הלכה פסוקה היא שטעות של עורך דין (או של צד) אינה מהווה כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד (המ' 404/65 ; ב"ש 151/81; ב"ש 1038/85 ועוד). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם טעות של עורך דין מהווה טעם מיוחד להארכת מועד: ביום 11.10.1989נתן בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב פסק-דין (תיק מח/2151-3) שעניינו אישור פסק בוררות. על גבי פסק-הדין הטביעה המזכירות חותמת, כמנהגה, ובה הודעה על המועד להגשת ערעור. המועד שצויין שם הינו שלושים יום. החותמת הוטבעה לצד השורה האחרונה של פסק-הדין, מעל חתימת השופט. המבקש סבר, בטעות, כי לרשותו שלושים יום, וביום 6.11.1989הגיש ערעור. מזכירות בית-הדין הארצי רשמה את הערעור וזה הונח על שולחני. מכיוון שגם המזכירות טעתה כאשר פעלה כאמור, לפי שערעור בעניין בוררות טעון רשות, הוריתי לסגור את התיק "שנפתח מתוך טעות". המבקש נזדרז וכבר למחרת, 8.11.1989הגיש את הבקשה שלפני. בנימוקי הבקשה הועלה נימוק אחד בלבד והוא הטעות שתוארה לעיל, ובמהלך הדיון הועלה נימוק נוסף, לפיו עותר המבקש לעשות שימוש בתקנות סדר הדין האזרחי באשר למועדי ערעור בנושאי בוררות, ועל כך יבוא פירוט בהמשך. לבסוף סבור המבקש שיש מקום לנקוט גישה סלחנית בנסיבות העניין. בא-כוח המשיבות השיב באריכות תוך שהוא מצביע על אסמכתאות לרוב, אשר לדעתו יש בהן כדי לדחות את הבקשה, לא לפני שביקש למחוק את הבקשה עקב העובדה שהערעור שהוגש נמחק. טעות של עורך-דין ראשית לכל אני דוחה בשתי ידי את הטענה כאילו המבקש או בא-כוחו הוטעו על-ידי בית-הדין. פסק-הדין כולו מודפס, ואילו רצה בית-הדין לכלול את תוכנה של החותמת בפסק-הדין היה עושה כן ללא כל קושי. מה לו לשופט כי ישתמש בחותמות? אך אדון בסוגית הטעות לאו דוקא מתוך נקודת מוצא שבית-הדין הטביע את החותמת, אלא כעובדה שהיא הוטבעה יהא אשר יהא מטביעה, ובא-כוח המבקש טעה או הוטעה. הלכה פסוקה היא שטעות של עורך דין (או של צד) אינה מהווה כשלעצמה, טעם מיוחד להארכת המועד (המ' 404/65[1]; ב"ש 151/81[2]; ב"ש 1038/85[3] ועוד). כאן טוען המבקש שהטעות היא בעצם של בית-הדין והוא הוטעה על-ידו. כאמור, אינני מקבל גישה זו, אך אפילו כך היה הרי: "העובדה שהוראת החוק נעלמה מעיני בית המשפט, אין בה לא טעם ולא הסבר להיעלם החוק מעיני עורכי הדין... תפקידם של עורכי הדין הוא לגלות אזניו של בית-המשפט בדבר הוראות החוק" (בר"ע 45/76[4], בע' 619). אם כן, עורך דין לא יוכל "להיבנות" מטעות של בית-הדין, ומקום שנעלם מעינו של בית-הדין דבר חוק, שומה על עורך דין לגלות את אוזנו של בית-הדין. עם זאת, נתבססה באחרונה הלכה לפיה טעות של בית-משפט שגרמה להטעיית עורך-דין, מוכרת כטעם מיוחד (ב"ש 24/86[5]; ב"ש 1216/85[6]; וערעור שהוגש על פסק-דין זה ב"ש 230/86[7]). הנסיבות שם אינן זהות לאלו שארעו בפרשה הנדונה כאן, ועל כן לא אוכל לאמץ את ההלכה. גם האזכור שהעלו באי-כוח המבקש לא יושיעוהו. הם הצביעו על ההלכה שהובאה בספרו של זוסמן [9] (סדרי הדין האזרחי, מהדורה חמישית, בסעיף 685הערה מס' 44, ולא 43), ובה נקבע שטעות של שופט אשר הטעתה עורך דין יש בה טעם מיוחד, אלא ששם הטעות היתה בגוף ההחלטה (צוין שהמועד לערעור הוא 30יום במקום 15יום) וכאן - שאני. הנימוק הזה אין בכוחו לסייע למבקש. מועד לערעור בעניני בוררות סעיף 28לחוק בית-דין לעבודה התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה) קובע כי לבית-הדין יהיו סמכויות בית-המשפט בבוררות. סעיף 38לחוק הבוררות התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הבוררות) קובע כי החלטת בית-המשפט, ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט התשי"ז- .1957סעיף 19(ב) הוחלף בסעיף 41(ב) בנוסח המשולב התשמ"ד- .1984בשני הסעיפים לא נקבע מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקש טוען שיש לפנות אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984(להלן - תקנות סדר הדין האזרחי), ולמצוא שם את התשובה לשאלת המועדים, מכיוון שהבסיס המנחה בחוק בית-דין לעבודה הוא "סמכויות בית המשפט בבוררות". בא-כוח המשיבות טוען כי על בית-הדין לפעול במסגרת מועדים שנקבעו בתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט- 1969(להלן - תקנות בית-הדין לעבודה), ואין להיזקק לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 65לתקנות בית-הדין לעבודה קובעת שהמועד לרשות ערעור הינו שבעה ימים, וכך יש לפעול גם בענייני בוררות. בפסק-דין שפורסם ממש באחרונה (דב"ע מח/26- 2[8], נפסק שבית-דין אזורי אינו רשאי ליתן רשות ערעור על החלטתו בנושא בוררות, לפי שסעיף 41הנ"ל הקנה את הסמכות לבית-המשפט שלערעור, וזאת משום שהחלטה בעניין בוררות "ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף ...19" (סעיף 28לחוק הבוררות). עוד נקבע שסעיף 38לחוק הבוררות הוא "דין מיוחד" הגובר על "הדין הכללי" כפי שבא לביטוי בסעיף 26לחוק בית-דין לעבודה, "ועל כן יש לנהוג על פי הוראת סעיף 38לחוק הבוררות, בכל נושא המתייחס לערעור על החלטת בית-הדין האזורי" (ההדגשה הוספה) (שם [8], בע' 92). "את ההפניה בסעיף 38לחוק הבוררות לחוק בתי המשפט יש לקרוא כלשונה, דהיינו - יש לשלב בסעיף 38לחוק הבוררות את ההוראות שבחוק בתי-המשפט בדבר רשות ערעור על ההחלטה" (שם [8] בע' 92). "בכל נושא המתייחס לערעור" עלי לנהוג לפי הוראת סעיף 38לחוק הבוררות בהיותו "דין מיוחד". משלא נקבע מועד להגשת בקשת רשות ערעור בסעיף 38עלי "לשלב... את ההוראות שבחוק בתי-המשפט". ההוראות הדיוניות של חוק בתי-המשפט באו לביטוי גם בתקנות סדר הדין האזרחי. צד המבקש רשות ערעור על החלטת בית-משפט מחוזי בעניין בוררות יפעל על פי תקנה 399לתקנות האמורות שזו לשונה: - "נקבעה בחיקוק הוראה בדבר בקשת רשות לערער על החלטה ולא נקבע במפורש המועד להגשת הבקשה, תוגש הבקשה, אם ההחלטה היא של בית-משפט מחוזי תוך שלושים יום מיום שניתנה ההחלטה, ואם היא של בית-משפט שלום - תוך חמישה עשר ימים כאמור". אשר על כן, המועד להגשת בקשת רשות ערעור הינו שלושים יום. ומה אומר "הדין הכללי" שכאמור נדחה מפני "הדין המיוחד"? קובע סעיף 26לחוק בית-דין לעבודה: "(א) פסק-דין של בית-דין אזורי לפי סעיף 24(א) ניתן לערעור לפני בית-הדין הארצי: כל החלטה אחרת של בית-דין אזורי ניתנת לערעור אם נתקבלה רשות לכך בגוף ההחלטה או מנשיא בית-הדין הארצי או סגנו". ההחלטה נשוא בקשה זו אינה לפי סעיף 24(א), ואיננה פסק-דין הניתן לערעור. היא גם אינה החלטה אחרת במובן זה שבית-דין אזורי מוסמך ליתן רשות ערעור בגוף ההחלטה. על כן הוראות הדין הכללי לא יוכלו לסייע בעניין שלפני, ונמצאתי זקוק אך "לדין מיוחד". תימוכין נוספים מצאתי, בתקנה 51לתקנות בית הדין לעבודה אשר בה אומצו תקנות סדרי הדין בענייני בוררות התשכ"ט-1969, בלא שינויים מפורשים אלא כאלה המחוייבים לפי עניין כלומר, המגמה היא לילך בנתיב אחד וזהה לזה של בתי-המשפט גם בשימוש בתקנות. בא-כוח המשיבות טרח והביא אסמכתאות לעניין העדר סמכות להארכת מועדים ולכך שלכל היותר יש לנהוג ביד קפוצה. ואולם כבר במהלך הדיון העירותי לו שמדובר שם בהארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, ולא בהארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. רובן ככולן של האסמכתאות אין בכוחן לתמוך בטענתו. טענתו הטרומית של בא-כוח המשיבות לפיה אין מקום לדון בבקשה יען כי הערעור שהוגש - נמחק - נדחית. ראשית, הערעור לא נמחק במובן הפורמלי אלא ניתנה הוראה "לסגור" את התיק שנפתח מתוך טעות. שנית, אף אם נמחק - אין בכך משום מעשה בית דין ועל כן אין מניעה להגישו מחדש. על יסוד האמור, אני נעתר לבקשה ומאריך את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור שבתיק תירשם בספר היסוד. אין צו להוצאותהארכת מועדשאלות משפטיותעורך דין