קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין אובדן גמור לרכב: 1. התובע הגיש נגד הנתבע תביעה כספית לתשלום סכום של 31,259 ₪, המגיע לו לטענתו, עבור נזקים שנגרמו לו בעקבות תאונת דרכים, בה התנגש רכב הנתבע ברכבו. לטענת התובע, רכבו ניזוק קשה, הוכרז כ"אובדן גמור", והערכת שוויו נכון ליום הגשת התביעה, 13,337 ₪. בנוסף, נגרמו לו הוצאות עבור השמאות, השכרת רכב, נסיעות וכו', בסכום של 8,170 ₪, ועוד הוא תובע עוגמת נפש, ונזקים עקיפים, המוערכים על ידו בסכום של 8,000 ₪. 2. הנתבע הכחיש את טענת התובע. טען, כי אינו אחראי לתאונה, אשר נגמרה באשמתו המלאה של הנהג, בנו של התובע, ומכל מקום, אין כל קשר סיבתי בין אירוע התאונה לנזקים הנטענים. 3. בעלי הדין ועדיהם הגישו תצהירי עדות ונחקרו חקירה נגדית על תצהיריהם. 4. המחלוקת המשפטית בין הצדדים מתמקדת בשאלת החבות, ובשאלת הנזק. כל אחד מהנהגים מפיל את האשם לתאונה על זולתו. 5. התאונה אירעה ביום 25.2.98 במעלה אדומים. ברכב התובע נהג בנו יניר (להלן: "יניר"), ועמו שתי בחורות. יניר היה במועד הרלוונטי נהג חדש, צעיר בגיל 20 [עמ' 15]. יניר נסע ברחוב העירית לכיוון הכיכר, המצוייה במקום כיום, ואילו הנתבע, אשר נהג ברכב מסוג GMC נסע בכיוון הנגדי, ברחוב צמח השדה, לכיוון רחוב העירית. יניר אישר, שרחוב העירית בו נסע היה דו סטרי, גם העדה שמחה לוי העידה כך [עמ' 15 שו' 2-24, עמ' 22 שו' 1]. מחומר הראיות והעדויות ביחס לנסיבות אירוע התאונה, עולה, שהתאונה עצמה קרתה במיקום כלשהו ברחוב העירית, בקטע בו מתחבר/ממשיך רחוב העירית למעגל התנועה ולא בתוך מתחם הכיכר. יניר בתצהיר עדותו, אינו טוען שהתאונה אירעה בתוך שטח הכיכר, ומתאר כך: "... נסעתי לפינה שבכיכר לכיוון רחוב צמח השדה, והופתעתי על ידי רכב הנוסע מולי בניגוד לכיוון התנועה ופוגע בחזית של צד ימין של רכב שנהגתי..." [סע' 4 בתצהיר עדותו]. בחקירתו הנגדית אמר "התאונה אירעה בדיוק לקראת סוף הרחוב, בקטע שבין סוף הרחוב לתחילת הכיכר. יש איזה שהוא מרחב מסויים..." [עמ' 16 שו' 13-16]. התרשים שערך, תומך במסקנה שהתאונה לא אירעה בתוך מעגל התנועה [נ/1]. יניר גם העיד, שהוא ניסה למנוע את התאונה, על ידי כך שהסיט את ההגה "...איך שראיתי אותו סטיתי מיד על מנת להימנע ולברוח... אני ברחתי לצד שמאל, הוא בא מימיני, ברחתי לשמאל... אני שברתי את ההגה שמאלה..." [עמ' 17 שו' 19-24]. אם היה נוסע בימין הדרך, לא היה לו לאן לברוח שמאלה. אגב, על פניו ברור שיניר לא שבר את ההגה שמאלה אלא ימינה וניסה לברוח לשמאל הכביש. אם היה שובר את ההגה שמאלה, תוצאות התאונה היו קשות שבעתיים. לעומתו, הנתבע הגיע מרחוב יצחק שדה לכיוון רחוב העירית, ולגירסתו התאונה אירעה מיד לאחר הסיבוב, בפניה לרחוב העירית [עמ' 32 שו' 2]. בתצהיר עדותו, טען, כי היה בנתיב הנסיעה שלו, לפתע הבחין ברכב המתקרב לכיוון שלו, ומיד בלם, אך למרות זאת, אירעה ההתנגשות [סע' 2 בתצהירו]. בחקירתו הנגדית הוסיף ואמר "אני ניסיתי לברוח ממנו לצד ימין... ברחתי כמה שיכלתי ופגעתי בו..." [עמ' 30 שו' 17-20]. מעדות זו עולה, שהנתבע אף הוא לא שמר על ימין הדרך בנתיב נסיעתו, שהרי היה לו לאן לברוח לימין, "ברחתי כמה שיכולתי" אמר, אך לא היה בכך, כדי למנוע התאונה. חקירת יניר וחקירת הנתבע לא הביאו לשינוי של ממש בגירסתם הבסיסית, כפי שנכתבה בתצהירי העדות, ומכיוון שהאירוע לא דווח למשטרה, וממילא לא נחקר על ידה, אין כל עדויות נוספות או ראיות שנגבו סמוך לתאונה, היכולות להוות מימצאים אובייקטיביים וממשיים. עדויות שניהם כאחד מצביעות על כך שהתאונה אירעה ברחוב העירית, סמוך למעגל התנועה, אך לא בתוכו, וכך אני קובעת כמימצא עובדתי. לאור מיקום התאונה, אין כל רלוונטיות לשאלה, אם היתה במקום כיכר או לא, אשר במועד התאונה היתה רק בשלבי הקמה. הוכח שהיו אותה עת עבודות פיתוח להכנת הכיכר [עמ' 17 שו' 1-2], ולא היתה כיכר גמורה עם שילוט לגבי הסדרי התנועה. אולם, בכל מקרה, העובדה שבמקום היתה הכנה לכיכר, מעגל תנועה, והעובדה שהנתבע אף לגירסתו, נסע בתוואי מרחוב צמח השדה לכיוון רחוב העירית, פנה שמאלה בהמשך הכביש, ולא ימינה כמו בנתיב מעגל תנועה, מחזקת את המסקנה, שלא יכול היה לשמור על נסיעה בנתיב ימין, מיד עם הפניה לרחוב העירית. כך על פי הגיונם של דברים ונסיון החיים. בסופו של יום, בחינת העדויות ומכלול הראיות, מביאה אותי למסקנה, כי שני הנהגים, אחראים לתאונה ברשלנותם, במידה שווה. כל אחד מהם לא שמר על ימין הדרך, כל אחד מהם ניסה לברוח, אולם התאונה היתה בלתי נמנעת. יניר והנתבע, לא שמרו על כלל הנהיגה הבסיסי, אשר כונה במשפט האנגלי "כלל הדרך", כלומר הם לא הקפידו על נסיעה בצד הימני של כיוון נסיעתם, ובניגוד לתקנות התעבורה נסעו במרכז הכביש או סמוך למרכז. שדה הראיה היה חייב להיות מוגבל, בשים לב למיקום התאונה, ולמועד בו אירעה, יום גשום חשוך מאוד, לא היתה תאורה [עדות הנתבע עמ' 31]. מטעם זה, לאחר שכל אחד מהם הופתע לגלות את השני, "ברח" ימינה (יניר הסיט ההגה לשמאל הכביש) התנגשו רכב הנתבע, פגוש שמאל, עם רכב התובע חזית ימין. יניר, נהג צעיר, מן הסתם מבוהל מעצם האירוע, הודה לפני הנתבע באשמתו לתאונה, וציין, כי הוא חושש מתגובת אביו, מכיוון שהרכב תוקן זמן קצר קודם לכן. יניר לא שלל עובדות אלה בחקירה נגדית [עמ' 20 שו' 10-12, עמ' 21 שו' 7-8]. אין בכך כדי לקבוע את אשמתו המלאה, אך יש בכך כדי לחזק את המסקנה, שאף הוא אשם בתאונה. 6. התובע הוכיח, כי הרכב ניזוק כליל, וערכו, בניכוי פחת ושרידים, לפי חוות דעת שמאי, 8,960 ₪ נכון ליום 7.4.98. חוות דעת זו לא נסתרה בחקירה נגדית של השמאי, ולא בראיה אחרת. כמו כן, הוכיח התובע את תשלום שכר טרחתו של השמאי 698 ₪, וכן העובדה שנאלץ לשכור רכב לצורך הסעת העובדים לאתר בניה שם עבד, ושילם 880 ₪ [סע' 7 בתצהיר עדותו]. עדות זו נתמכת בקבלה מסאן טורס השכרת רכב בע"מ, לא נסתרה בחקירה נגדית, או בראיה אחרת. יחד עם זאת, טענת התובע ביחס להוצאה של 4,500 ₪ עבור הסעת עובדים לא נתמכה במסמך כלשהו, נטענה בעלמא, ואין בידי לקבלה. כך גם לגבי הערכת הנזק בדבר בזבוז הזמן ועוגמת הנפש [סע' 12, 13 בתצהיר עדות התובע]. אין כל פירוט עובדתי בתצהיר לגבי הטרחה שנאלץ התובע להטריח עצמו בעקבות התאונה, ולא ברור כמה בזבוז זמן נגרם לו, אם בכלל. נראה, כי מדובר בסכומים בעלמא ללא תשתית ראייתית, והטענה גם אינה מתיישבת עם הטענה, כי התובע שכר רכב חלופי, כדי לא להפסיק את המשך עבודתו. עם זאת, בשים לב לכך שהרכב הוכר כ"אובדן גמור", ראוי לפסוק סכום גלובלי מתון על דרך אומדנה, כמקובל במקרים כגון אלה. סיכומו של דבר, אני קובעת, כי סך כל הנזקים שהוכיח התובע הינם 10,538 ₪, ובתוספת 1,000 ₪ עבור עוגמת נפש, טרחה, בזבוז זמן וכיו"ב. 7. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע מחצית מסכום הנזקים כאמור בסעיף 6 דלעיל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מחודש 4/98 ועד התשלום המלא בפועל. בשים לב לתוצאה, ישלם הנתבע לתובע הוצאות המשפט, סכום כולל לרבות שכ"ט עו"ד 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבאובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב