קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפסקת ההליך המדורג: הנשיאה ד' ביניש: עניינו של הערעור שלפנינו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה א' קובו), שדחה ביום 8.1.2009 את עתירתם של המערערים כנגד החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך המדורג להסדרת מעמדו של המערער 1 (להלן: המערער). המערערים מבקשים בערעורם כי נורה למשרד הפנים להחיל על המערער את ההליך המדורג להסדרת מעמדו, וכי נאסור על גירושו מהארץ ונורה על השבת הכספים שהופקדו כערובה בבית הדין למשמורת. קיצור העובדות 1. המערערת 2 (להלן: המערערת) הינה אזרחית ישראל, שנישאה בנישואין אזרחיים במולדובה למערער, אזרח מולדובה; על יסוד נישואים אלה הוחל בעניינו של המערער ההליך המדורג וניתנה לו אשרת שהייה זמנית. בחלוף הזמן התדרדרו היחסים בין בני הזוג והמערער אף נהג באלימות כלפי המערערת, בגינה נפתח נגדו תיק חקירה במשטרה. בספטמבר 2007 פנתה המערערת ביוזמתה למשרד הפנים וביקשה, כי מטעמים אלה תוארך אשרת המערער לתקופה של חצי שנה בלבד. גם השימוע שערך משרד הפנים לבני הזוג במועד זה העלה רשמים שליליים באשר לכנות הקשר, ומכלול הנתונים הביא את משרד הפנים להאריך את אשרת המערער בחצי שנה בלבד. דא עקא, שאף בחלוף חצי שנה התברר כי המצב בין בני הזוג לא השתפר. בשימוע שנערך לבני הזוג באפריל 2008 הוסיפה המערערת להלין על התנהגותו של המערער ואף ציינה, משנשאלה על כך, כי לו היה המערער בעל אזרחות ישראלית הייתה נפרדת ממנו; אלא, שמשום שאין למערער לאן ללכת היא מבקשת לשוב ולהאריך את האשרה בה הוא מחזיק לתקופה של חצי שנה, מתוך רחמים. הועדה הלשכתית החליטה לדחות את בקשת המערערת ולא להאריך את אשרת המערער. בסוף אותו חודש, פנו המערערים בשנית למשיב בטענה כי המצב בין בני הזוג השתפר וכי המערער הפסיק לשתות לשוכרה. בקשתם נבחנה בשנית, והוחלט לדחותה ולהפסיק את ההליך המדורג בעניינו של המערער. לאחר שבועות ספורים, שבו המערערים ללשכת משרד הפנים, לכאורה במטרה לערער על החלטת משרד הפנים בעניינו של המערער; אלא שהפעם ניצלה המערערת הזדמנות בה נמצאה לרגע ביחידות עם פקידת המשרד וביקשה, שלא בידיעת המערער, כי זה יורחק מן הארץ. עקב כך נעצר המערער לאחר שיצא ממשרד הפנים והוצא נגדו צו משמורת וצו הרחקה מן הארץ. לאחר דברים אלו, ובעת ששהה המערער במשמורת, ביקשה המערערת פעם נוספת להאריך את אשרת השהייה של המערער, בטענה כי בני הזוג השלימו זה עם זו. משלא נעתרו המשיבים לבקשתה זו, הגישו המערערים עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. 2. בית המשפט לעניינים מנהליים (סגן הנשיא א' קובו) מצא כי לא קמה עילה להתערבות בשיקול דעתו של שר הפנים, וכי ההחלטה להפסיק את ההליך המדורג שהתקיים בעניינו של המערער הייתה עניינית וסבירה. בית המשפט קבע, כי כל בקשותיה של העותרת לעניין הארכת שהותו של העותר באות אחת בפה ואחת בלב: זו שבפה - מבקשת את הארכת השהות, וזו שבלב - מבקשת את הפסקת ההליך המדורג, נוכח התדרדרות הקשר הזוגי. לפיכך, נקבע כי החלטת שר הפנים הייתה ראויה ואין להתערב בה. 3. על פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו, בו חזרו המערערים מזה והמשיבים מזה על טענותיהם בעתירה. ביום 20.9.2010 קיימנו דיון בערעור, בתומו קבענו כי נוכח חלוף הזמן מאז התקבלה החלטת שר הפנים ובשים לב לקושי לקבל מידע מפי המערערת, שאינה דוברת עברית על בוריה, ראוי כי המשיב יזמן את המערערת בנפרד, ללא בן זוגה, ויברר, ככל הניתן, מהי עמדתה שלה ביחס להמשך שהייתו של המערער בישראל במסגרת של חיים משותפים כזוג נשוי. בעקבות החלטתנו זו ערך המשיב שימוע נוסף למערערת, ממנו עלה כי יחסי המערערים חזרו למסלולם וכי המערערת חפצה בהמשך היחסים ובשהיית המערער בישראל יחד עימה.  לאחר ריאיון נוסף שנערך למערערים, בחודש אפריל 2011, החליט משרד הפנים לאשר למערער אשרת שהייה זמנית מסוג ב/1 לתקופה של חצי שנה, בתומה תיבחן מחדש כנות הקשר הזוגי בין המערערים ויוחלט בהתאם על דרך הטיפול המתאימה בעניינם. נוכח החלטה זו, טענו המשיבים כי ההליך הנוכחי מיצה את עצמו וכי כל החלטה חדשה שתתקבל בעניינם של המערערים תהא ממילא נושא להליך ביקורת שיפוטית חדשה, ככל שתימצא למערערים עילה לכך. מנגד, טוענים המערערים בתגובתם כי משמעות ההחלטה הינה התחלת ההליך המדורג בעניינו של המערער מהתחלה, וכי החלטה זו אינה סבירה נוכח כנות הקשר בין המערערים. עוד מבקשים המערערים כי נורה למשיב להחזיר את הערבויות הכספיות שהופקדו לשם הבטחת שחרורו של המערער מן המשמורת. 4. דין הערעור להידחות. נוכח השתלשלות העובדות בעניינם של בני הזוג, ובשים לב בפרט לבקשות החוזרות ונשנות מצד המערערת לקצוב את שהותו של המערער בארץ ואף לשלול את אשרת השהייה שלו כליל, נראה כי ההחלטה שלא לחדש את אשרת המערער, הייתה סבירה וראויה במועד ובנסיבות בהן ניתנה. החלטתו העדכנית של המשיב להעניק אשרת שהייה זמנית למערער ולשוב ולבחון את כנות הקשר הזוגי בחלוף חצי שנה, אף היא סבירה וראויה בנסיבות ענייננו. ככל שאכן חל שינוי לטובה בקשר בין בני הזוג והיחסים שבו למסלולם, צריך הדבר להיבחן לאורך זמן; זאת נוכח הטלטלות שחווה הקשר הזוגי בעבר, ונוכח החזית הלא-אחידה שהציגה המערערת מול משרד הפנים לאורך הטיפול בעניינם של בני הזוג. כידוע, אין בנישואין לאזרח ישראלי כשלעצמם כדי להעניק אזרחות לבן הזוג הזר, ויש לבחון את כנות הקשר הזוגי ואת קיומם של חיים משותפים בכל מקרה ומקרה (בג"ץ 3648/97 סטמקה ואח' נ' משרד הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999); בג"ץ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד לח(4) 113 (1984)). אין מקום אפוא להתערב בשיקול דעתו של משרד הפנים בנסיבות ענייננו. אשר על כן, הערעור נדחה. משרד הפניםהליך מדורג (משרד הפנים)