אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות בנזיקין של הוועדה המקומית לתכנון ובניה: זוהי בקשה למחיקה על הסף של תביעת נזיקין שהוגשה ע"י קבלני בנין כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון-לציון. מסכת האירועים שהובילה לתביעה זו, כפי שהיא מתוארת בכתב-התביעה, הינה כדלקמן: התובעים התקשרו ב- 21.5.78בחוזה לרכישת מגרש ששטחו כדונם בקרוב, אשר מצוי במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון-לציון (להלן - הוועדה המקומית). לחוזה זה קדם זכרון דברים שנחתם בין הקונים (התובעים דכאן) ובעלי המגרש (הנתבעים 1- 3בכתב-התביעה המקורי), אשר היתנו את ביצוע העיסקה בקבלת אישור מאת הוועדה המקומית, כי על המגרש הנ"ל לא חלה הקפאת בניה, וכי מותר לבנות עליו 16דירות לפחות. לאחר שפנו התובעים לנתבעת באמצעות אדריכלם - מר אביר, קיימה זו ב- 8.5.78דיון עקרוני, בו החליטה כפי שנרשם במכתב שנשלח למר אביר (נספח ג' לכתב-התביעה המקורי) "לאשר 16יחידות דיור בהתאם לרצ' 8/6/1בהפקדה". על-סמך אישור זה נקשר החוזה לרכישת המגרש הנ"ל. לאחר חתימת החוזה הוגשה מטעם התובעים תכנית בניה מפורטת. בשלב זה הודיעה הוועדה המקומית לתובעים כי על-פי תכנית המיתאר החלה על המקרקעין קיימת הקפאת בניה על המגרש, וכן התברר לתובעים כי גם אם תותר הבניה, לא ניתן יהיה לבנות על המקרקעין יותר מאשר 12יחידות דיור. לטענת התובעים: "התברר כי התכנית רצ/ 8/6/1אליה התייחסה הוועדה באישור נספח ג' הנ"ל, היתה תכנית בשלבי תכנון ראשוניים ללא כל תוקף חוקי באותה עת". התובעים ביקשו להמתיק את הגלולה ע"י נסיון להפחית ממחיר הרכישה בהתאם להפחתת ערך הנכס ואולם המוכרים הגישו כנגדם תביעה בסד"מ לתשלום מלוא המחיר על-פי החוזה וזכו בדין. כתוצאה מכך הגישו התובעים את התביעה הנוכחית לפיצוי על הנזק שנגרם להם בעקבות העיסקה הנ"ל. תביעה זו הופנתה במקורה כנגד המוכרים וכנגד עירית ראשון-לציון, אשר בשל הדמיון הפרסונלי בינה לבין הוועדה המקומית, ראו בה את הגוף המשפטי האחראי למעשיה ומחדליה של זו האחרונה. במהלך הדיון המקדמי נדחתה התביעה כנגד המוכרים והותר תיקון כתב- התביעה, כך שהוועדה המקומית צורפה כנתבעת נוספת. כתב-התביעה המתוקן מופנה איפוא כנגד הוועדה המקומית ולחלופין כנגד עירית ראשון-לציון. .2שלושה הם נימוקי הבקשה לדחיה ולחלופין למחקה על הסף: א. המבקשת נעדרת אישיות משפטית ואננה כשרה לתבוע ולהיתבע. ב. מעשיה ומחדליה של המבקשת היו בתחום סמכויותיה הציבוריות ועל-כן דין התביעה להידון בבג"צ. ג. אין כתב-התביעה מגלה עילת תביעה. נדון בטענות אלו כסדרן: .3לענין כשרותה של הוועדה המקומית להיתבע בתביעה אזרחית נראית לי הנמקתו של ב"כ התובעים כפי שהובאה בסעיפים 4- 2לסיכומיו. אני מסכימה עימו כי הוועדה המקומית היא חבר בני אדם שהוא תאגיד סטטוטורי אשר על-פי ס' 4לחוק הפרשנות כלול במושג "אדם". פרופ' זוסמן, בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה 4בעמ' 8- 87[9] כולל ועדה מקומית לתכנון ובניה בין התאגידים של המשפט הציבורי העשויים להיתבע, ואין הוא אף מוצא לנחוץ לפרט את הנימוקים לכך. לפיכך, מבחינה זו אינני רואה מניעה להגשת התביעה כנגד הוועדה המקומית. (ראה גם ע"א 272/81 הפטריארכיה היוונית נ' עירית רמלה [1] וכן המ' (ת"א) 267/81 [8], שם הגיע הנשיא בנימין כהן למסקנה כי ועדה מקומית היא אמנם בעלת אישיות משפטית). .4אשר לטענה השניה לפיה אין לתבוע את הוועדה המקומית אלא ב- בג"צ, גם כאן נראית לי דעתו של ב"כ התובעים על פני זו של ב"כ הוועדה המקומית. מבלי להיכנס כאן לתאור היסטורי של התפתחות ההלכה בכיוון של הרחבת הסמכות של בתי-המשפט האזרחיים בשטח שבו סמכותם היתה מקבילה לזו של הבג"צ, די אם אסתמך כאן על ע"א 256/70 [2] (ערעור שנדון בהרכב של 5שופטים). אצטט רק קטע קצר מדברי השופט לנדוי (כתוארו דאז) בעמ' 585: "... הדבר תלוי בדרך בה ניסח התובע את עילת פנייתו; אם הוא מתבסס על עילה שבשטח המשפט האזרחי (עילה נזיקית, חוזית או קניינית), עליו לפנות לביהמ"ש המוסמך לדון בכך, ואין נפקא מינה שבהגנתה טוענת הרשות שהיא פעלה מכח תפקידה הציבורי... ...ההבחנה הנכונה היא: לא על-פי צורת הסעד בה בחר התובע אלא על- פי עילת פנייתו...". (ראה גם בג"צ 341/80 דוויק נ' בכר, מנהל שרותי הדואר [3]). .5אשר לטענה השלישית, טוען ב"כ המבקשת כי אין כתב-התביעה מגלה עילה, דהיינו - גם אם יעלה ביד התובעים להוכיח בראיות את טענותיהם, לא יהיו זכאים לתרופה אותה הם תובעים מן הנתבעת. לצורך בירור טענה זו אין לנו אלא לבדוק את כתב-התביעה, ולהניח שתוכחנה העובדות הנטענות בו. מסעיפים 5ו- 9לכתב-התביעה עולה כי עילתם של התובעים מבוססת על עוולת הרשלנות. שלושה הם יסודותיה של עוולה זו: א. קיומה של חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק. ב. הפרתה של חובה זו ע"י המזיק. ג. קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה הנ"ל ובין הנזק שנגרם לניזוק. חובת הזהירות, כפי שמנתחה השופט ברק ב-ע"א 862/80 בעמ' 765[4]: "היא חובתו של מזיק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. היא נקבעת על-פי מבחן הצפיות. היא בעלת משמעות כפולה, מושגית ומוחשית. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק לפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה". .6השאלה הנשאלת בענייננו היא איפוא בראש ובראשונה, האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף ציבורי המספק, בין במסגרת סמכותו הסטטוטורית ובין מחוץ לאותה מסגרת, מידע לפונים אליו, ובין אותם פונים אשר נגרם להם נזק כספי בשל אספקתו הרשלנית של המידע הנ"ל. גדרה של האחריות בנזיקין בגין הצהרה רשלנית כוזבת נדון לאחרונה ב-ע"א 86/76 [5], שם נידון עניינו של עולה חדש, אשר התקשר עם חברת עמידר בחוזה לרכישת חנות על-מנת שיפתח בה מסגריה. ההתקשרות נעשתה על-סמך הצהרתו הרשלנית של פקיד החברה שבמקום ניתן לפתוח מסגריה, בעוד שלמעשה, תכנית המיתאר שחלה על המרחב התכנוני בו נמצאה החנות, אסרה לחלוטין פתיחת בית-מלאכה מעין זה, והתובע נאלץ לחפש לו מקום אחר לפתיחת עסקו. שלושת השופטים שישבו בדין קבעו כי חברת עמידר אחראית בנזיקין בגין הצהרתו הרשלנית של פקידה. השופט אלון מצא תימוכין במשפט העברי לשלושת האלמנטים אשר מקימים את עילת הרשלנות במקרה של מסירת מידע בלתי נכון, וכך הוא אומר, בעמ' 356[5]: "א. המוסר אינפורמציה בלתי נכונה לאחר, גם אם זו נמסרה בתום-לב אך מתוך רשלנות, אחראי לנזק שנגרם לאותו אחר כתוצאה מכך שהסתמך על האינפורמציה ופעל לפיה, ואין נפקא מינה אם האינפורמציה נמסרה בכתב או בע"פ; במסגרת עסקית או שלא מתוך כך; על-ידי מי שמקצועו בכך או ע"י מי שאינו בעל מיומנות מיוחדת לכך. להיפך: אחריותו של ההדיוט יש ואף עולה על זו של המוסמך, שהרי בנוסף לאינפורמציה הבלתי נכונה שמסר, עצם העובדה שהסכים לייעץ ולספק אינפורמציה בדבר שאין הוא מיומן לדעת - אף זו רשלנות היא... ב. התנאי היסודי והמרכזי לאחריותו בנזיקין היא שמוסר האינפורמציה ידע, או שהיה עליו לדעת לפי נסיבות הענין, שבדעת מקבל האינפורמציה לסמוך על דבריו ולפעול על-פיהם... ג. האחריות לנזיקין היא כאשר מוסר האינפורמציה נהג ברשלנות ולא במידה סבירה של זהירות כפי שאדם סביר צריך היה לנהוג...". מ"מ הנשיא - השופט לנדוי, והשופט חיים כהן הגיעו, כאמור, לאותה תוצאה אליה הגיע השופט אלון, אם כי נמנעו מלהציב כללים נוקשים. נמצא איפוא, כי עקרונית, קיימת במשפטנו חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעל מקצוע ואף מי שאינו כזה, המספק מידע לפונים אליו ובין אותם פונים אשר נגרם להם נזק כספי בשל התרשלותו של מוסר האינפורמציה. גבולותיה של חובה זו ייקבעו בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. .7האם העובדה שמוסר האינפורמציה הוא גוף ציבורי הפועל בין בתוך ובין מחוץ לגבולות סמכותו הסטטוטורית, פוטרת אותו מחובת הזהירות המושגית? השופט ברק, ב-ע"א 862/80 הנ"ל [4] דן בענין זה בעמ' 769-770, שם הוא אומר: "1(א) הגעתי למסקנה, כי חובת זהירות מושגית בנזיקין קיימת הן לענין פעולות "פרטיות" של הרשות השלטונית (כמעבידה או כמחזיקה ברכוש וכיוצא בזה) והן לענין פעולות "מינהליות" של הרשות השלטונית (בין אם הן מעוגנות בהוראה חקוקה ספציפית ובין אם הן נובעות מסמכויות המינהל הכלליות), או של עובדי הציבור הפועלים במסגרתה. באלה כבאלה עליה לצפות, בתנאים מסויימים, כי התרשלות תגרום נזק, ויש לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו נזק (ראה: א' רובינשטיין וד' פרידמן, "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כא 61; ע"א (ת"א) 164/81 [11] (עמ' 769). וכן: "אכן, מאז פרשת [18] (1932) donoghue v. Stevensonנעשים נסיונות חוזרים ונשנים לחלץ את דיני הרשלנות מהבחנות מלאכותיות ומקטיגוריות מעושות, תוך העמדת מבחן כללי ופשוט של חובת הצפיות. מגמה זו מן הראוי שתוביל לשלילתן של קטיגוריות אחריות ברשלנות שהן מיוחדות לרשות השלטונית, המפעילה סמכות סטטוטורית. הכל שווים בפני החוק, וגם הרשות השלטונית הפועלת על-פי סמכות סטטוטורית חייבת לקחת בחשבון, כי בפעולתה השלטונית הרשלנית היא תזיק לזולתה" (עמ' 770). עקרונית נראה לי, כי חובת הזהירות המושגית של הרשות השלטונית כפי שנדונה בקטע המצוטט לעיל עשויה לחול גם בעניננו. לצורך קביעה פוזיטיבית בענין זה יש לדון בשאלה "אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה... שיקולים... שבאים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש בעמ' 123[6]). לענין זה כפי שנאמר שם מתחשב ביהמ"ש בצורך "להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה...". הוא שוקל (בין היתר) "את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו". (שם, שם). לענין זה אין ברצוני להכריע בשלב הנוכחי של הדיון באשר לא שמעתי לגביו טיעון מפורט, ואשאיר ענין זה להכרעה בסוף הדיון. .8אשר לחובת הזהירות הקונקרטית נמצא שעלינו לשאול את עצמנו האם היתה הוועדה המקומית צריכה לצפות את נזקם של התובעים בנסיבות המתוארות בכתב-התביעה. נזק זה ניתן היה לכאורה לצפות במישור הטכני: באשר רוכשי מגרש שמתעניינים באפשרויות הבניה עליו ודאי אינם עושים זאת לשם שמיים אלא לצורך פעילותם העסקית. אך מאידך, במישור הנורמטיבי יתכן כי קיימת לוועדה המקומית טענה כי במקרים כאלה אין המבקש את האישור (ביחוד אם הוא בעל מקצוע כגון אדריכל) צריך להסתפק באישור לקוני כגון זה הנדון, אלא עליו לבדוק בעצמו את התכניות החלות במקום, בין אלו שאושרו ובין אלו שבהפקדה ואף אלו שבתכנון לעתיד. לענין זה העובדות הנטענות בכתב-התביעה אין די בהן כדי להכריע בסוגיה בשלב זה. אשר לשאלה אם על-פי העובדות הנטענות הפרה הוועדה המקומית את חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפי התובעים (בהנחה שהיא אכן חבה חובה כזאת) לכאורה, על-פי העובדות הנטענות בסעיף 5לפרשת התביעה, היתה הפרה כאמור. כאן יש לציין כי הוועדה כופרת בעובדות הנטענות המהוות את ההפרה ומובן שעל-מנת לקבוע סופית קיומה או אי-קיומה של ההפרה יש לשמוע הראיות. הוא הדין לענין הקשר הסיבתי בין ההפרה הנטענת לבין הנזק שנגרם אם נגרם לתובעים. לאור כל האמור, עלי לדחות את הבקשה הן לדחיה על הסף מחמת חוסר סמכות והן למחיקה מחמת חוסר עילה.בניהתכנון ובניהנזיקיןועדה מקומית לתכנון ובניה