קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מעצר לתקופה מעל שנה: המדינה מבקשת להאריך את מעצרם של נאשמים שנדונו, בתיק אחר, לתקופת מאסר ממושכת. האם העובדה שהנאשמים נתונים ממילא במאסר צריכה להשפיע על ההחלטה בבקשה להאריך את המעצר? המשיבים, אב ובנו המתגוררים בלוד, הועמדו לדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 90/96), ביום 21.8.1996, באישום של רצח וניסיון לרצח. לפי כתב-האישום, פרץ ריב דברים, שהתפתח לתגרת ידיים, בין אחד המשיבים לבין אדם אחר, המתגורר באחת השכונות של לוד; בעקבות אותו ריב הגיעו המשיבים במכונית באותו יום, בשעת ערב מאוחרת, סמוך למקום מגוריו של אותו אדם; הבן (המשיב 2) יצא מן המכונית, שלף אקדח וירה יריות אחדות לעבר קבוצה של נשים וילדים שישבו בפתח אחד הבתים; כתוצאה מן הירי נהרג נער כבן 13 (שבא מן הנגב להתארח בבית אחת המשפחות באותה שכונה), נפצעו תינוקת כבת שנתיים (בתו של אותו אדם) ועוד אישה מבוגרת. המשיבים מכחישים מכול וכול כי הם האנשים שהיו באותו זמן באותו מקום וירו באותה קבוצה. אולם בית-המשפט המחוזי, שבדק את הראיות בפירוט וביסודיות, החליט כי יש ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד המשיבים, ולפיכך הורה לעצור אותם עד תום ההליכים. המשיבים הגישו ערר על ההחלטה, אך בית-משפט זה (כבוד השופט טירקל) קבע אף הוא כי יש ראיות לכאורה נגד המשיבים והחליט לדחות את הערר. כשהסתיימה שנה למעצרם של המשיבים, ומשפטם טרם הסתיים, ביקשה המדינה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, להאריך את המעצר בשלושה חודשים מיום 21.8.1997. כפי שצוין בבקשה זאת (בפני כבוד השופט קדמי), לא קבע בית-המשפט המחוזי כל ישיבות לדיון במשפטם של המשיבים במשך התקופה של הארכת המעצר שהתבקשה, אלא רק ארבע ישיבות בתקופה שלאחר מכן (בימים 23.11.1997, 25.11.1997, 26.11.1997 ו-8.12.1997). משמע, מהבקשה להארכת המעצר היה ברור לחלוטין כי בתום הארכה של שלושה חודשים, יהיה הכרח לבקש הארכה נוספת של המעצר. אף-על-פי-כן הביעו באי-כוח המשיבים את הסכמתם בפני בית-המשפט המחוזי להארכת המעצר. בהתאם לכך החליט בית-משפט זה להאריך את המעצר בשלושה חודשים, כלומר עד יום 21.11.1997. עכשיו, משתקופת ההארכה עומדת להסתיים, מבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים פעם נוספת בשלושה חודשים מיום 21.11.1997. באת-כוח המדינה מציינת כי פנתה אל בית-המשפט המחוזי בבקשה לקבוע דיון במשפטם של המשיבים בתקופת ההארכה הראשונה, וכי בית-המשפט המחוזי עשה מאמצים כדי להיענות לבקשה זאת, ולא עלה בידו. עם זאת, מוסיפה באת-כוח המדינה, רוב העדים המהותיים מטעם התביעה כבר נשמעו, ולפי התכנית תסתיים שמיעתם של כל עדי התביעה בשלוש הישיבות שנקבעו לחודש זה, ואז יוכלו המשיבים להתחיל את פרשת ההגנה בישיבה שנקבעה לחודש הבא. מכאן, שלדעתה יש סיכוי, אם כי אין ביטחון, שניתן יהיה לסיים את המשפט בתקופת ההארכה המתבקשת עכשיו. בינתיים נפל דבר בזירה אחרת. המשיבים הועמדו לדין, ביום 30.10.1996, בתיק נוסף (ת"פ 318/96), בגין עבירות של סחר בסמים, והיו עצורים מאז גם לפי תיק זה. הם הודו באישום, הורשעו ונדונו (בגזר-דין מיום 12.11.1997) למאסר בפועל של 6 שנים (תוך ניכוי תקופת המעצר מחודש יולי 1996), מאסר-על-תנאי של 2 שנים וחילוט כספים ומכונית. משמע, המשיבים נתונים עכשיו במאסר, מכוח גזר-דין זה, לתקופה ממושכת. כיוון שכך, שאלתי את באי-כוח המשיבים בפתח הדיון אם, במצב זה, הם מתנגדים להארכת המעצר המבוקשת. אפשר לציין שני טעמים לשאלה זאת: ראשית, הם הסכימו להארכת המעצר הראשונה, המסתיימת בעוד ימים ספורים, מתוך ידיעה שהמשך המשפט נקבע למועדים מאוחרים יותר, ולכן יהיה הכרח לבקש הארכה נוספת של המעצר. שנית, כיוון שהמשיבים נתונים עכשיו במאסר לתקופה ממושכת, ממילא אין טעם לבקש שחרורם מן הכלא, ולו גם בדרך של חלופת מעצר. מה נפקא מנה בין אסירים לבין עצירים? אולם המשיבים עמדו על התנגדותם לבקשת המדינה להאריך את המעצר פעם שנייה. אכן, הם לא העלו כל טענות לעניין הראיות לכאורה נגד המשיבים, עניין שכבר נדון והוכרע גם בבית-המשפט המחוזי וגם בערר לבית-משפט זה. אולם הם העלו טענות בשני מישורים אחרים, האחד עקרוני והאחר מעשי. במישור העקרוני הם טענו כי לפי החוק וההלכה אין להאריך מעצר מעבר לשנה אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. במקרה זה אין, לדעתם, טעמים המצדיקים הארכת המעצר. ראשית, אין כל טענה נגד המשיבים כי הם גרמו להתמשכות הדיון בבית-המשפט המחוזי. הדיון בבית-המשפט התמשך בגלל עומס עבודה כבד ביותר המוטל על בית-המשפט. אך, הם טוענים, לא עליהם לשלם את מחיר העומס. שנית, כיוון שממילא הם נתונים במאסר, וימשיכו להיות במאסר גם אם המעצר יוארך, אין צורך מעשי בהארכת מעמדם כעצירים, בנוסף למעמדם כאסירים. אולם, מתעוררת השאלה, כיוון שהם ממילא אסירים, ואינם מצפים לצאת עכשיו מן הכלא, מה להם כי יתנגדו לבקשה להאריך את מעצרם? תשובתם היא, בנוסף לתשובה העקרונית, שגם מבחינה מעשית יש בכך כדי לשנות. הכיצד?! שהזכויות והתנאים במעצר, אף שהעציר עדיין בחזקת חף מפשע, נחותים וקשים יותר מאלה שבמאסר. לדוגמה, הם מציינים, כאסירים יהיו המשיבים זכאים בקרוב לצאת לחופשות וקיימת אפשרות שהם יועברו, לבקשתם, למסלול של שיקום. בנוסף לכך, גם תנאי החיים היומיומיים של אסירים נוחים יותר מתנאי החיים של עצירים. לעומת המשיבים, המסתמכים על המאסר שנגזר עליהם כטענה נגד הארכת המעצר, באת-כוח המדינה מסתמכת על המאסר כטענה התומכת בהארכת המעצר. וכל כך למה? משום שכיום, לאחר שהמשיבים הורשעו בעבירות של סחר בסמים, התחזקה הטענה שהם מסוכנים לציבור. לפי הדין, יש בכך כדי לבסס בקשה להארכת המעצר, ויש בכך גם כדי לחזק את ההתנגדות למעמד של אסירים בלבד, שיש להם זכות לצאת לחופשות. צריכה אמת להיאמר כי התלבטתי בין הטענות מזה ומזה. מצד אחד, ברור בעיניי כי העבירה המיוחסת למשיבים, על רקע אישיותם ועברם, מצדיקה את הארכת המעצר, אף שמדובר בהארכה שנייה של המעצר מעבר לתקופה של שנה, ואף שייתכן כי יהיה צורך בהארכה נוספת של המעצר. שהרי בנסיבות המקרה יש יסוד מוצק לחשוש מן המסוכנות של המשיבים וגם מפני השפעה על עדים - הם מואשמים ברצח בנסיבות חמורות במיוחד, שהוא כשלעצמו מצביע על מסוכנות רבה; הם הורשעו זה מקרוב בעבירה של סחר בסמים. בנוסף לכך תלויה עליהם קופה של הרשעות קודמות. לאב (המשיב 1), שהינו נרקומן מנערותו, יש רשימה ארוכה של הרשעות מסוגים שונים, ובעיקר עבירות סמים, והוא נדון לא פעם למאסר. גם לבן (המשיב 2), שאינו אלא כבן עשרים, יש הרשעות בעבירות של פריצה, תקיפת שוטר וסחר בסמים, וגם הוא כבר נדון למאסר לא קצר. לפי סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996, די בכך שאדם עומד לדין באישום של רצח, וקיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום, כדי ליצור חזקה שהוא מסוכן לציבור. והמשיבים, במקרה שלפנינו, אף לא ניסו להפריך חזקה זאת. די בכך כדי להקים נגדם עילת מעצר, ועילה מספקת להארכת המעצר, ובנסיבות המקרה אף לא הייתי מסתפק בחלופת מעצר רגילה של מעצר בית בתוספת ערבות ותנאים מגבילים אחרים. אלא שנגד כל אלה עומדת העובדה שהמשיבים נתונים עכשיו במאסר לתקופה ממושכת מכוח הרשעתם בעבירה של סחר בסמים. עובדה זאת היא שמעוררת את השאלה אם ראוי שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ויאריך את המעצר פעם נוספת מעבר לתקופה של שנה. שהרי הכלל הרחב הוא, לפי סעיף 53 לחוק זה, כי נאשם הנתון במעצר ומשפטו לא הסתיים כעבור שנה, ישוחרר מן המעצר. ההנחה בזכות הנאשם להשתחרר מן המעצר, בתום שנה למעצרו, התחזקה לאחר שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קבע (בסעיף 5) את זכותו של אדם לחירות ממאסר או ממעצר. כפי שקבע חוק היסוד (בסעיף 8), אין לפגוע בזכות זאת אלא "במידה שאינה עולה על הנדרש". המגמה של המחוקק נמשכת, ברוח חוק היסוד, להוסיף ולחזק חירות זאת. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה -מעצרים), תשנ"ו-1996 קובע (בסעיף 1(ב)) כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". ולאחרונה נקבע בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), תשנ"ז-1997 (סעיף 13 המוסיף לחוק העיקרי, בין היתר, את סעיפים 61-62), כי התקופה שבה יהיה נאשם נתון במעצר עד להכרעת-הדין לא תעלה בדרך-כלל על שישה חודשים, כפוף לאפשרות של הארכת התקופה, תחילה בידי נשיא או סגן נשיא של בית-המשפט שבו מתנהל משפטו של הנאשם, ולאחר מכן בידי שופט של בית-המשפט העליון. אמנם הוראות אלה של החוק החדש ייכנסו לתוקף (לפי סעיף 23 לחוק זה) רק ביום 1.1.1998. אולם בית-המשפט רשאי להתחשב בהן כבר עכשיו במסגרת שיקול-הדעת שהחוק הקיים מקנה לו. במסגרת שיקול-הדעת של בית-המשפט נודעת חשיבות מרכזית למטרת המעצר. הפגיעה בחירות בדרך של מעצר הנאשם, כשהוא עדיין בחזקת חף מפשע, מוצדקת רק כאשר היא משרתת מטרה חשובה מבחינת האינטרס הציבורי. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) מציין במפורש (בסעיף 21(א)(1)) מה הן מטרות המעצר: בעיקר, החשש מפני שיבוש הליכי המשפט, הימלטות מן הדין והמסוכנות של הנאשם אם ישוחרר מן המעצר. אולם גם באלה אין די כדי להחזיק נאשם במעצר, אלא צריך בית-המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1)). הוראה זאת חלה, כלשונה, על ההחלטה אם לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים, אך יש לה השלכה גם על החלטה אם להאריך מעצר של נאשם מעבר לתקופה של שנה. משמע, אם אפשר, בתום שנה למעצר, להסתפק בחלופת מעצר שתשיג את מטרת המעצר, אין הצדקה להארכת המעצר. בדרך-כלל, חלופת מעצר המכוונת להשיג את מטרת המעצר היא, במקרים כאלה, מעצר בית בתוספת ערובה כספית ותנאים מגבילים אחרים. אך במקרה שלפנינו אין מקום לחלופת מעצר כזאת, שהרי המשיבים נתונים במאסר ממושך בגין העבירה של סחר בסמים. עם זאת, האם אין מקום לומר כי עצם המאסר של המשיבים מהווה מעין חלופת מעצר? אכן, נראה לי כי מבחינת החשש מפני שיבוש הליכי המשפט, ההימלטות מן הדין והמסוכנות של הנאשם לציבור, מאסר יעיל בדרך-כלל כמו מעצר או לפחות, כמעט כמו מעצר. ההבדל הקטן מבחינה זאת בין מאסר לבין מעצר אין בו, לדעתי, כדי להצדיק הארכת המעצר. אפשר לומר כי הארכת המעצר בנסיבות אלה מהווה, לפי סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, פגיעה בחירות מפני מעצר במידה העולה על הנדרש. לפיכך הכף נוטה במקרה זה, בחשבון סופי, נגד בקשת המדינה להאריך את המעצר. אכן, אין להתעלם מן הסכנה הכרוכה באי-הארכת המעצר, גם אם היא קטנה. כך, לדוגמה, קיימות סכנה לשלום הציבור ואף סכנה של הימלטות מן הדין אם המשיבים יורשו, במעמדם כאסירים, לצאת מן הכלא לחופשה. ואולי צפויות גם סכנות נוספות, הנובעות מן התנאים הקלים יותר של מאסר בהשוואה למעצר. אולם בידי הרשויות המופקדות על התנאים בבתי הסוהר ועל שלום הציבור לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי לקדם פני סכנות כאלה. ראשית, לשירות בתי הסוהר נתונה מידה רבה של שיקול-דעת באשר להענקת זכויות-יתר וקביעת התנאים שבהם נתון האסיר, ובמסגרת שיקול-דעת זה השירות רשאי להביא בחשבון גם את העובדה שהמשיבים עומדים לדין באישום של רצח. שיקול זה עשוי להשפיע, למשל, על החלטת השירות אם ומתי להעניק להם חופשה ואם ומתי להעביר אותם למסלול של שיקום. חזקה על שירות בתי הסוהר שיעשה שימוש מושכל בשיקול זה כדי למנוע סכנה מן המשיבים. שנית, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], אם שופט של בית-המשפט העליון מחליט שלא להאריך מעצר מעבר לתקופה של שנה, "רשאי הוא להתנות את השחרור בתנאים שיקבע". בהתאם לכך, אני מחליט לדחות את בקשת המדינה להאריך את מעצרם של המשיבים מעבר ליום 21.11.1997, וזאת בתנאי שהמשיבים יהיו נתונים במאסר עד שיינתן פסק-הדין במשפטם (תפ"ח 90/96), וכן בתנאי שעד למתן פסק-הדין במשפט זה לא יוחלט להעניק להם חופשה מבית הסוהר שבו הם כלואים. הארכת מעצרמעצר