ב- 10בחודש זה תסתיים תקופת השנה להגשת כתב האישום בת"פ 526/71, ועל-פי מצוות סעיף 48של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, יש לשחרר את המשיב מן המעצר, אלא אם, כאמור בסעיף 49של החוק הנ"ל, יצווה שופט של בית-משפט זה על הארכת המעצר מחדש, הארכה שלא תעלה על 3חודשים. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת כתב אישום במשך שנה - הארכת מעצר: המשיב נעצר ביום 3.5.81, וביום 11.6.81הוגש נגדו כתב-אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת"פ 526/81, שבו הואשם בארבע עבירות של מירמה וגניבה, אשר כולן כרוכות בפעילותו כבעל שליטה בחברות שעיסוקן בנושא עבוט, ועבירות מטבע חוץ. ביום 21.6.81החליט בית המשפט המחוזי על מעצרו עד תום ההליכים. העילות לכך היו חומרת העבירות וריבוין, היקפן הכספי והחשש שמא המשיב לא יתייצב למשפט, חשש שהיה מבוסס על כך, שלא הייתה לו כל כתובת קבועה בישראל, ולעומת זאת יש לו קשרים עם חברות בחוץ-לארץ. עררו לבית-משפט זה בב"ש 199/81 נדחה עלידי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז) ביום 3.7.81ובהחלטה צוין, כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה למעשי מירמה מסועפים, המתייחסים לסכומי כסף נכבדים, ואופיין של העבירות ותוספת החשש שמא לא ניתן יהיה להבטיח התייצבותו לדין של העורר הצדיקו את ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים. ביום 27.9.81הוגש נגד המשיב כתב-אישום נוסף בת"פ 405/81, ובו אישומים נוספים, שעניינם גניבה על-ידי מורשה, מירמה בנסיבות מחמירות. עושק ועבירות מטבע חוץ בהיקף ניכר. מאחר שמשיב היה כבר עצור על-פי ההחלטה בת"פ 526/81 הנ"ל, הוסכם בין התביעה להגנה, שהמשיב ייעצר עד תום ההליכים גם בת"פ 845/81, מבלי שהדבר ישמש כהודאה שיש הצדקה לכך, ואם ישוחרר בת"פ 526/81, יוכל לעתור לדיון בעניין המעצר בת"פ 845/.81 ביום 26.10.81הוחלט על דיון מאוחד בשני התיקים, ואין מחלוקת על כך, כי שמיעת הראיות החלה ביום 10.12.81, ומאז נשמעו ברצף כמעט מדי יום, כולל פגרת הפסח, ושמיעתן נסתיימה. ב- 10בחודש זה תסתיים תקופת השנה להגשת כתב האישום בת"פ 526/71, ועל-פי מצוות סעיף 48של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, יש לשחרר את המשיב מן המעצר, אלא אם, כאמור בסעיף 49של החוק הנ"ל, יצווה שופט של בית-משפט זה על הארכת המעצר מחדש, הארכה שלא תעלה על 3חודשים. השיקולים, שרשאי שופט לשקלם בבואו לדון בהחלטה כזאת, הם במידה רבה אותם השיקולים, העומדים נוכח עיני בית המשפט בבואו להחליט בדבר מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, וביניהם חומרת העבירה ונסיבותיה, ובייחוד כשהמדובר בשורה או בסדרה של עבירות, הצורך להגן על הציבור מפני הנאשם, החשש שמא הנאשם לא יתייצב למשפט לאחר שישוחרר והחשש שמא יתערב במהלך החקירה וישפיע על עדים שלא כדין, וכן עומדים לפני בית המשפט שיקולים נוספים: השלב שאליו הגיעה שמיעת המשפט, מה הייתה התנהגותם של הצדדים, והנסיבות, שבגללן לא הסתיים המשפט תוך תקופה של שנה. ראה: ב"ש 123/76 [1] ו-ב"ש 307/82[2]. כפי שנאמר מפי כבוד השופט ברק בב"ש 307/82 [2] הנ"ל, אין זו רשימה סגורה, ולבית המשפט יש שיקול-דעת חופשי להתחשב בשיקולים רלוואנטיים אחרים ככל שיתעוררו במקרה זה או אחר. אשר לחומרת העבירה, מצביעה באת-כוח המדינה על כך, שמדובר בסדרה שלמה של עבירות מסועפות וחמורות מטיבן, ושיקול זה כבר עמד בביקורתו של בית-משפט זה בער על החלטת המעצר בב"ש 199/81 הנ"ל. טענת הסניגור המלומד היא, כי בכל אותן החלטות שניתנו בשאלה זו: ב"ש 125/76 [3]; ב"ש 158/76 [4]; ב"ש 226/76 [5]; ב"ש 244/77 [6]; ב"ש 280/78 [7]; ב"ש 250/79 [8], שבה הוחלט להאריך את מעצר, וכך גם בב"ש 307/82 [2], היה מדובר בעבירות חמורות של רצח ושוד מזוין, שבצידן מאסר ממושך. אכן, כך הדבר, אך ככל הנראה העילה היחידה למעצר במקרים אלה הייתה חומרת העבירה, בעוד שבענייננו מצטרפים לכך גם הנימוקים של פרשה שלמה של עבירות מסועפות והחשש של אי-התייצבותו של המשיב למשפט, אם ישוחרר, כפי שכבר נזכר לעיל. טענה נוספת בפיו של הסניגור המלומד היא, ששאלה משפטית סבוכה וקשה היא, מהן התוצאות של מכירת משכון ללא פנייה לבית המשפט, ואילו כאן מנסה התביעה לטעון, שמכירה כזו מהווה גניבה על-ידי מורשה. עצם העובדה, שעשויה אולי להתעורר כאן שאלה משפטית סבוכה, היא המצדיקה שלא להיכנס לבירורה במסגרת הדיון בבקשה זו, הבאה בשלב שבו, כפי שעוד יפורט להלן, הסתיימו כבר כל הראיות, והתביעה עומדת להגיש את סיכומיה בימים אלה ממש, כך שפסק הדין צפוי בקרוב. עוד טוען הסניגור, כי כל האישומים היוו נושא לתביעות אזרחיות שנדחו, ורק משנדחו הוגש כתב האישום, וזו, לטענתו, הראיה שדין האישומים להידחות, גם כאן, לוא היינו עומדים בתחילתו של המשפט, היה אולי מקום לבדוק שאלה זאת, אם כי אין בדבריי אלה כדי להביע דעה, שאמנם כך היה צורך לעשות. אך במקרה זה עומדים אנו ממש בסיום הדיון, ובית המשפט המחוזי, אשר שמע את המשפט, יתבקש בוודאי לזכות את הנאשם, בין היתר מטעם זה, והוא שיבדוק את השאלה לגופה ויחליט. אין כל הצדקה, שהדבר ייעשה במסגרת זאת, מה גם שהצורך לעשותו עלול להביא לדחייה אולי אף ממושכת יותר מזו הדרושה לבית-משפט קמא לתת את הכרעת הדין. יצוין עוד, כי ההגנה טענה טענת "אין מקום להשיב על האשמה". באותו שלב היו כבר דברים אלה בידיעתה, אך הם לא הובאו לפני בית-משפט קמא. לעניין החשש, שהמשיב לא יתייצב למשפט, היסוד לאותו חשש היה בכך, שלמשיב לא הייתה כתובת קבועה בארץ, ולעומת זאת הוברר, שיש לו קשרים מסחריים עם חברות בחוץ-לארץ. עתה מבקש הסניגור לטעון, שדברים אלה לא היו מבוססים מלכתחילה. טענה זו אין לעוררה בשלב זה, לאחר שהיא כבר עברה את ביקורתו של בית-משפט זה בב"ש 199/81 הנ"ל. במידה שהדברים מתייחסים לשינוי, שחל במצב הדברים מאז אותה החלטה, הרי שאין לפניי כל בסיס עובדתי בצורת תצהיר, שיוכל להצדיק שינוי במסקנה, שהוסקה עלפי מצב העובדות, שהובא בשעתו לפני בית המשפט. טענתו של בא-כוח המשיב, כי לאחר שמיעת הראיות הוברר, כי אישום זה או אחר אין לו יסוד, טענה שבאת-כוח המדינה חולקת עליה, גם אותה אין לברר במסגרת דיון זה. אין מדובר כאן במפולת ברורה במבנה הראיות של התביעה (ראה גם לעניין זה ב"ש 307/82 [2] הנ"ל). הערכת סיכויי הצדדים לאחר שמיעת הראיות אין לעשותה במסגרת דיון זה, מה גם שהמשפט עומד ממש לפני סיום. נותרה עוד השאלה של התמשכות הדיון מעבר לתקופת השנה, ולעניין זה מצביעה באת-כוח המדינה על כך, שמדובר בעבירות רבות, בפרשות סבוכות ובצורך להוכיח עובדות רבות, אשר בסופו של דבר, לאחר שנשמעו ראיות לגביהן, חזר בו הנאשם מהתכחשותו והודה בן. דברים אלה גרמו להארכת הדיון ללא צורך. תשובתו של בא-כוח המשיב, כי הנאשם לא יכול היה לזכור את כל פרטי העובדות המרובות ולכן לא הודה בן מלכתחילה, אינה תשובה, כי גם אם צודק הוא בטענתו, הרי הדבר מצביע על כך, ששמיעת הראיות אכן הצריכה זמן רב. תרעומת נוספת לבא-כוח המשיב, על כך שלאחר הגשת כתב האישום בת"פ 526/81המשיכה המשטרה בחקירה, נגבו הודאות נוספות תוך שמיעת המשפט, ומדי פעם הוספו עדים נוספים לרשימת עדי התביעה. איני רואה מה יש לו להלין על כך. העובדה, שגיליון האישום הראשון הוגש כחודש לאחר מעצרו של המשיב, והמשך החקירה התנהל במקביל עם שמיעת המשפט, רק גרמה לכך, שההליכים התקדמו בקצב מהיר יותר ויוכלו להסתיים תוך זמן קצר יותר. העובדה, שהסניגור המלומד השתדל להצטמצם ולא להשמיע עדויות מיותרות, כפי דבריו, מזכה אותו בשבח, אך עדיין מצביעה היא על כך, שגם לאחר הקיצור היה צורך בזמן רב כדי לשמוע את כל הראיות. מעת שהחלה שמיעת המשפט ועד שנסתיימו הראיות. לא נראה, לפי טענת הסניגור, שהדיון התארך מעבר לדרוש. העובדה, שההוכחות החלו להישמע רק בחודש דצמבר 1981הייתה מעבר לשליטתם של בעלי הדין. היה זה בשל חוסר זמן וסדרי העבודה של בית-משפט קמא. לאחר שניתנה החלטה ביום 14.8.81לדחות את הדיון מהתאריך שנקבע, הוגשה בקשה לעיון חוזר בה, והיא נדחתה ביום .11.10.81 גם כשכך הדברים, כשאין להאשים איש מהצדדים בהתמשכות ההליכים, עצם העובדה, שההליכים הצריכו זמן כה רב, מצדיקה, ביחד עם חומרת העבירות וריבוין והחשש של אי-התייצבות למשפט, את הארכת המעצר המבוקש. אני מחליטה על-כן להיענות לבקשה ולהאריך את המעצר לתקופה של 3חודשים החל מיום 10.6.82, תוך הבעת תקווה, שבית-משפט קמא יוכל להתפנות להכרעת הדין, מיד לאחר שההגנה תגיש את סיכומיה, וככל שתוכל ההגנה להסתפק בזמן קצר יותר להכנת סיכומיה, כך ניתן יהיה לצפות להכרעת דין מהירה יותר.מעצרמשפט פליליכתב אישוםהארכת מעצר