קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה: 1. זוהי תביעה להכרה באירוע מוחי מיום 21.3.96 כתאונה בעבודה מכח הוראות פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. הדיון בעיקרו התנהל בפני מותב בראשות כב' השופט נחתומי. בשל פרישתו של כב' השופט נחתומי, הועבר המשך ההליך לדיון בפני המותב החתום מטה. 2. על פי החלטת כב' השופט נחתומי מיום 3.3.02 להלן עיקרי העובדות הרלוונטיות: התובע יליד 1930 ובמשך 24 שנים, עבד כחותך יהלומים במלטשת האחים לוסטיג ברח' היהלום 10 בנתניה. התובע הינו אדם שקט וחרוץ ולא נהג להתרגז או להתווכח. יומיים לפני האירוע, דהיינו ביום שלישי בשבוע, קרא מר לוסטיג לתובע למשרדו ולעיני עובדים רבים, גער בו על שחתך יהלומים באופן מופרז עד שהללו איבדו מערכן. לעיני אנשים רבים, הוציא מר לוסטיג אבן מחבילת אבנים עליה עבד התובע, הכניסה למחשב וכשיצאו הנתונים, גער בו קשות על אובדן הערכה ובזבוז כסף של המלטשה. התובע התרגז והתווכח עם מר לוסטיג אך זה השתיקו בטון תקיף ועוקצני. התובע עזב את המקום פגוע ומושפל, רועד וחיוור. יום למחרת, דהיינו ביום רביעי בשבוע, הגיע מר לוסטיג למחלקה בה עבד התובע ואמר לו שהוא עושה "סלט על המכונות". מאותם אירועים, היה התובע במתח והתעוררו אצלו חששות כבדים לגבי המשך עבודתו. ביום חמישי בשבוע (21.3.96), הגיע התובע למלטשה בשעות הבוקר וחש סחרחורת וטשטוש מוחלט ולא יכול היה לעבוד. התובע חזר על אופניו חזרה לביתו בנסיעה מאומצת של כ-40 דקות וכשהגיע הביתה, התמוטט ואושפז בבית החולים לניאדו. 3. בהחלטה מיום 3.3.02 נקבע, כי האירועים דלעיל, הם בגדר אירוע חריג. בהחלטה נוספת מיום 3.3.02 מונה פרופ' אבינועם רכס כמומחה יועץ רפואי (להלן - המומחה) והופנו אליו השאלות הבאות: "א. מה אובחן אצל התובע בעת אישפוזו ביום 21.3.96 כעולה מהמסמכים הרפואיים המצ"ב? ב. מאילו מחלות סבל התובע, אם סבל בטרם אישפוזו הנ"ל כעולה מהמסמכים הרפואיים המצ"ב? ג. לעמדת המל"ל, כעולה מכתב ההגנה: המחלה פקדה את התובע על רקע תחלואה טבעית וגם אם תנאי העבודה השפיעו השפעה כל שהיא על בוא המחלה, היתה זו השפעה שולית וזניחה, על כל פנים פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים" - האם, לעמדת המומחה/יועץ רפואי השפעת האירועים החריגים, כעולה מפרק העובדות, על הפגיעה/אירוע מוחי בעקבותיו אושפז התובע, היתה (1) גדולה או (2) שווה או (3) פחותה או (4) פחותה בהרבה מגורמים אחרים שכבר קיננו בו (אם יש כאלה, נא לפרט)? ד. האם עובדות המקרה/האירועים החריגים, כעולה מפרק עובדות המקרה, החישו את הפגיעה בתובע, כך שאלמלא האירועים כנ"ל בשלושת הימים בטרם אישפוזו, יתכן שהאירוע המוחי היה נדחה למועד מאוחר יותר כל שהוא או אף לא היה בא בכלל?". ביום 8.5.02 השיב המומחה לשאלות בית הדין כדלקמן: "א. התובע אושפז ביום 21.3.96 כשהוא סובל משיתוק ב-4 הגפיים מסוג LOCKED IN. ארוע כזה נגרם עקב שבץ מוחי איסכמי, דהיינו חסימה בעורק המזין את גזע המוח. ב. עפ"י המסמכים הרפואיים התובע סבל קודם לארוע המוחי מיתר לחץ דם. בחוות דעתו של פרופ' ברהם מצאתי התייחסות גם ליתר שומנים בדם אשר תועדו בקופ"ח בתאריך 21.2.95. המסמכים אלו לא הועמדו לרשותי. מחלות הרקע הרלוונטיות למקרה זה, הן יתר לחץ דם וככל הנראה גם יתר שומנים בדם. ג. לדעתי השפעת גורמי הסיכון בהם לקה התובע גוברת על השפעת האירועים בעבודה. השיקול המרכזי לענין זה הוא פסק הזמן שחלף בין ההתרגזות בעבודה והופעת המחלה. לדעתי אירוע מוחי המתרחש תוך כדי התרגזות חריגה או מיד ובסמוך לאחריה נובע מתוך אותה התרגזות חריגה. במקרה שלפנינו עיקר הביקורת היתה ביום ג' בשבוע. ביקורת נוספת היתה ביום ד' בשבוע. אחריה נסע התובע לביתו למנוחה לרבות שנת לילה ולמחרת בבוקר, בלא כל פרובוקציה נוספת חלה ואושפז. אין לדעתי את סמיכות הזמנים הנדרשת כדי לקבוע קשר סיבתי בין האירועים בעבודה והופעת המחלה. בנתונים אלו לדעתי, האירועים בעבודה גם לא החישו את הופעת המחלה". לבקשת ב"כ התובע, הועברה ביום 15.5.03 למומחה בקשה להשיב על השאלות הבאות להבהרת חוות דעתו מיום 8.5.02: א. מהי לדעתך סמיכות זמנים הנדרשת לקבוע קשר סיבתי בין ארוע בעבודה לארוע מוחי. ב. האם נכון כי על פי החלטת העובדות של כב' בית הדין מאז הנזיפה הפומבית והפחד מפיטורין יומיים לפני הארוע, היה מר מיכאל יוסף שרוי במתח מתמשך? ג. האם סביר כי מתח מתמשך עשוי לגרום לעליה בלחץ הדם, נטייה לקרישתיות יתר של הדם ומכאן לארוע מוחי? ד. האם נכון כי כאדם עם גורמי סיכון לארוע מוחי כגון יתר לחץ דם ועליה בשומני הדם מתח ודחק (STRESS) חריפים עשויים להגביר את הסיכוי ללקות בארוע מוחי אפילו יותר מאשר אדם בריא? ה. האם יתכן על כן כי גורמי הסיכון אינם עומדים בניגוד לארועים בעבודה אלא חוברים ומעלים את רמת הסיכון לארוע מוחי? ו. האם נכון כי על פי החלטת העובדות של כב' בית הדין בכל היומיים לפני הארוע המוחי היה מר מיכאלי שרוי במצב מתח וחרדה וחזר והתאונן כי "אינו מרגיש טוב"? ז. אם כן, האם יש בכך "סמיכות זמנית" לארוע המוחי? אם לא, מתי לדעתך הפסיק להיות בחרדה?". ביום 4.5.03 השיב המומחה לשאלות ההבהרה בנוסח הבא: "א. אין לי לצערי "מספר קסם" של שעות לפיו אוכל לענות לך במספר מוחלט. ככל שפסק הזמן בין ההתרגזות והאירוע המוחי הוא קצר יותר הקשר הנסיבתי הוא חזק יותר. להבנתי, עיקר ההתרגזות בעבודה היתה בימים שלישי ורביעי בשבוע. בתום יום העבודה ביום רביעי בשבוע (20.3.96) חזר התובע לביתו וישן שנת לילה מלאה ולאחריה התעורר ולא סבל מסימנים נוירולוגיים כל שהם. פרק זה כזה ושינה כזו מנתקים לדעתי קשר נסיבתי. לא מצאתי בנתונים שלפני כי גם ביום חמישי (21.3.96) היתה התרגזות חריגה בעבודה. בכל מקרה באותו יום חזר מהעבודה על אופניו לאחר שלא חש בטוב. לא ברור במה מדובר לענין אותה תחושה לא טובה מאחר ובאותם ימים סבל "מבחילה ושלשול ללא חום". העובדה שרכב על אופניו מעידה, כי באותו מועד לא סבל מחסר נוירולוגי כלשהוא. אינני יודע באיזו שעה עזב את העבודה ובאיזו שעה חלה. מסיבות אלו סברתי, כי אין קשר בין האירועים בעבודה והופעת מחלתו. התשובה לשאלה זו חיובית. ג. התשובה לשאלה זו חיובית. ד. התשובה לשאלה זו חיובית. ה. התשובה לשאלה זו חיובית אף, כי גורמי סיכום אלה יכולים מצידם לגרום לאירוע מוחי ללא קשר עם מצבי דחק ומתח. התשובה לשאלה זו חיובית. יש לזכור כי היה חולה כל הנראה בזיהום (ווירלי) של דרכי העיכול וסבל משלשולים באותם ימים. לפיכך, האמירה "אינו מרגיש טוב" אינה מתייחסת בהכרח לפגיעה עצבית. ראה א' לעיל". 4. ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי על בית הדין להורות על מנויו של מומחה רפואי נוסף הואיל והמומחה התייחס כאירוע חריג אך ורק לשני הויכוחים תוך שהוא מתעלם מהעובדות שנקבעו בהחלטת בית הדין, לפיהם, כל 40 השעות הינן בבחינת אירועים חריגים שעברו על התובע ללא הבדלה והפרדה של אירוע ספציפי כזה או אחר. לטענתו, מסקנותיו של המומחה, אינן ברורות מבחינה רפואית ומשפטית והן אינן מתיישבות עם פסיקתו של בית הדין לענין סמיכות הזמנים. לחילופין, מבקש ב"כ התובע, כי בית הדין יפנה שאלות הבהרה נוספות למומחה. אינני מקבל את הטענה, כי המומחה התעלם מהעובדות שנקבעו בהחלטת בית הדין. המומחה מציין, כי הוא מודע לכך שעל פי החלטת בית הדין, היה התובע שרוי במתח מתמשך אך לדעתו, אירוע מוחי המתרחש תוך כדי התרגזות חריגה או מיד ובסמוך אחריה, נובע מתוך אותה התרגזות חריגה. העובדה, כי לאחר האירוע ביום רביעי בשבוע, נסע התובע למנוחת לילה בביתו ולמחרת בבוקר ללא כל פרובוקציה חלה ואושפז, מלמדת, כי אין קשר סיבתי בין האירועים לבין הופעת המחלה. המומחה אף מציין, כי ביום חמישי בשבוע בבוקר, חלה ואושפז, כך שברור שהערת המומחה שאיננו יודע באיזה שעה עזב את העבודה ובאיזה שעה חלה, אין לה כל משמעות לענייננו. לענין סמיכות הזמנים. סמיכות הזמנים בין האירוע לבין הכאבים, משמשת ראשית ראיה המצדיקה מינוי מומחה (דב"ע נד/268-0 ניב נ' המוסד פד"ע כח' 143). קיומה של סמיכות זמנים פועלת לטובת המבוטח אך עצם קיומה של סמיכות הזמנים, אין בה בכל מקרה לקבוע קיומו של קשר סיבתי (דב"ע נג/181-0 עזריאלי נ' המוסד פד"ע כח' 209). באשר לשאלה האם נוכח סמיכות הזמנים, קיים קשר סיבתי רפואי בין האירוע להופעת המחלה, שאלה זו תקבע בעיקרה על סמך חוות דעת רפואית אם כי חוות דעת הרפואית היא חלק משיקוליו של בית הדין האמור לראות את התמונה הכוללת מן ההיבט הרפואי ומן ההיבט המשפטי. בנסיבות דנן, קבע המומחה באופן חד משמעי, כי פרק הזמן מהאירוע שביום רביעי ועד לאישפוזו של התובע ביום חמישי כמו גם שנתו ביום רביעי בלילה, מנתקים קשר סיבתי בין האירועים לבין המחלה. לא שוכנענו, כי קיימת עילה שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה במלואה. 5. התביעה נדחית. אין צו להוצאות.אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודהתאונת עבודה