם הוא גורם חיצוני שאין להולך רגל שליטה או ידיעה עליו ובין שהגורם נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו, כגון: חציית רחוב בלתי -זהירה, עליה חפוזה על מדרכה, היתקלות בשל אי - תשומת לב בעצם או בגוף זר, ואולי אף דריכה בלתי נכונה על הכביש או מעידה מפאת היות האדם שקוע במחשבותיו. משמע שגם תקלות בהליכה או היתקלויות שמקורן בהכשלה עצמית או ברשלנות - ייתכן שעדיין יש בהן כדי יסוד של קשר סיבתי הקושר את התאונה עם סיכון דרך. "עד לגבול מסוים ניתן, אפוא, לראות בדרך עצמה את הגורם לתאונת הליכה" לעניין זה ראה : דב"ע לט/0-107 , המוסד נ' סוזן סמסון, פד"ע יא 141, עמ' 143). עוד נפסק, כי שעה שקיים ספק מה גרם לנפילתו של אדם שגרמה לו לחבלה, יפעל הספק לטובת המבוטח (בביטוח לאומי) (עב"ל 317/97 אליעזר אחוול נ' המל"ל, ניתן ביום 5/4/2000). הולך רגלתאונת עבודה