תרמית של המעביד

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תרמית של המעביד: הנסיבות מעשה תרמית שהיה, כך היה , ואוזני השומעים תצילנה. המשיב , Y (להלן: "Y") הועסק כעובד על ידי המערער, X (להלן: "X"). משפוטר Y מעבודתו, הלך והגיש, לבית הדין האזורי לעבודה, תביעה לפיצויי פיטורין. הוא זכה בתביעה לפי שX לא התייצב בבית הדין להתגונן מפניה. X, בעצת פרקליט מלומדה, בא אצל Y והציע לשלם לו סך 13,000 ₪, טבין ותקילין, על מנת לסיים, על דרך הפשרה, את הסכסוך ביניהם. Y נעתר להצעה. נפגשו, השניים, ביום 25.11.98, וX שרבט הסכם לאמור: תשלום עבור Y : הנני מאשר בזאת כי אים (צ"ל: "עם") קבלת הסף הנ"ל 13,000 ₪ לא יהיו לי שום תביעות, דרישות וטענות, כנגד X וגו'... הסכם זה נערך על שובר הנספח להמחאות בפנקס השיקים העסקי של X. בה בעת, נתן X ביד Y את ההמחאה שהשובר נספח לה. ההמחאה היא שיק משוך על חשבונו של X בסניף של בנק אמריקאי ישראלי בפתח תקווה. השיק ערוך כטופס שבו מוטבע, בין היתר, הביטוי: "למוטב בלבד". ביטוי זה נמחק, בידי X ומשזה מילא את תורף השיק כתב : "שלמו לפקודת Y" (ההדגשה שלי). Y כתב על גב ההמחאה את שמו ואת מספר תעודת הזיהוי שלו וכן הוסיף את חתימתו. למחרת, ביום 26.11.98, נפרע השיק מחשבונו של X בסניף הבנק הנ"ל, לידי האדם שהציגו לפרעון באותו סניף בנק. מכאן, לרגע, נפרדות גרסאות הצדדים היריבים (כעולה מעדויותיהם בפני ראש ההוצאה לפועל). גרסת Y היא שכיון שחשש שהשיק שנמסר לו לא יכובד, ביקש מX תשלום במזומן. X השיב שאם רצונו של Y בתשלום במזומן עליו לחתום על השיק מאחור וכך יוכל X להשיג את תמורת השיק מאחיו. Y עשה כאשר נתבקש לעשות (וכך חתם על גב השיק והוסיף את מספר הזיהוי שלו) וקבע עם X מפגש ליום מחר. למחר חמק X ממפגש עם Y, אף שהאחרון תבע את קבלת הכסף במפגיע. עוד יום חלף וביום 27.11.98 נפגש Y עם X במקום עסקו ולאחר המתנה לא קצרה בישר X לY שאין בידו את סכום הכסף המובטח. לY נודע כי X מתכוון לצאת את הארץ. על כן פנה, ביום 29.11.98, לבית משפט השלום וקיבל, במעמד צד אחד, צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד X. הצו בוצע וX הפקיד סך 18,000 ₪, במשטרת הגבולות, על מנת שיוכל צאת את הארץ. גירסת X היא שהשיק נמסר לY וזה הלך, למחרת (26.11.98), אל סניף הבנק ופדה את השיק. X הוסיף כי אותו יום הלך ובא אצל ביתו של Y. הוא פגש את אשתו ואמר לה כי בעלה בוגד בה. זה היה אמנם דבר שקר אך באמירה זו ביקש לנקום בY שכן נאלץ לשלם לו סכום כסף שלא הגיעו. X אישר כי ביום 27.11.98 הגיע Y למשרדו אך לא יכול היה ליתן טעם לדבר. ביום 29.11.98 ביקש X לצאת את הארץ לנופש קצר. להפתעתו הסתבר לו כי ניתן צו המעכב את יציאתו את הארץ. הוא נאלץ להפקיד סכום כסף מזומן במשטרת הגבולות על מנת שההגבלה תוסר. חלפו עברו עוד כמה ימים וביום 3.12.98 פתח Y בהליכי הוצאה לפועל של פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה. משהגיע מועד הדיון בהתנגדותו של X טען האחרון: "פרעתי". ההחלטה נושא הערעור מר טוען "פרעתי" ומר טוען, לא כי, "רומיתי". והרי ברור כשמש שהאחד נקי כפיים ובר לבב ואילו השני רמאי מובהק שכלכל את מעשה המרמה הזדוני לפרטיו . כיצד מכריעים בינייהו? לא יצלח, בכגון זה, יישומה של חוכמת שופטים קדמונית (כגון סיפור האגדה על אותו נער חכם, שהכריע במחלוקת דברים קוטבית בין שָמָן לבָשָם בכך ששמנונית ידי השָמָן הציפה את האמת כשמן על פני המים; או משפט שלמה שהכריע במחלוקת בין אם תמימה לרמיית פי זולתה). כך נזקק יו"ר ההוצאה לפועל הנכבד (ד. אידלשטיין) לשביבי ראיות מבהירים, להגיון הדברים ולניסיון החיים כדי לקבוע באיזו מן הגרסאות ניכרים דברי אמת. אכן, לכאורה, גרסת X פשוטה יותר והיא עולה בקנה אחד עם נסיון החיים הרגיל. השיק שמשך X נפרע. הטענה כי הוא נפרע שלא לידי Y משמעותה שY הותיר את השיק החתום חתימת היסב בידי המושך לעשות בו כחפצו. איזהו הפתי שינהג כך. בכל זאת, גם התרחיש שY העיד אודותיו אינו בלתי אפשרי. שלושה פרטים ראייתיים שכנעו את יו"ר ההוצאה לפועל לקבל את גירסת Y ולדחות את גירסת X. אלה הם: גירסת Y נתמכה על ידי עדות של חברו בשם משולם. משולם בא עם Y אל נקודת המפגש שבה אמור היה להימסר השיק לידי Y. הוא לא היה עד ישיר להתרחשות (כיון ששני הצדדים התבודדו במכוניתו של X) אולם מייד משיצא Y לקראת משולם סיפר לו כי הותיר את השיק החתום בידי X. משולם העיר כי נראה לו שנעשה, כלפי Y, "תרגיל". ואכן, כשהצליח Y, סוף סוף, לקבוע מפגש עם X לשם קבלת הכסף המזומן, במקום השיק, נלווה משולם אליו, שהה עמו בהמתנה ולבסוף נאלץ לעזוב. הנוכחות של משולם בשני המעמדים הללו אינה שנויה במחלוקת. היא כשלעצמה מתיישבת רק עם גרסת Y. האמירה של Y על אתר כי אולץ להשאיר שיק חתום אצל X, היא מן "רס גסטא" שיש לו כוח משכנע מסוים. X העיד כי בא אצל אשתו של Y לספר לה על בעלה הבוגדן כמעשה נקמה. גברת Y העידה שלא היו דברים מעולם והכחשתה נאמנה בעיני יו"ר ההוצאה לפועל. X ידע, כבר ביום 29.11.98, שY מכחיש את קבלת הכסף. הדבר היה ערב יציאתו לחו"ל. הוא שב מנסיעתו כעבור שבוע ימים. יכול היה על נקלה לערוך בירור מייד בסניף הבנק כדי למצוא את הפקידה שפרעה את השיק ולהציל מפיה פרטים אודה זהות מקבל הכסף. X גם לא בדק אם הבנק מחזיק רישום המגלה את זהות מקבל הכסף או טופס הכולל את חתימתו. נטל השכנוע בטענת פרעתי רובץ לפתח הטוען אותה. על כן הימנעותו של X מהבאת ראיה מפי פקיד הבנק פועלת נגדו. לפיכך נדחתה טענתו של X ומכאן הערעור לפני. ראיות בערעור X ערער על ההחלטה. במסגרת ערעורו ביקש להשמיע את פקידת הבנק, כעדה. הוא טען, בפני סגן הנשיא של בית משפט זה, השופטת סירוטה, שהליך ערעור זה מיוחד הוא לפי שהדין (תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל) מורה למערער לתמוך את ערעורו בתצהיר לאימות העובדות ומכאן שבית המשפט שלערור רשאי לדון בטענות עובדתיות גם אם הן לא נטענו או הובאו בפני ראש ההוצאה לפועל (ראה: ד. בר אופיר, הוצאה לפועל - הליכים והלכות (2001) 589). השופטת סירוטה נעתרה לבקשה והורתה לקבל תצהיר מפקידת הבנק ולהזמין אותה לחקירה על תצהירה. לי נראה שהחלטה זו היא פרשנות רחבה מדי של תקנה 120 לתקנות ההוצאה לפועל. התקנה מורה שעל המערער לפרש בערעורו את טענות העובדה והחוק שהוא טוען להן ולצרף תצהיר לאימות העובדות. כיוצא בזה מניחה התקנה רשות בידי המשיב לערעור לתמוך תשובתו בתצהיר תשובה. ממילא כלולה בכך האפשרות להזמין את המצהירים לחקירה על תצהיריהם. אולם מניין שמותר להזמין עדים נוספים או לשמוע מחדש עדים שהעידו בפני יו"ר ההוצאה לפועל? אני סבור שהאפשרות הזאת אינה נובעת מלשון התקנה (הדוברת רק בתצהירי הצדדים לערעור) ואף לא מחיבורו של השופט בר אופיר או מן הפסיקה הנזכרת בו (רע"א 34/89 גלצר נ' גלצר פ"ד מג(1)329, 332). אלא שלאחר שניתנה החלטת סגן הנשיא ובירור הערעור הועבר אלי, לא ראיתי מקום שאבטל את החלטת סגן הנשיא, משל הייתי ערכאה גבוהה הימנה. קיבלתי את תצהירה של פקידת הבנק וגם שמעתי את חקירתה בידי בא כוח Y. הפקידה העידה כי הנוהל הרגיל של הבנק הוא שלעת פרעון שיק לידי המוטב (או הנסב) יש לזהות את מקבל הכסף. נערך רישום של מס' תעודת הזיהוי על גב השיק (בידי הפקידה או בידי מחזיק השיק) והפקידה משווה את הרישום לתעודת הזהות של מחזיק השיק. אין היא יכולה לזכור, לעת הזאת, שנים לאחר פרעון השיק, מי הוא זה שלידו נפרע השיק. אולם חזקה שפרעה את השיק לידי Y שכן שמו, חתימתו ומספר הזיהוי שלו מופיעים על גב השיק. הפקידה העידה כי בתקופה ההיא לא היה נהוג בסניף הבנק הנדון להחתים את מקבל הכסף על הטופס המשקף את פעולת הבנק בפירעון השיק. טיעוני הצדדים בא כוח המערער טוען שתי טענות עיקריות. הטענה האחת היא שY לא עמד בנטל השכנוע. אכן, כין שX טען טענת "פרעתי", מחויב הוא בהוכחתה (כיון שזו טענת "הודאה והדחה"). אלא שהוא עמד בנטלו. הוא הוכיח כי משך שיק לפקודת Y וכי השיק נפרע. המסמך (השיק) מוכיח, לכאורה, על פי הרשום על גב השיק כי הוא נפרע לידי Y. הטוען אחרת, נטל השכנוע מוסב אליו. Y, שנטל השכנוע הוסב אליו, אינו יוצא ידי חובת נטלו בהבאת עדים שמסרו פרטים עקיפים. הרי Y טוען נגד המסמך. טענה נגד מסמך צריכה לראיה בכתב. כזאת לא הובאה. הטענה השניה היא, שאם בדיון בפני יו"ר ההוצאה לפועל נוצר חסר במערכת הראייתית של X, שנבע מאי העדת פקידת הבנק, באה זו לכאן, אל בית המשפט שלערעור והעידה על נוהלי פעולתה. על כן לראיות שבידי X (השיק על האמור בו) נוספת חזקת תקינות פעולת הפקידה, שלא הופרכה. בא כוחו של Y גרס שלא נפל פגם בהחלטת יו"ר ההוצאה לפועל. הוא סמך החלטתו על עדים שנמצאו מהימנים בעניו ולא כאן המקום להתערב בממצאי אמון אלה. אפילו תניח שהפקידה משתדלת לקיים את נוהלי הבנק באורח סדיר, אין הדבר שולל את גירסת Y. X שכלכל את מעשה הרמייה מלכתחילה, מצא לנכון להפוך את השיק שסחירותו מוגבלת לשיק "לפקודת Y". הוא עמד על כך שY יחתום חתימת היסב בלווית פרטי זיהוי. Y התמים עשה כמצווה כתב את שמו וחתם ליד. סניף הבנק הוא סיף פעולתו של X. הלז בן בית במקום והוא מופיע שם, לדברי הפקידה, מדי יום ביומו ומושך כספים. כיון שהיתה על גב השיק חתימה מלאה של Y, מסתמא ראתה הפקידה בכך חתימת היסב ואת חתימתו של Y דימתה להיות חתימת מפקיד השיק לפירעון. כיון שהמפקיד היה הלקוח המוכר לפקידה היטב, לא דקדקה עמו בזיהוי חתימתו. הכרעה לא מצאתי יסוד להתערב בממצאי יו"ר ההוצאה לפועל המלומד. עדות Y והעדויות הנוספות שהושמעו מצדו אינן "עדות נגד מסמך" אלא "עדות נגד התביעה". לשון אחר, Y לא טען כי המסמך (השיק) מזוייף או שפרשנותו אינה נכונה. הוא טען טענת תרמית, חצונית למסמך ואותה יכול היה להוכיח בראיות כל שהן ולא נצרך דווקא לכתב (ראה: קדמי על הראיות, חלק שלישי (תשנ"ט), 1111-1117). גירסת Y ועדיו נאמנה בעיני יו"ר ההוצאה לפועל. ממילא גירסת X לא נאמנה. הגיון שיקוליו של יו"ר ההוצאה לפועל פורט לעיל ולא מצאתי כי נפלה בו פירכא. דומה לי שאף אני תחתיו הייתי מגיע לאותה תוצאה. פשיטא שאדם שאולץ לשלם פעמיים (פעם בשיק לידי Y ופעם בהפקדה במשטרת הגבולות) של סכום לא מבוטל, היה "מרעיש עולמות" עם שובו מחו"ל. אולם X פנה לבית המשפט בבקשה לדון בהחלטת עיכוב היציאה מן הארץ (ובעקיפין גם בחיובו בהפקדת הכסף) למעלה מחודש וחצי לאחר שובו לארץ. בינתיים הלך וקטן הסיכוי שפקידת הבנק (שלא נערך עמה ברור מיידי) תזכור את פרטי המקרה הקונקרטי. סימני התרמית ניכרים בכל פעולותיו של X (החל בשינוי מהות השיק; שינוי שלא היה לו טעם ותכלית זולת רעיון גרימת סחירותו לצורך התרמית; דרך הביקור המוזר שלא היה ולא נברא אצל גב' Y כדי להלך רכיל על בעלה ועד להעדר הסבר מצד X לביקור של Y במשרדו לאחר שזכה, כביכול בכספו). עדותה של פקידת הבנק אינה מעלה ואינה מורידה משום כלליותה. העדה לא יכלה לקבוע דבר נחרץ באשר להתרחשות הקונקרטית. היא ביקשה רק לסמוך על הנחת התקינות של פעולתה. אלא שעדותה אינה מפריכה את האפשרות שמעשה התרמית של X אירע במציאות. משהאמין יו"ר ההוצאה לפועל לY ועדיו, ממילא הפכה האפשרות של תרמית מהיפותיזה למציאות סבירה. משבאתי לכאן, אני דוחה את הערעור. המערער יישא בהוצאות המשיב, בדרגה זו בסך 7000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.תרמית