סעיף 44(א) לפקודת הראיות עוסק בחסיון לטובת המדינה וקובע כי אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, או אם ראש הממשלה או שר החוץ הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע ביחסי החוץ של המדינה, אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסרת חיסיון לטובת הציבור: .1זוהי בקשה למתן צו לגילוי "ראיות חסויות", במסגרת הוראות סעיף 44(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971(להלן: פקודת הראיות). נגד המבקש, שהינו תושב שכם, הוצא על ידי המשיב ביום 17.8.88צו גירוש, על פי תקנה 112(1) לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945(להלן:ב" תקנות ההגנה"). הוועד המייעץ לענין תקנה 111(4) ותקנה 112(8) לתקנות ההגנה (להלן: הוועד המייעץ) דן בעניינו של המבקש ואישר את החלטת המשיב. משום כך פנה המבקש בעתירה לבית משפט זה (בג"צ 765/88), במטרה להביא לביטולו של צו הגירוש. חלק מהראיות שהובאו בפני הוועד המייעץ היוו חומר סודי, שלא הועמד לעיונם של העותר או בא-כוחו. גם בתשובה שהוגשה מטעם המשיב לבית משפט זה נאמר, כי חלק מהראיות אשר עליהן ביסס המשיב את החלטתו, הינן סודיות, וכי לדעת שר הבטחון עלול גילוין לפגוע בבטחון המדינה. בתעודה, החתומה על ידי שר הבטחון, שהוגשה לבית המשפט, נקבע לאמור: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 44לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א- 1971הנני מביע דעתי כי מסירת הראיות בדבר מקורות המידע המודיעיני, ותוכן המידע המודיעיני, אשר עלול לחשוף מקורותיו של שירות בטחון כללי, עלולה לפגוע בבטחון המדינה." כאשר נודע לבאת-הכוח המלומדת של העותר, עורכת-דין ל. צמל, על דבר קיומה של התעודה האמורה, הגישה ביום 16.12.88לבית המשפט "בקשה לגילוי ראיות" בזו הלשון: "לב"כ העותר נודע כי בכוונת המשיב לבקש חסיון ראיות בעתירה זו. העותר מבקש כי יוסר החסיון מעל הראיות וכי הדיון בכך יעשה בפני שופט שאינו שופט בהרכב." בהתאם לכך החליט הרכב בית המשפט, אשר בפניו תתברר העתירה בבג"צ 765/88לגופה, להביא בקשה זו להכרעה בפני שופט אחר של בית המשפט העליון, כדן יחיד, ומכאן הבקשה המונחת בפני. .2קיימתי את הדיון בשלבים. בתור שלב ראשון נפגשתי עם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ונציגי שירות הבטחון הכללי (להלן: השב"כ) ביחידות, שלא בנוכחות באי-כוח העותר, וקיבלתי מהם סקירה כללית על מהות החומר החסוי בו המדובר. נהגתי כך על פי הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 46(א) לפקודת הראיות, בו נאמר, בין היתר, כי "לשם החלטה בעתירה רשאי השופט של בית המשפט העליון ... לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין". לאחר מכן זימנתי לדיון את באי-כוח שני הצדדים, ושמעתי מפיהם טיעון מפורט בקשר לשאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בתיק זה. לבסוף, על רקע טיעוניהם של הפרקליטים המלומדים ותוך התחשבות בהם, נפגשתי פעם נוספת עם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ונציג השב"כ, והפעם עברתי אתם ביסודיות על כל חומר הראיות נשוא הדיון, מסמך אחר מסמך, במטרה לבחון, באם ניתן להעתר לבקשת העותר ביחס לאותן ראיות, כולן או בחלקן. .3על מנת להקל על ההתייחסות לטיעוני הצדדים מן הראוי להביא כאן את נוסחו של סעיף 44(א) לפקודת הראיות, בו עסקינן, אשר זו לשונו, בחלקו הרלבנטי לעניננו: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם ראש הממשלה או שר הבטחון הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בבטחון המדינה, ... אלא אם מצא שופט של בית המשפט העליון, על-פי עתירת בעל-דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה." יהיה עלי איפוא להכריע בשאלה, ביחס לעובדות הספציפיות של המקרה הנדון, מה עדיף על מה, הצורך לגלות את הראיות לשם עשיית הצדק, או העניין הבטחוני שיש באי-גילוין. .4בראשית דברי ברצוני לציין, שנוכחתי לדעת בעת הדיון, כי נציגי המדינה משתדלים ליישם, הלכה למעשה, את ההנחיות שניתנו בסוגיה זו בעבר על ידי בית משפט זה. בבשג"צ 19/86(בג"צ 634/85, 635) אלשועייבי ואח' נגד המפקח הצבאי לאיזור יהודה ושומרון, פ"ד מ' (1) 219, אשר גם בה נדונה בקשה ביחס לראיות חסויות אשר על בסיסן הוצא צו גירוש נגד העותר שם, כתבתי בנושא זה (בעמ' 223): "במסגרת מציאת האיזון בין האינטרסים הנוגדים הנ"ל ניתן לקבוע ככלל, שכדי למנוע מאדם, אשר נגדו הוצא צו גירוש, עיון בראיות מרכזיות, שעליהן מבוססת ההחלטה לגרשו, אין זה מספיק להראות, שמבחינת שיקולי הביטחון אולי עדיף היה שלא לגלות ברבים את המידע האמור. כדי לדחות את בקשת האדם הנוגע בדבר לחשיפת חומר הראיות הקיים נגדו, צריך בית המשפט להשתכנע, שהרשויות המוסמכות חוששות בכנות ובתום-לב, שגילוי הראיות כרוך בחשיפת ידיעות, שעלולה להוות סיכון ביטחוני משמעותי, או שגילוי המידע עלול לחשוף ולסכן מקורות אינפורמציה סודיים, וכן שחששן זה של הרשויות אינו בלתי סביר." חזרתי על כלל זה מחדש בב"ש 64/87, ואנונו נ. מדינת ישראל, פ"ד מ"א (3) 533, שהתייחסה לבקשה לגילוי ראיות בקשר למשפט פלילי (ראה שם, עמ' 8-537). והנה אישרו בפני נציגי היועץ המשפטי לממשלה והשב"כ, כי הם בחנו את כל חומר הראיות, עליו מושתתת החלטת המשיב, ברוח ההנחיה הנ"ל, והחליטו לגלות לעותר את תכנם של כ- 30מיסמכים מתוך כ- 100מקורות מידע שעמדו לרשות המשיב. לטענתם הם הדריכו את עצמם בבחינתם זו על פי אמות מידה כמותיות, הווה אומר, שהעדיפו את גילוי המידע כאשר הסיכון הבטחוני, על אף שהוא קיים, אינו נראה חמור במיוחד, והמליצו על הטלת החסיון רק כאשר הסיכון הבטחוני עקב הגילוי היה דומיננטי ובולט לעין. למעשה ניתן לאמר, כי ביחס לכל הראיות אשר לגביהן הוחלט לכללן בתעודת החסיון, נבע הדבר מהחשש שגילוי הראיות עלול להביא לחשיפת מקור המידע הכלול בהן, עם כל התוצאות במישור הבטחוני הנובעות מכך. דבר זה עולה גם ברורות מנוסח תעודת השר. עוד ברצוני לציין, כי בעת בחינת החומר במשותף, הסכימו נציגי המדינה לצרף את תכנם של מספר מסמכים נוספים לרשימת המידע שניתן לגלותו לעותר ולבאי-כוחו. .5אינני מוצא מקום או צורך לסקור כאן את כל פרטי המידע הגלוי. די אם אזכיר את תכנם העיקרי של הדברים שהובאו לידיעת העותר בתור הסיבה להוצאת צו הגירוש נגדו. בצו הגירוש עצמו, שהוצא כאמור ביום 17.8.88, צויין: "בלאל שכשיר הינו פעיל בכיר בארגון החזית הדמוקרטית. נשפט בעבר ל- 5שנות מאסר לריצוי בפועל, אך עונשו הוקל והוא שוחרר בחודש ספטמבר .1982 עם שחרורו שב לפעילות עויינת והיה נתון מספר פעמים במעצר מינהלי. גם בהיותו בין כתלי הכלא המשיך בפעילותו וכיום הוא נמנה עם הנהגת הארגון בשומרון ונוטל חלק פעיל בארגון ותאום פעילות הארגון." יתר המסמכים, שתכנם נמסר לעותר, מכילים פרטים עובדתיים בדבר פעילותו במסגרת "החזית הדמוקרטית" ועל הופעותיו ונאומיו כנציגו של אותו ארגון עוין. בין פריטי המידע הנוספים שהובאו לידיעת העותר במהלך הדיון הנוכחי בפני, מן הראוי להזכיר את הפרטים הבאים: א) בטרם נעצר במרץ 1988במעצר מינהלי (בפעם השלישית), עסק העותר ביחד עם אחרים, בפעילות עוינת במסגרת ההתקוממות. ב) גם בעת שהותו בכלא (בתקופת מעצרו המינהלי ובטרם הוצא צו הגירוש) המשיך העותר לעסוק בפעילות עויינת. .6באי-הכוח המלומדים של העותר אינם מסתפקים במידע שנמסר להם, ותובעים את גילויו של חומר הראיות בשלמותו, על מנת שיוכלו לבדקו ולנסות להפריכו. עלי לציין, כי במידה רבה מבין אני לרוחם. למעשה ניתן לחוש, כי אצל כל הלוקחים חלק בדיונים מסוג זה, לרבות באי-כוח המדינה, קיימת אי-נוחות מסויימת נוכח העובדה, שהעותר הינו מוגבל בתגובותיו בשל אי-ידיעת חלק גדול מחומר הראיות הקיים נגדו. צו גירוש ממקום המגורים הקבוע מהווה סנקציה חריפה ומכאיבה מאד, ומבחינה זו ללא ספק היה זה רצוי, לו ניתן היה לאפשר לבא-כוחו של אדם, אשר נגדו הוצא צו כזה, להכיר ולבדוק את חומר הראיות הקיים נגד מרשו, וכן להעמיד ראיות אלה במבחן של חקירה נגדית. אולם מאידך גיסא ערים אנו לכך, כי המצב המשפטי הקיים הוא פועל יוצא של תקנות ההגנה המנדטוריות המחמירות, וכן של מצב החירום השורר במדינה, ובמיוחד בשטחים המוחזקים על ידה. נשאלת איפוא השאלה, האם יוכל העותר להתגבר על הקושי האובייקטיבי העומד בפניו באמצעות ההליך דנן, היינו בדרך של פניה לבית המשפט על פי סעיף 44(א) לפקודת הראיות? .7בא-כוחו המלומד של העותר, עורך-דין פלדמן, אשר הביא בפני את הטיעון המשפטי בשם מרשו, הסתמך בענין זה על טענה חדשה ומעניינת, שניתן לתמצתה כך: א) כאשר דן בית משפט זה בעבר בבקשות לגילוי ראיות על פי סעיף 44(א) הנ"ל ביחס למשפטים פליליים, נפסק, כי אם גילוי הראיה הינו חיוני להבטחת הגנה הוגנת לנאשם, אזי יש לגלות את הראיה, אף אם תהיה בכך משום פגיעה בבטחון המדינה. כך קבע השופט ברק בב"ש 838/84, ליבנה נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"ח (3) 729, בעמ' 738: "אם חומר החקירה, אשר לגביו חל החיסיון, חיוני הוא להגנת הנאשם, כי אז, בוודאי, הצדק דורש גילויו, ושיקול זה עדיף על פני כל שיקול בטחוני אפשרי. שום נימוק בטחוני, ויהא הוא הנכבד ביותר, אינו שוקל יותר, במשקלותיו היחסיות של הליך פלילי נתון, ממשקל הרשעתו של חף מפשע." ובהחלטתי בב"ש 64/87הנ"ל, בענין ואנונו, אמרתי, בין היתר (שם בעמ' 538): "... כאשר הפגיעה בשני האינטרסים נראית קיצונית ומירבית, היינו, כאשר מחד גיסא עלול הגילוי לסכן ערך חיוני של בטחון המדינה, ומאידך גיסא עלול צו החיסיון לסכל את אפשרויות ההגנה של הנאשם עד להתהוות מצב של עיוות דין ממש, הרי גם אז לא יהיה מנוס מלהתיר את הגשת הראיות הנדונות. במקרה כזה תשקול התביעה בוודאי את סגירת התיק וויתור על אישומו של הנאשם." ב) אין מקום לעשיית הבחנה לעניין זה בין משפט פלילי ובין משפטים אחרים, לרבות עתירה לבג"צ למניעת גירושו של אדם. סעיף 44(א) הנדון נוסח באופן כללי, ואינו מבחין בין משפט פלילי ובין משפטים מסוג אחר. גם מבחינת החומרה אינה נופלת הסנקציה של גירוש מהעונשים במשפטים פליליים. על כן, אם ישוכנע בית המשפט, ואכן מן הדין שכך ישתכנע, כי אי-גילוי חומר הראיות עליו מושתת צו הגירוש מונע מהעותר להתגונן בפני הצו בצורה הוגנת ויעילה, אזי מן הדין להעתר לבקשה במסגרת סעיף 44(א) הנ"ל, ולהורות על גילוי הראיות. באם סבורות רשויות הבטחון, כי גילוי הראיות כרוך בסיכון בטחוני חמור מדי, כי אז יוכלו לותר על צו הגירוש - במקביל לביטול האישום נגד נאשם במשפט פלילי. ג) הצורך בהמצאת ראיות ברורות ומשכנעות בדיונים מהסוג הנדון הוכר אף הוא על ידי בית משפט זה. כך כתב הנשיא שמגר בבג"צ 159/84, שאהין נ. מפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה, פ"ד ל"ט (1) 309לאמור (בעמ' 327): "הנני סבור, כי הראיות, הדרושות כדי לשכנע רשות סטטוטורית בקיום הצדק למתן צו גירוש, צריכות, בדרך כלל, להיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות." מכאן, שאם נבצר מהעותר, עקב צו החסיון, מלנסות לקעקע את אותה תשתית עובדתית, עליה מבוסס הצו, בצורה יעילה, אזי עלול להיגרם אותו עיוות דין, שלצורך מניעתו קיימת הפרוצדורה על פי סעיף 44(א) לפקודת הראיות. .8טיעון זה של בא-כוח העותר שובה את הלב, אך בכל זאת אין באפשרותי לקבלו. הנכון הוא, שסעיף 44(א) לפקודת הראיות מנוסח באופן כללי ואינו מבחין בין משפט פלילי ובין משפטים אחרים. אך ניתן להסיק מכך רק זאת, שבכל סוגי המשפטים יכולה להיות מוגשת תעודה בחתימת שר הביטחון, אשר בעטיה הופכות ראיות מסוימות לחסויות, ומשהוגשה התעודה יכול הצד הרואה עצמו נפגע ממנה לפנות אל שופט בית המשפט העליון במסגרת הוראותיו של אותו סעיף. אולם כאשר בא השופט של בית משפט זה לשקול, זה כנגד זה, את הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית הצדק ואת העניין הבטחוני שיש באי גילויה, אזי יתחשב השופט במכלול הנסיבות והעובדות הקשורות במשפט הספציפי אשר במסגרתו מוגשת הבקשה, ובין אלה ייקח בחשבון גם את מהותו של המשפט הנדון, ואת דיני הפרוצדורה ודיני הראיות החלים לגביו. .9במסגרת שיקולים אלה נראה לי, כי אכן קיימים הבדלים בין משפט פלילי ובין עתירה לבג"צ מהסוג הנדון. הבדלים אלה מתמקדים בעיקר בנקודות הבאות, שהן בעלות משמעות לסוגיה שבפנינו. א) כאשר מוגש כתב אישום נגד אדם בגין עבירה פלילית הרי נמצא הנאשם בחזקת זכאי, כל עוד לא הוכיחה התביעה את אשמתו מעל לכל ספק סביר. לעומת זאת אינה קיימת חזקה מקבילה ביחס לאדם שהוצא נגדו צו גירוש שהצו הוצא נגדו ללא סיבה מספקת. ב) על משפט פלילי חל הסעיף 74לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1982, בו נקבע, כי אם "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו .... לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה שבידי התובע ולהעתיקו". וסעיף 77לאותו חוק אוסר על הגשת ראיה לבית המשפט, אשר לא ניתנה הזדמנות לסניגוריה לעיין בה. אמנם קובע סעיף 78לחוק, כי הוראות סעיף 74הנ"ל אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו אסור לפי כל דין, אולם איסור הגשת הראיה לבית המשפט, על פי סעיף 77, חל גם על חומר כזה. לאור הכללים הנ"ל נודעת חומרה מיוחדת לכל מקרה של הטלת חסיון על ראיה, שבעטיו נמנעת זכות העיון בחומר המעוגנת בחוק. אינה קיימת ביחס לצוי גירוש מינהליים הוראת חוק מקבילה להוראות סעיף 74לחוק סדר הדין הפלילי. ג) במשפט פלילי מתיחסת תעודת החסיון בדרך כלל לראיה בדבר נקודה שולית לעצם העבירה. את האלמנטים של העבירה עצמה חייבת התביעה להוכיח בפני בית המשפט, ועל כן אין באפשרותה להשלים עם תעודת חסיון ביחס אליהם. אם מעשי העבירה עצמם מגיעים לדרגת סודיות המחייבת הוצאת תעודות חסיון, דבר אשר יקרה אך במקרים נדירים ביותר, אזי לא יהיה לרוב מנוס מויתור על הגשת האישום. לעומת זאת מבוססות החלטותיו של המפקד הצבאי בענין גירושים כמעט בכל מקרה על חומר מודיעיני עדין מבחינה בטחונית. על פי תקנה 108לתקנות ההגנה אין המפקד מוסמך להוציא צו גירוש לפי תקנה 112, אלא מטעמים הקשורים בהגנה על שלום הציבור או על בטחון המדינה. בניגוד למצב לגבי משפטים פליליים, מושתת כמעט כל צו גירוש על חומר מודיעיני סודי, אשר גילויו עלול, לפחות בחלקו, לחשוף את מקורות המידע. נמצא, כי קבלת הטענה, כי מן הדין לגלות את כל חומר הראיות הרלבנטי והחשוב למיועד לגירוש, ירוקן למעשה את התקנה 112(1) לתקנות ההגנה מתוכנה, שכן לא תוכלנה רשויות הבטחון לתת הסכמתם לגילוי חומר, אשר יביא להפקרת מקורות המידע. יתרה מזו: ייצא, כי בה במידה שמידע ביחס לאדם המיועד לגירוש הינו חמור יותר מבחינת הסיכון הבטחוני שהוא מהווה, ומטבע הדברים גם הראיות אודותיו תהיינה סודיות וחסויות יותר, יגדלו סיכוייו להשיג את ביטולו של צו הגירוש נגדו, שכן החלטת רשויות הבטחון לשמור על סודיות אותן ראיות בכל מחיר תהיה נחושה יותר. ד) עם זאת, תוך ערנות לפגיעה החמורה ומרחיקת הלכת הנגרמת לאדם הנוגע בדבר עקב צו גירוש ממקום מגוריו, קבע המחוקק פרוצדורה מיוחדת, אשר אינה מוכרת בדיון הפלילי, באמצעות התקנות 111(4) ו-112(8) לתקנות ההגנה, לפיה הוקם וועד מייעץ, בראשותו של משפטן, אשר מסמכותו לבדוק את כל המידע הקיים נגד המיועד לגירוש, לרבות כל הראיות הגלויות והחסויות המצויות בידי רשויות הבטחון. וועד זה נותן למיועד לגירוש הזדמנות להביא בפניו את עדותו ואת טענותיו, ועליו גם לאפשר לאותו אדם להשמיע עדים נוספים מטעמו, במידה ועדים אלה עשויים להשפיע על תוצאות הבירורים. לאחר בחינת חומר הראיות ושמיעת טיעוני הצדדים או באי-כוחם, מביא הוועד המייעץ את המלצתו בפני המפקד הצבאי ביחס לגורל הצו הנדון. ה) אם מחליט המפקד, לאחר קבלת חוות הדעת מאת הוועד המייעץ, שלא לבטל את צו הגירוש ולעמוד על ביצועו, פתוחה בפני המיועד לגירוש הדרך של הגשת עתירה לבג"צ. בשל המגמה להגביר במידת האפשר את הפיקוח על החלטותיו של המפקד הצבאי, הונהג בבית משפט זה נוהל, המאפשר לשופטים אשר דנים בעתירה מסוג זה, לעיין, בהסכמת באי-כוח שני הצדדים, אף בחומר הסודי, אשר לגביו קיימת תעודה בחתימת שר הבטחון המטילה עליו חסיון. מבחינה פורמלית, על פי הנוסח של סעיף 44(א), אין בית המשפט רשאי לקבל כראיה חומר, אשר שר הבטחון נתן ביחס אליו אישור, כי גילויו עלול לפגוע בבטחון המדינה, ואישור זה לא בוטל או סויג על ידי שופט של בית המשפט העליון. אך בשורה של תיקים מסוג זה קבענו, כי כאשר העותר או בא-כוחו מבקש מאתנו לעשות כן, ובא-כוח המדינה נותן הסכמתו לכך, מוכנים אנו לעיין בחומר החסוי, שלא בנוכחות העותר ובא-כוחו, ולבקש הסברים אודותיו מאת באי-כוח המדינה. .10הנוהלים האמורים עמדו אף לרשותו של המבקש בעתירה דנן. אחרי הוצאת צו הגירוש, פנה העותר אל הוועד המייעץ, אשר קיים דיון מקיף, שבמסגרתו גם הביא המבקש בפניו את הערותיו ואת עדיו. כאמור החליט הוועד המייעץ להמליץ על אישור צו הגירוש. לאחר מכן, כאשר פנה המבקש בעתירה לבית משפט זה, ובא-כוח המדינה הגיש תעודה מאת שר הבטחון כמפורט לעיל, הוצע גם למבקש להיזקק לפרוצדורה הנ"ל לפיה ייבדק החומר החסוי על ידי השופטים אשר ידונו בעתירה לגופה. אולם באי-כוחו של העותר הודיעו לבית המשפט, כאמור, כי אין הם מבקשים משופטי ההרכב לעיין בחומר החסוי, וכי העותר בחר בדרך של קיום דיון בפני שופט אחר של בית המשפט, שאינו נמנה על ההרכב אשר דן בעתירה עצמה, ואשר בפניו תובא בקשה לגילוי החמר החסוי במסגרת הוראות סעיף 44(א) לפקודת הראיות. אין ספק, כי זוהי זכותו הלגיטימית של העותר. למעשה היו גם בעבר מקרים, בהם לא נתנו עותרים לבג"צ כנגד צוי גירוש את הסכמתם לעיון שופטי ההרכב בחומר החסוי, והיו אף מקרים בהם לא הוגשה על ידי העותרים כל בקשה (אף לא בפני שופט יחיד) על פי סעיף 44(א) לגילוי החומר החסוי (ראה בג"צ 785/87, 845, 27/88, עפו ואח' נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד מ"ב (2) 4, בעמ' 3-62). אך כאשר בא אני לבחון את האינטרסים הנוגדים על פי הוראות סעיף 44(א) הנ"ל ולשקול את משקלם היחסי על כפי המאזנים, הרי רשאי אני לקחת בחשבון, בין יתר הגורמים והנסיבות, גם את האפשרויות שעמדו בפני העותר, ואת מה שהתרחש בשלבים השונים של הדיון בענינו. .11כפי שהדגשתי בהחלטתי בב"ש 64/87בענין ואנונו (שם, בעמ' 538), אינני שותף לתפיסה, לפיה חייב בית המשפט בדיון מסוג זה למצוא את האיזון בין האינטרס הציבורי ובין האינטרס של הפרט. לדידי המדובר בשני אינטרסים של הציבור שיש לאזן ביניהם, שכן הדאגה למניעת עיוות דין או אי-צדק מפרט אחד מתוך מליוני הפרטים המרכיבים את החברה, הינו אף הוא אינטרס ציבורי, אשר עקרונית אינו נופל בחשיבותו מהאינטרס הקיים בהגנה על הציבור בכללותו. ומאידך, ההגנה על שלום הציבור כולו ועל בטחון המדינה משרת בעקיפין גם את ענינו של הפרט. .12נבחן תחילה את מצבו של המבקש, במסגרת עתירתו לבג"צ, באם החסיון על חומר הראיות יישאר בעינו: א. אין קיום הצו של שר הבטחון מונע מהעותר לטעון כל טענה אשר מטרתה לתקוף את הנוהלים לפיהם פעלו המשיב והוועד המייעץ, או לבסס טיעון בדבר הפרת כללי הצדק הטבעי על ידי גורמים אלה. ב. תעודת החסיון אינה מכבידה על המבקש, כאשר ברצונו לטעון לפני בג"צ, כי המימצאים והנימוקים שצוינו על ידי המשיב בצו הגירוש בתור סיבת הגירוש, אינם מצדיקים, על פי הדין, או על פי עקרונות המדיניות הראויה, או על פי כללי הסבירות, סנקציה כה חריפה. ג. כמו כן יודעים העותר ובאי-כוחו, על סמך החומר הגלוי, והמידע הנוסף שצורף אליו בעקבות הגשת הבקשה הנוכחית, מהם, בקוים כלליים, המעשים המיוחסים לעותר, ובשל מה הוצא נגדו צו הגירוש. הם מודעים לכך, כי המדובר על השתייכות, בדרג בכיר, לארגון "החזית הדמוקרטית", שהינו ארגון עוין, על פעילות אקטיבית בהנהלת וניהול אותו ארגון, ועל פעילות עוינת במסגרת ההתקוממות בשטחים הן בשהותו של העותר מחוץ לבית הכלא, והן בהיותו נתון במעצר. ד. מצד שני אכן מכבידה התעודה במידה לא מבוטלת על המבקש בנסותו להפריך את חומר הראיות ששימש תשתית למימצאיו ומסקנותיו של המשיב. כאן הוא נאלץ להיאבק עם "יריב בלתי נראה", ודבר זה ללא ספק מקשה עליו. אולם בנקודה זו יש לזכור את קיומם של שני הנוהלים שהיו פתוחים בפני המבקש, היינו הפניה אל הוועד המייעץ, אשר מתפקידיו לעיין בחומר כולו לרבות המידע החסוי, והנכונות של שופטי הבג"צ לעיין גם מצדם באותו חומר ולבדוק באם מצדיק הוא את הוצאת צו הגירוש. כפי שצוין לעיל, נזקק העותר לפרוצדורה הראשונה, אך סרב להסכים לבדיקת החומר על ידי הרכב בית המשפט אשר יושב בדין בענין עתירתו. מוכן אני להסכים לטענת בא-כוח העותר, לפיה אין הנוהל המוצע על ידי בית המשפט עונה בצורה אופטימאלית על דרישות מרשו. ברור, שמבחינתו בדיקת החומר על ידו, חשיפת העדים לחקירה נגדית, ומתן אפשרות להגשת ראיות נגדיות, היו עדיפים. אולם בכל זאת אין לזלזל בערכה של בדיקה קפדנית של חומר הראיות החסוי, שנעשית על ידי שופטים בעלי נסיון בתיקים מהסוג הנדון. קיום הנוהלים האמורים, ודחיית הצעתו של בית המשפט על ידי העותר, מפחיתים במידה לא מבוטלת את משקל הטענה, לפיה נמנעת מהעותר האפשרות להגן על האינטרסים שלו. .13כנגד זה קיים האינטרס הבולט שבאי חשיפת מקורות המידע, עליו התבסס המשיב בהחלטתו. לא צריך להכביר מילים כדי להראות, כי חשיפה כזו כרוכה בנזק חמור לבטחון המדינה ובסיכון חיי אדם. כאשר שוקל אני את הנסיבות בשלמותן, כפי שתוארו לעיל, עדיף בעיני במקרה זה הצורך הבטחוני שלא לחשוף את פרטי הראיות החסויות, כפי שמצא הדבר ביטוי בתעודה של שר הבטחון. אך במה דברים אמורים: רק באותן ראיות, ובאותם פרטי מידע, אשר גילוים עלול לגרום בעליל לסכנות שצוינו. סיכון אפשרי, אך שולי ורחוק, בכיוון זה אינו מצדיק את אי-גילוי הראיה. משום כך עיינתי, כאמור, בכל חומר הראיות הנוגע בדבר, והצבעתי על פרטי מידע אחדים, שניתן לדעתי, על פי אמות המידה הנ"ל, לגלות את תכנם, ושעל כן מחובת המשיב להביא את תכנם לידיעת בית המשפט והעותר. זאת בנוסף לפרטים, אשר כבר נמסרו לעותר מטעם המשיב קודם לכן. בא-כוח המשיב הביע הסכמתו לכך וינהג בהתאם. עובדות מסוימות, שבא-כח המשיב הסכים, במהלך הדיון בבקשה זו, לצרפן לרשימת המידע הגלוי, מוזכרות בפיסקה 5לעיל. באשר לכל יתר הראיות, שוכנעתי, כי אכן קיים סיכון רציני ומוחשי לחשיפת מקורות המידע על ידי גילוי תכנן. אשר על כן מחליט אני לקבל את הבקשה באופן חלקי, היינו במידה והמדובר במספר פרטי מידע מיוחדים שהוזכרו לעיל, ולדחות את הבקשה בקשר ליתר חומר הראיות. .14בסיום דברי ברצוני עוד להוסיף שתי הערות: א. החלטה זו מתייחסת אך ורק לנושא של גילוי הראיות החסויות חרף התעודה של שר הבטחון. אין בה משום הבעת דעה בדבר ההשלכות של אי-גילוי הראיות החסויות לגבי גורל העתירה לגופה. ההחלטה בנושא אחרון זה תינתן על ידי הרכב בית המשפט אשר יושב בדין בעתירה עצמה. ב. מתוך טיפול בתיק זה ובתיקים דומים הגעתי לכלל דעה, כי רצוי לקבוע בחקיקה מתאימה נוהלים ביחס לביקורת שיפוטית על חומר חסוי בעתירות מהסוג הנדון, בנוסף לאמור בסעיפים 44(א) ו-46(א) לפקודת הראיות. סעיפים אחרונים אלה דנים, כזכור, רק בשאלת גילוי החומר החסוי בפני כל הצדדים הנוגעים בדבר וכן בפני בית המשפט, ואין הם מתייחסים לבדיקת החומר הסודי לגופו של ענין, באם החסיון יעמוד בעינו. יש לשקול בהקשר זה באם אין מקום להוסיף לחוק הוראה במתכונת של סעיף 6(ג) לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים) תשל"ט-1979, אשר דן במעצרים מינהליים. בסעיף האמור נקבע, כי בהפעילו את סמכות הביקורת השיפוטית על צוי מעצר מינהליים "... רשאי נשיא בית המשפט המחוזי לקבל ראיה אף שלא בנוכחות העציר או בא-כוחו או בלי לגלותה להם אם, אחרי שעיין בראיה או שמע טענות, אף שלא בנוכחות העציר ובא כוחו, שוכנע שגילוי הראיה לעציר או לבא-כוחו עלול לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון הציבור". יצוין, כי אותה סמכות נתונה גם, על פי סעיף 7לאותו חוק, לשופט בית המשפט העליון, אשר בפניו מתברר ערעור על החלטתו בנדון של נשיא בית המשפט המחוזי. נראה לי, כי לענין זה ישנו דמיון רב בין צו מעצר מינהלי ובין צו גירוש, וכי אין מקום להבחנה ביניהם בכל הנוגע לעיון בראיות סודיות ובדיקתן על ידי רשות שיפוטית. בדרך זו ניתן לתת גושפנקא חוקית מחייבת לנוהל הנ"ל שהונהג בבית משפט זה, ושמותנה היום בהסכמת באי-כוח שני הצדדים. חיסיון לטובת הציבורחיסיון