בית המשפט פסק כי במסגרת סמכותו, חובתו של ראש ההוצאה לפועל הינה לאכוף פסק דין של בית משפט בין אם הוא נכון ובין אם נפלה בו טעות. מקום בירורן של טעויות אינו לשכת ההוצל"פ כי אם ערכאת הערעור המוסמכת. יפים לעניין זה דבריו של השופט בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עמ' 505: "אולם החייב איננו יכול לשוב ולעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן ושעתן היו במסגרת בירור התובענה או הערעור או בכל הליך אחר שקדם להליכי ההוצל"פ. כלומר: לאחר שפסק הדין כבר ניתן, אי אפשר לעורר טענה שהתגבשה קודם לכן נגד חבותו העקרונית של החייב ואף לא נגד היקפה של חבות זו. טענת פרעון שהתגבשה לפני מתן פסק הדין יש לטעון בבית המשפט שדן בתביעה, ואם לא נטענה שם, אבד עליה הכלח. אם נאמר אחרת ישמש ראש ההוצאה לפועל דרגת ערעור שמעבירה פסק דין של בית המשפט תחת שבט הביקורת". לעניין זה ראה גם בר"ע 87/72 אלבוים נ' חב' פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2) 145, 147. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בירור טעות בפסק דין בהוצאה לפועל: 1. בפני ערעור על החלטתו של ראש ההוצל"פ בחיפה (מר גד אנגל) מיום 6/7/00 שניתנה בתיק הוצל"פ 02-21882-96-2 ואשר על פיה נדחתה טענת "פרעתי" של המערערת. העובדות הצריכות לעניין: 2. ביום 13/12/88 נפגע המשיב מס' 1 בתאונת דרכים. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באותה התאונה הגיש המשיב כנגד המערערת תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (התשל"ה1975-). התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה ב- ת.א. 706/90. 3. ביום 29/8/95 ניתן פסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) מרגלית ז"ל ובו נפסקו פיצויים בסך 317,648.52 ש"ח לטובת המשיב. מתוכם נפסקו סכום של 31,266 ש"ח כפיצויים בגין כאב וסבל וסכום של 47,000 ש"ח כפיצויים בגין הפסדים בעבר, נסיעות, הוצאות רפואיות בעבר ועזרה בלימודים. בפסקה 5 לפסק הדין קובע כב' השופט מרגלית ז"ל כי: "הסכום היחסי של כאב וסבל ישא ריבית חוקית לפי שוויו אז מיום 13/12/85 עד היום. הסכומים היחסיים שנפסקו עבור הפסדים בעבר, נסיעות, הוצאות רפואיות בעבר ועזרה בלימודים ישא ריבית חוקית מיום 15/3/92 עד יום פסק הדין... סכום פסק הדין כולו ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לפרעון המלא". 4. בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין המשיבים לבין המערערת בנוגע למרכיבי החוב הפסוק לפי פסק הדין, פנתה המערערת בבקשה לבית המשפט המחוזי לתיקון טעות סופר והבהרה. המחלוקת בין הצדדים סבה על שיעור הריבית שיש לפסוק לפי קביעת בית המשפט בפסק הדין. בית המשפט דן בבקשת ההבהרה, ולאחר הגשת כתבי סיכום טענות הצדדים ניתנה בה החלטה. בהחלטה נכתב לעניין הריבית כי: "את הריבית יש לחשב לעניין כאב וסבל בהתאם לפסיקה לפי שווי הסכום 31,266 ביום 13/12/85". 5. משנפתח תיק הוצל"פ כנגד המערערת הגישה האחרונה בקשה ב"טענת פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (התשכ"ז1967-). בבקשתה טענה כי פרעה את מלוא חיוביה לפי פסק הדין. ביום 6/7/00 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצל"פ בחיפה לפיה נדחתה בקשת המערערת בטענת פרעתי, ומכאן הערעור בפני. טענות הצדדים: 6. לטענת המערערת טעה ראש ההוצל"פ בהחלטתו אשר דחתה את בקשת המערערת בשניים: א. בכך שלא נתן לפסק הדין ובמיוחד להחלטת התיקון את המשמעות הנדרשת על פי הפסיקה ולא הורה על עריכת החישוב בהתאם להלכות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון. ב. (לחילופין בלבד), בכך שלא הפעיל סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (התשכ"ז1967-) ופנה לבימ"ש זה בבקשת הבהרה, למען יוסר כל ספק. 7. טענתה הראשונה של המערערת נוגעת לאופן חישוב שיעור הריבית לגבי שני ראשי הנזק הבאים: פיצויים בגין כאב וסבל ופיצויים בגין הפסדים בעבר, נסיעות וכו' (להלן- שני ראשי הנזק). לטענת המערערת סכום הפיצויים בגין שני ראשי הנזק, שהוא חלק יחסי מן הסכום המקסימלי הקבוע בחוק הפיצויים, מגלם בתוכו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ומשכך, הרי שהריבית אשר יש להוסיף לסכום זה בגין הפיגור בתשלומו ממועד התגבשות הנזק, קרי מיום התאונה ועד מועד מתן פסק הדין, הינה ריבית כחוק המשולמת על סכום צמוד מדד {לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (התשכ"א1961-) שיעור הריבית על חוב צמוד מדד הינו 4% לשנה מאז 1/6/93}. ב"כ המערערת מתבסס על הלכות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון {ע"א 398/77 פנחסי נ' מזרחי,פ"ד לג(2) 301, 307, ע"א 370/79 פרפלוצ'ק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 557, ע"א 30/80 מ"י נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, 795) ואשר לפיהן הריבית שיש להוסיף על הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון הינה ריבית שיש להוסיף על חוב צמוד מדד. עוד טוענת המערערת כי מנגנון קביעת שיעור הריבית על הסכומים בגין הוצאות עבר הינו זהה למנגנון קביעת הריבית בגין כאב וסבל (זאת מכיוון שהסכומים נפסקו דרך האמדן הגלובלי, והינם משוערכים ליום מתן פסק הדין על ידי תוספת הפרשי הצמדה). מאחר ולטענת המערערת יש להוסיף על הסכומים שנקבעו כפיצויים בגין שני ראשי הנזק ריבית המשולמת על סכום צמוד מדד (ריבית נמוכה) הרי שלשיטתה, טעה ראש ההוצל"פ בהחלטתו לדחות את בקשתה. ראש ההוצל"פ, לשיטתה של המערערת, פירש את פסק הדין ככזה המוסיף על סכומי הפיצויים ריבית גבוהה (חישוב החוב לפי הקרן פלוס הצמדה למדד המחירים לצרכן בצירוף ריבית בשיעור השווה לזו הנפסקת לחוב שאינו צמוד מדד). 8. טענתה השניה של המערערת מתבססת על סמכותו של ראש ההוצל"פ לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (התשכ"ז1967-). לשיטת המערערת, לו סבר ראש ההוצל"פ כי אין הוא מוסמך לפרש את פסק הדין היה עליו להפעיל סמכותו זו, ולפנות לבית המשפט המחוזי בבקשת הבהרה. 9. המשיבים טוענים כי מקראו של פסק הדין פשוט הוא - כל הנזקים המיוחדים אשר נפסקו לטובתם נושאים ריבית בלבד עד מועד פסק הדין ואילו הנזקים הכלליים (הוצאות משפט, ושיעור הנזקים המיוחדים ליום מתן פסק הדין) נושאים הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן פסה"ד ועד הפרעון בפועל. מכאן למדים המשיבים כי הסכומים אשר נפסקו בשל כאב וסבל והחזר הוצאות ישאו ריבית בלבד. משבריבית בלבד עסקינן, יחולו סעיפים 4(א) ו-4(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה (התשכ"א1961-) לפיהם שיעור הריבית הינו 24% עד ה- 1/6/93 ו16%- מה- 1/6/93. המשיבים למדים מלשון סעיף 3א(א) לחוק על כך שפסיקת ריבית היא דרך המלך ואילו כל פסיקה אחרת הינה ברירה משנית. לפיכך, אם תרצה רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, תעמוד ותפסוק הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 3א לחוק. אם לא עשתה כן - יעמוד הכלל הרגיל על מכונו: תיפסק ריבית בלבד. המשיבים טוענים כי המערערת מנסה להציג את פסה"ד כמוטעה ע"י כפייה של פרשנות שהיא משאלת לב על לשון פסה"ד הברורה. טענות אלה יפות להטען בהליכי ערעור על פסה"ד אך אין מקום להשמיען בהליכי הוצל"פ של פסה"ד. משבחרה המערערת לא לערער על פסיקת ביהמ"ש המחוזי הרי שפסה"ד הפך לחלוט ואין לערער עליו אף אם הוא שגוי. חובתה של לשכת ההוצל"פ היא לאכוף ביצוע פסקי דין ולא לשמש כערכאת ערעור. ההחלטה: 10. בהחלטתו של ראש ההוצל"פ נשוא הערעור שבפני נכתב בסעיף 3: "לאחר מתן פסק הדין, הוגשה ע"י החייבת בקשה לתיקון טעות סופר, ובית המשפט המחוזי בחיפה התייחס אליה כאל בקשה להבהרת האמור בפסק הדין.... וכן קבע, כי את הריבית יש לחשב לעניין כאב וסבל בהתאם לפסיקה, לפי שווי הסכום של 31,226 ש"ח ביום 13/12/95. החייבת טוענת כי המילים "לפי הפסיקה" המופיעות בהחלטה המתקנת את פסק הדין, משמען, שיש להחיל בהתאם לפסיקה על חיוב מסוג זה, מנגנון של הפרשי הצמדה למדד בצירוף שיעור הריבית שנקבע בחוק פסיקת ריבית והצמדה על חיוב צמוד. הזוכה טוען, כי פסק הדין ברור, בפסק הדין עשה בית המשפט הבחנה ברורה בין התקופה שעד מתן פסק הדין, שבה ישאו החיובים ריבית חוקית, לבין התקופה שלאחר פסק הדין, שאז ישאו ריבית חוקית והפרש הצמדה. לטענת הזוכה, שיעורי הריבית על חיוב שאינו צמוד, צריכים להיות מחושבים לפי חוק פסיקת ריבית, שקבע ריבית של 24% עד 1/6/93 וקבע ריבית של 16% מיום 1/6/93 ואילך. בין שתי דעות אלה, נראית לי יותר דעתו של הזוכה, ואכן ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לקבוע, מה צריך בית המשפט לפסוק, אלא מה פסק בית המשפט ובית המשפט עשה הבחנה ברורה בין התקופה שלפני פסק הדין, שאז ישאו החיובים ריבית בלבד (על חיוב לא צמוד, כלומר ריבית גבוהה), ובין התקופה שלאחר פסק הדין, שבה יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית". 11. יפים לעניין זה דבריו של השופט בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עמ' 505: "אולם החייב איננו יכול לשוב ולעורר בבקשתו טענות עובדתיות ומשפטיות שמקומן ושעתן היו במסגרת בירור התובענה או הערעור או בכל הליך אחר שקדם להליכי ההוצל"פ. כלומר: לאחר שפסק הדין כבר ניתן, אי אפשר לעורר טענה שהתגבשה קודם לכן נגד חבותו העקרונית של החייב ואף לא נגד היקפה של חבות זו. טענת פרעון שהתגבשה לפני מתן פסק הדין יש לטעון בבית המשפט שדן בתביעה, ואם לא נטענה שם, אבד עליה הכלח. אם נאמר אחרת ישמש ראש ההוצאה לפועל דרגת ערעור שמעבירה פסק דין של בית המשפט תחת שבט הביקורת". לעניין זה ראה גם בר"ע 87/72 אלבוים נ' חב' פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2) 145, 147. 12. מדברים אלה עולה כי במסגרת סמכותו, חובתו של ראש ההוצאה לפועל הינה לאכוף פסק דין של בית משפט בין אם הוא נכון ובין אם נפלה בו טעות. מקום בירורן של טעויות אינו לשכת ההוצל"פ כי אם ערכאת הערעור המוסמכת. 13. מכל האמור לעיל נראה כי דינה של "טענת פרעתי" של המערערת להדחות, אולם כאן נשאלת השאלה: האם מפסק הדין של כב' השופט מרגלית ז"ל אכן עולה מסקנתו של ראש ההוצל"פ לעניין הריבית? לדעתי התשובה על שאלה זו חיובית. למונח "בהתאם לפסיקה" כפי שהוא מופיע בהחלטת ביהמ"ש המחוזי בבקשת ההבהרה שתי פרשנויות פוטנציאליות: האחת - פרשנותם של המשיבים, שהתקבלה גם ע"י ראש ההוצל"פ לפיה בהתאם לפסיקה - לפי הפסיקה של ביהמ"ש עצמו בגוף פסה"ד, שנתבקשה הבהרתו. השניה - פרשנותה של המערערת לפיה בהתאם לפסיקה - הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה על חוב צמוד מדד, כפי שנקבע כהלכה מפי ביהמ"ש העליון. את הפרשנות האחת מחזקת לשונו החד משמעית של פסה"ד ואילו את הפרשנות השניה מחזק הגיונם של דברי ב"כ המערערת לפיהם על הסכום הפסוק, אשר מגלם בתוכו רכיב נכבד של הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן אין להוסיף ריבית בשיעור הנפסק בגין חוב שאינו צמוד מדד. 14. לדעתי, אין לשונו של פסה"ד של כב' השופט מרגלית ז"ל סובלת את פרשנותה של המערערת - פסה"ד ברור וחד משמעי ולפיכך טענותיה המהותיות של המערערת צריכות היו להשמע בפני ערכאת הערעור המוסמכת ולא בפני ראש ההוצל"פ. ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לקרוא את פסק הדין בהתאם לפרשנות המערערת. לצורך העניין אין אני נדרש לדון בטענותיה המהותיות של המערערת לגבי אופן חישוב הריבית על הסכומים שנפסקו בגין שני ראשי הנזק. השאלה האם טעה ביהמ"ש אין מקומה להידון במסגרת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ. מקומה, כאמור, במסגרת ערעור על פסק הדין בפני ערכאת הערעור המוסמכת. על כן דוחה אני את טענתה הראשונה של המערערת לפיה טעה ראש ההוצל"פ בכך שלא נתן לפסה"ד ולהחלטת התיקון את המשמעות הנדרשת על פי הפסיקה ולא הורה על עריכת החישוב בהתאם להלכות שיצאו מלפני ביהמ"ש העליון. 15. טענתה השניה של המערערת נוגעת לסעיף 12 לחוק ההוצל"פ (התשכ"ז1967-). לשון הסעיף היא כדלקמן: פסק דין הטעון הבהרה: היה ראש ההוצאה לפועל סבור שפסק הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, רשאי הוא לפנות בכתב לבית המשפט שנתנו כדי לקבל הבהרה. אין בפנייה זו כדי לעכב ביצועו של אותו חלק של פסק הדין שאינו טעון הבהרה. השופט בר אופיר בספרו, הוצאה לפועל - הליכים והלכות, מהדורה רביעית, עמ' 87, כותב: "מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק הדין. ההוצאה לפועל איננה ערכאת ערעור, וחובתה היא לאכוף פסק דין בין שהוא נכון ומדוייק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות.... כאשר הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט שנתן את פסק הדין לצורך ההבהרה המבוקשת". טוענת המערערת כי למען הסר כל ספק ומאחר שהחלטת התיקון כי הריבית תהיה "בהתאם לפסיקה" מחייבת פרשנות מסויימת תוך פנייה לפסיקה הרלוונטית בעניין זה, הרי על ראש ההוצל"פ היה להפעיל סמכותו לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל (התשכ"ז1967-) ולפנות לביהמ"ש המחוזי בבקשת הבהרה. מהחלטתו של ראש ההוצל"פ עולה כי פסק הדין של כב' השופט מרגלית ז"ל אינו מעורר בעיניו שאלה פרשנית ובהתייחס לבקשת המערערת הוא כותב: "ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לפרש את פסק הדין ולקרוא לתוכו את מה שלא נאמר בו". אינני רואה סיבה להתערב בהחלטה זו של ראש ההוצל"פ שלא להפעיל סמכותו לפי סעיף 12 הנ"ל ולכן לדעתי, דינה של טענתה השניה של המערערת להדחות אף היא. 16. מכל האמור לעיל, דעתי היא כי דין הערעור להדחות. אני מחיב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח + מע"מ. תיקון פסק דיןהוצאה לפועל