קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השכרת מדור חלופי לגרושה / תשלום הבעל על דירה בשכירות לגרושה: התביעה היא תביעה שהוכתרה כתביעת מדור. מדובר בבני זוג נשואים, אשר הבעל הנתבע עזב את אשתו עוד במאי 1986ונטען כי עזב כדי לחיות עם אשה אחרת. מעיון בתביעה קודמת שהתנהלה בין בני הזוג (מ"א 1565/85), נראה, שיש יסוד לטענה מפני שכבר אז בילה הנתבע, גם את לילותיו, עם נשים אחרות והיו על כך ראיות ברורות. לפי כל הסימנים, אין לנתבע עילת גירושין כנגד אשתו התובעת. ולכן זקוק הוא להסכמתה, אולם זו אינה ניתנת על ידיה. על כן נקט הבעל דרך שהפכה לאחרונה נפוצה ורווחת: לבני הזוג דירה בחולון, בת ארבעה תדרים שהיא רכושם המשותף, והשיתוף בה הוא כפי הנראה שיתוף של נישואין; וכפי שהוא קם בנישואין הדעת נותנת שפירוקו יתבצע עם פירוק הנישואין, ועל דרך של הסדר כולל. אולם - וגם בית המשפט העליון היה ער לכך - ("אנו מודעים לכך שמתפתחת הפרקטיקה לבקש סילוק יד מהדירה המשותפת ולטפל בבעלות ברכוש המשותף בנפרד מן ההסדר הכולל בין בני הזוג הנמצאים בסכסוך" (ע"א 340/85, 474, ב"ש 1179/85 [1]) - מתפתחת פרקטיקה, לפיה בן זוג שאיננו מצליח להתגרש מפני שאין לו עילת גירושין, מתמרן את בן-זוגו ודוחקו אל בין המצרים, על דרך פירוק השיתוף בדירתם, ופועל יוצא מכך נישולו מקורת גגו הקבועה ורווחתו שהוא מורגל בה - כדי לאלצו להסכים להתגרש במקום שאינו חייב להתרגש. ואינני מתייחסת בכך למקרה שבו כבר נחתמו הסכמי גירושין (ראה תמ"א 2733/86 [3] של בית משפט זה), או למקרה בו שני בני הזוג פתחו, כל אחד בנפרד, בהליכי גירושין (ראה ע"א 736/85 [2]) שאלו מצבים שונים בתכלית. כנגד תביעת פירוק השיתוף שנכפתה אל האשה, ביקשה היא, בתובענה הנוכחית: א. להורות כי התובעת זכאית להמשיך ולהתגורר בדירה הספציפית שבחולון (רחוב קראוזה 15) כל עוד תימשך חבות הנתבע במזונותיה, וכי אין למנוע ממנה המשך מגורים בדירה ללא הסכמה מפורשת לכך. ב. לחלופין, לחייב את הנתבע לדאוג לשכירת מדור חלופי ברמה ובאיזור בו מתגוררת התובעת כיום ולחייבו לשלם ישירות עבור המדור החלופי ולקבל על עצמו כל ההתחייבויות והחובות הכרוכים בך. תהא דעתי על הענין אשר תהא - בינתיים הגיעו בני הזוג לפשרה מוסכמת בתביעת פירוק השיתוף, וב- 15.1.10הסכימו שדירתם תימכר כפנויה למרבה במחיר ותמורתה תחולק ביניהם בשווה, וכי המכירה בפועל לא תבוצע אלא לאחר שבית המשפט המחוזי בתל-אביב יחליט מה גובה דמי השכירות שעל הבעל לשלם לאשה או זכויות מדור אחרות. העתירה הראשונה שעם התובעת, שעניינה יחוד מדור ספציפי בדירה הנ"ל - אין לה מקום עוד. עלי לדון, איפוא, בעתירתה החלופית. מדובר, איפוא, בשכירת מדור עבור התובעת, המבקשת שהוא יהיה ברמה ובאיזור בו מתגוררת התובעת כיום, המתואר בכתב התביעה כאיזור מצוין ואילו הדירה מתוארת כמפוארת. להשקפת הבעל - על האשה להסתפק בשני חדרים; ועל פי עמדתו בכתב הגנתו, אין לאשה צורך בארבעה חדרים והיא משתמשת רק בחדר השינה ובסלון ואינה זקוקה ליותר. הוא גם סבר שבמחיר הדירה ניתן לרכוש שתי דירות שכל אחת מהן הינה בת 2.5- 2חדרים ובזה שני הצדדים יבואו על סיפוקם. אלא, שבכך אין מקויימת חובת המדור שחייב הנתבע כלפי התובעת. זהו פתרון של גירושין: בשילוח האשה לגור במחצית שהיא ממילא שלה - לא ממלא הנתבע את חובת המדור שהוא חב כלפי מי שהיא עדיין אשתו וכלל לא מחוייבת להתגרש ממנו. בכתב הגנתו מעמיד הנתבע פני דך ומך וקשה יום: "גר בחורבה בת 2חדרים ביפו, בין ערבים". "הגיע לידי פת לחם", "מתגורר בתנאים עלובים ביותר בחורבה" - לעומת אשתו המתוארת כמתגוררת בדירה מרווחת ומפוארת. כשהעיד הנתבע בפני - הותיר הוא רושם רע ובלתי אמין, בפרט בטענתו שרצונו בפירוק השיתוף רק כדי שיוכל לגור "כמו בן-אדם". אינני מאמינה שהוא הגיע עד פת-לחם ואינני מאמינה שהוא נאלץ לגור במקום שהוא טוען שהוא מתגורר בו. לאחר מכן הסתבר לי שהוא לא עורר אמון גם אצל שופטים אחרים שדנו בפרשת התביעה הקודמת, בפרט בענין מעמדו הכלכלי. כתב התביעה מציין, כי הדירה ביפו נשכרה כדי להציג מצב כלכלי עלוב בבית המשפט. וכי למעשה אין הנתבע מתגורר בה. ולכן, אין כל מקום לערוך השוואות בין רמת מגוריו הנטענת לבין רמת מגוריה של האשה במגמה לאלצה לרדת מרמה זו. דירת המגורים הנוכחית מהווה ללא ספק, חלק משמעותי ברמת חייה של התובעת. עד כמה שהבנתי - זוהי דירה מטופחת שגם הושקעו בה השקעות - כפי שעושה אדם ברכושו הפרטי, ואינו יכול לעשות בדיה שכורה - כגון - ארונות קיר בחדר השינה, במרפסת המטבח, במרפסת נוספת ובמסדרון; תקרה דקורטיבית בפינת האוכל: ציפוי פורניר וטפטים בסלון; וציפוי עץ בקירות חדר השינה. כ"כ לדירה טלפון-פנים הקשור לכניסה הראשית, ודלת כניסה "פלדלת". כל עוד התובעת נשואה לנתבע, אין כל סיבה למנוע ממנה את אותה רמת מגורים ורווחה אליה הורגלה במשך שנות נישואיה. הוכח, כי בדירה דנן היא מתגוררת מזה 23שנה וגם לפני המעבר לדירה הזו, היינו, לפני 1967, התגוררו בני הזוג בדירת 4חדרים אחרת. הטענה - שבשעתו שימשה הדירה למגורי 5נפשות ושהתובעת זקוקה כעת רק לשני חדרים - סלון וחדר שינה איננה טענה, לדעתי: ראשית - עובדה היא כי גם כאשר בגרו הילדים ועזבו את הבית, לא נמכרה הדירה ע"מ לגור בדירה קטנה יותר. כך גם מקובל בבתים רבים, כאשר הילדים עוזבים את הקן והוריהם נשארים להתגורר ברווחה ובאותו מספר חדרים קודם. תופעה מקובלת היא, במקרים כאלה, שהרווחה בכמות החדרים מיועדת אז לאירוח - של הבנים, הנכדים, או סתם ידידים. כאן - גם הוכח שהתובעת מארחת בדירה את בנה ומשפחתו, אם לתקופות קצרות ואם לתקופות ארוכות, וכיוון שהוגלה לרמה זו - אין לשלול אותה הימנה. לדעתי הינה זכאית להתגורר ולנוע, כפי שהורגלה כאמור, בכל ארבעת החדרים, לארח בהם ולהשתמש בכולם כראות עיניה. הדין מכיר בזכות האשה לארח אורחים לזמן רב או קצר כשעל האשה לפרנסם, ולכן הוצאותיהם כלולות במזונותיה (ראה כתובות ס"ג ב, ס"א, א [א]). כאן, אמנם אין כל דרישה להוצאות לאורחים ולא בזה עסקינן, אבל דין מדור כדין מזונות והוא חלק ממזונות האשה. ולכן, אם הורגלה האשה למדור מרווח המאפשר לה גם אירוח, אין לגרוע מזכותה זו בבוא הבעל לקיים חובת מדור כלפיה, ואין לרדת מרמה זו, שהרי כך הורגלה. בסיכומיו, טען הנתבע, כי "לאשה יש אפשרויות ולכן הבעל לא חייב לספק מדורה" - והצביע על סעיף 2א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט - 1959 [6]. הסעיף איננו מחייב את בית המשפט להתחשב בהכנסות בן הזוג מעבודה ומנכסים בבואו לקבוע את מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו - אלא מאפשר שיקול דעת בנדון ("רשאי"). מי שהרחיק כל קשר, יחס וזיקה בין הדירה העומדת למכירה לבין קורת הגג של התובעת - הוא הנתבע, שמיאן להתחשב בכך שדירה זו שימשה במשך עשרות שנים הבית בומבן home- על כל המשתמע מכך - של התובעת. וכיוון שיחסו לבית הוא כאל סתם נכס משותף שמוכרים אותו ומתחלקים במחירו - כגון סתם מגרש - הרי שאין לנסות ולבקש שתקום כעת זיקה לאחר המכירה: אין לאלץ את התובעת ליטול ממה שתקבל - עבור מדורה וגם הדין קובע כי "אין האשה מחוייבת להתפרנס מרכושה. זכות האשה למזונותיה מהבעל קיימת מבלי להתחשב בכך אם האשה עצמה בעלת רכוש או לא. גם אם האשה עשירה, היא זכאית למזונותיה מן הבעל ואינה מחויבת למכור מרכושה כדי להתפרנס... החובה לכלכלת האשה מוטלת רק עליו" (שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה שנייה) 123[6]). התוצאה מכל האמור לעיל, שאני נעתרת לעתירתה החילופית של התובעת ומחייבת את הנתבע לשכור למדורה של התובעת דירת ארבעה חדרים טובה ונאה ברמה ובאיזור בו מתגוררת התובעת כיום ואשר לא תיפול ברמתה ובאיכותה מן הדירה הנוכחית (ראה בדומה את תמ"א 1723/87 [4]). הנתבע יחויב לשלם עבור המדור ישירות למשכיר ויקבל על עצמו כל ההתחייבויות והחובות הכרוכים בכך. וכן ישא הנתבע בהוצאות ההעברה (אריזה, הובלה, פריקה) שתיגרמנה כתוצאה מההעברה מן הדירה הנוכחית לדירה החילופית. חיובו הנ"ל של הנתבע יחולו ויתקיימו בכל מעבר מדירה שכורה לדירה שכורה. כפי שצפוי מכאן ואילך, וכל זמן שהתובעת תיאלץ לגור בדירה שכורה.מקרקעיןשכירות