קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם התחשמלות מהווה תאונת דרכים: 1. זוהי תביעה שהגיש התובע נגד עירית ירושלים (להלן - הנתבעת) ונגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן - נתבעת 2) לפיצויים בשל תאונת עבודה בה התחשמל במהלך פעולת טעינה של משא על רכב עומד, באמצעות מנוף. 2. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה בית המשפט יכריע בשאלה אם נסיבות הארוע מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולחילופין אם הנזק נגרם כתוצאה מ"פגיעת איבה" משמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולת איבה התשל"ז-1977. להלן אדון בשאלות אלה תוך בחינת עובדות המקרה, טיעוני והמצב המשפטי. עיקרי העובדות אינן שנויות המחלוקת בין הצדדים והן: א. ביום 18.3.92 עסק התובע בהעמסת גרוטאות על משאית באמצעות מנוף הקבוע בה. המנוף מורכב על מרכב המשאית ומופעל באמצעות הכוח המיכני של מנוע הרכב, ואינו יכול להיות מופעל באופן עצמאי. ב. בעת התאונה, עמד התובע מחוץ לרכב ובאמצעות הזזת ידיות הפעלה המצויות בדופן הרכב, מאחורי תא הנהג, שינה את תנוחת זרוע המנוף. ג. במהלך העמסת הגורטאות פגע ראש המנוף בכבל חשמלי שעבר במקום ההעמסה, וכתוצאה מכך התחשמל התובע (להלן - התאונה). ד. אין חולק שהמשאית שימשה לצרכי פריקה וטעינה של גורטאות ומשאות באמצעות המנוף וזה היה יעודה. לרכב היה רשיון תקף ותעודת ביטוח חובה בתוקף שהוצאה על ידי נתבעת 2והתובע היה בעל רשיון נהיגה מסוג 04 לפיו מותר לו לנהוג ברכב משא כבד. 4. לטענת התובע, התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק שכן התאונה נגרמה עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב בלא שיעוד הרכב שונה. לטענתו, החלופה בהגדרת תאונת דרכים העוסקת בניצול הכוח המיכני של הרכב אינה כפופה לתנאי בדבר שימוש תחבורתי והדרישה "למטרות תחבורה" חלה על ההגדרה הכללית ולא על החריגים לה, נתבעת 1 הצטרפה לטענות התובע. נתבעת 2 טוענת שהארוע אינו בבחינת "תאונת דרכים" שכן לא התקיים קשר סיבתי משפטי בין פציעת התובע לבין ניצול הכוח המיכני של הרכב. עוד טוענת הנתבעת כי הדרישה הכללית בדבר "מטרות תחבורה" חלה גם על מאורע שנגרם עקב עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש להעדיף את הפירוש הסביר וההגיוני לחוק ולכן גם אם מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המיכני מהווה תאונת דרכים מקום שהשימוש ברכב לא היה למטרות תחבורה, אין זה כך כשהשימוש היה לצרכי פריקה וטעינה כשהרכב עומד. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות הרבות אליהן היפנו, הגעתי למסקנה כי ארוע התאונה אינו "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. יש לציין כי בשאלה זו עסקו וכתבו רבות בתי המשפט השונים, כמו גם בספרות המשפטית, וקיימות בענייין זה דיעות לכאן ולכאן ואין עדיין הכרעה סופית של בית המשפט העליון. סעיף 1 לחוק מגדיר מהי תאונת דרכים: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה: יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיונים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי: ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי: "שימוש ברכב מנועי" נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון רכב בדרך, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד:" אין חולק כי ארוע התאונה אינו נכנס להגדרה הכללית והבסיסית של תאונת דרכים המצויה ברישא של סעיף 1לחוק וברור ששימוש ברכב כדי שיספק כוח לגוף אחר אינו שימוש למטרות תחבורה. לפיכך יש לבחון האם הארוע נכנס לאחד החריגים להגדרה הכוללת ולענייננו מדובר בחריג הקבוע: "... או מארוע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב בלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את יעודו המקורי". תכליתו של תיקון מס' 8 באה לצמצם את תחולת החוק באופן שיכסה נזקים הנובעים משימוש ברכב ל"מטרות תחבורה", כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק: "התיקון המוצע להגדרת "תאונת דרכים" נועד לצמצם את היקפה, באופן שלא תכלול שימוש ברכב שלא למטרה תחבורתית" (הצ"ח 2030, תשנ"א עמ' 123). התיקון בא לאחר שהפסיקה, ובמיוחד הלכת שולמן (ע.א. 358/83 פד' מב(2) 844), הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" ומטרתו המוצהרת של המחוקק היתה לאמץ את "המבחן התחבורתי" ולקבוע כי "מתחם הסיכון" עליו יחול החוק הוא הסיכון התחבורתי בלבד. בפועל מלאכת החקיקה לקתה בחוסר בהירות בלשון במעטה וריבוי הדעות ביחס לפרשנות סעיף זה מדבר בעד עצמו. מעיון בסעיף 1 לחוק עולה שלאחר הקביעה העקרונית של המבחן תחבורתי בהגדרה הבסיסית שברישא לסעיף נאמר כי שימוש ברכב כמקור אנרגייה, ייחשב אף הוא לתאונת דרכים ובלבד שבעת "השימוש כאמור" לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. מכאן ניתן ללמוד כי המחוקק מפנה חזרה להגדרת ה"שימוש" שבחוק, קרי למבחן התחבורתי ומכאן כי גם מקרה של "ניצול הרכב כמקור אנרגיה" כפוף להגדרת "השימוש ברכב מנועי". הסעיף הגדיר בצורה מפורטת מהו "שימוש ברכב מנועי מנועי" והוציא מתחולתו: "למעט טיענתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לפיכך מתבקשת המסקנה שפעולה המתבצעת ברכב תוך כדי טעינתו או פריקתו של המטען, בעת שהרכב נמצא במצב של עמידה, איננה נכללת בהגדרת "שימוש". פרשנות זו מתיישבת גם עם תכליתו ומטרתו של תיקון מס' 8לחוק. תיקון זה נועד לצמצם את התאונות שנכללו בהגדרת החוק לאלה שהם תוצאה של שימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד. הכלל הרחב העולה מהגדרות החוק, הינו השימוש התחבורתי. החריגים לכלל זה אינם הולמים את הסיכון התעבורתי העומד בבסיס החוק וחורגים ממתחם הסיכון האמור ואין לתין להם פירוש שיביא לריקון תוכנו ומטרתו של הכלל באופן שהתוצאה תהיה שהחריג יבטל את הכלל. פרשנות תכליתית של החוק מביאה למסקנה כי התנאי ש"השימוש" יהיה למטרות תחבורה חל גם לגבי המקרים הספציפיים המפורטים בחוק, באופן שגם אם ארע מאורע עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, היה זה במסגרת השימוש למטרות תחבורה או לפחות בזיקה למטרות אלה. הביטוי "עקב ניצול הכח המיכני של הרכב" מצביע על הצורך בקיום קשר סיבתי: "החריג האמור לא קבע שכל מקרה בו נפגע אדם במהלך שרשרת ארועים עובדתיים, שאחד ממרכיביו קשור קשר כלשהו לניצול הכח המכני של הרכב, הוא "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק. מה נקבע בחוק הוא שהחריג יחול אך ורק כשהמאורע נגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. הביטוי "עקב" מצביע על הצורך בקיום קשר סיבתי. קשר סיבתי הוא קשר סיבתי משפטי והוא צריך להיות מובחן, לצורך ענייננו בקשר סיבתי פילוסופי או קשר סיבתי עובדתי או כרונולוגי גרידא" (ת.א. 419/92 עזבון המנוח פואד קואסמה ז"ל נ' האשם סלים רגבי מפי כב' הנשיא זיילר). במקרה בפני התאונה ארעה כתוצאה מהתחשמלות התובע שנגרמה כתוצאה ממגע בין ראש המנוף לכבלי חשמלי שעבר במקום ההעמסה. קשר עובדתי יש כאן, קשר של סיבתיות משפטית אין כאן שכן ברור שהקשר בין מכת החשמל למנוע של הרכב אינה מקיימת את הסיבתיות המשפטית הנדרשת בין ניצול הכח המיכני של הרכב לבין הנזק - מכת החשמל. זאת ועוד - גם אם נאמר כי החריגים לכלל וביניהם אירוע עקב שימוש בכוחו המיכני של הרכב אינם כפופים להגבלה לפיה השימוש הוא למטרות תחבורה, אין בכך כדי לגרוע ולאיין מהדרישה הבסיסית של "השימוש" כהגדרתו בחוק ואליו מפנה המחוקק בבירור במילים "השימוש כאמור". הגדרת "השימוש" הוציאה במפורש מתחולתה ארוע שנגרם עקב הטענה או פריקת מטען מרכב עומד ואין כל מקום לפרש את החריג באופן מרחיב, בסתירה ליתר ההגדרות של החוק ובניגוד מפורש להן. הפרשנות בה תומך ב"כ התובע תביא לתוצאה בלתי הגיונית ובלתי אחידה לפיה תובעים שנפגעו במהלך טעינה ופריקה תוך ניצול כוחו המיכני של הרכב יועדפו ויזכו לתירון ברור על פני תובעים שנפגעו במהלך טעינה ופריקה שלא תוך ניצול כוחו המיכני של הרכב. תוצאה זו אינה רצויה ואינה מתיישבת עם תכלית התיקון בו נאמר בבירור שהתובע שנפגע תוך כדי טעינה או פריקה של מטען מרכב עומד, אינה חוסה בצל הגנתו של החוק, ללא קשר אם הפגיעה ארעה תוך ניצול הכוח המיכני של הרכב או בנסיבות אחרות. שאלה זו אינה רלבנטית משקבע המחוקק כי כל מקרה של טעינה ופריקה של מטען, כשהרכב עומד, לא יהווה הארוע "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. כל שקבע המחוקק לעניין זה הוא שתאונות שקורות תוך כדי ניצול כוחו המיכני של הרכב יכללו במסגרת הגדרת "תאונת דרכים", בתנאי שהרכב לא שינה את ייעודו המקורי ובתנאי ש"השימוש" שנעשה ברכב תואם את הגדרת ה"שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בקבועה בחוק ולא עומד בסתירה לו שהרי אין כל הגיון לגבי המונח "שימוש ברכב מנועי". לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שהארוע בו נפגע התובע ממכת חשמל כתוצאה מנגיעת ראש המנוף בכבל חשמלי שעבר במקום, אינו מהווה אירוע של "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק. השימוש שנעשה ב"כוח המיכני" של הרכב היה להעמסת מטען על הרכב כשהרכב עמד ופעולה זו אינה פעולה הבאה בגדר "מיתחם הסיכון" עליו ביקש המחוקק להגן ועל סיכון זה חלים דיני הנזיקין הכלליים. 6. פעולה איבה למעלה מן הצורך אדון בטענה חילופית שהעלתה נתבעת 2 כי הנזק נגרם כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולת איבה התשל"ז- 1970(להלן: החוק) בנושא זה נשמעו ראיות ומטעם הנתבעת העיד עובד עירית ירושלים (נתבעת 1). לאחר ששמעתי את הראיות הגעתי למסקנה כי אין "יסוד סביר" לקבוע שמדובר ב"פגיעת איבה" כמשמעותה בחוק. מעדותו של עד ההגנה לא עולה כל תמיכה עובדתית לטענה כי הארוע הספיצפי נשוא התביעה מקורו בפעולת איבה. עדותו של העד היתה כללית וסתמית והעיקר אין בה התייחסות לנסיבות המקרה נשוא התביעה. כל שהעד סיפר הוא שבהזדמנויות שונות הבחין בנערים שזורקים אבנים על חוטי החשמל במסגרת פעולת אינתיפאדה, אולם, וזה העיקרי, העד הודה שמעולם לא ראה ילדים זורקים אבנים על חוטי החשמל במקום הספציפי בו ארע המקרה ואין הוא יודע מי זרק את חוט הברזל במקרה המסויים שכן לא ראה דבר בארוע מסויים זה (עמ' 4 לפרוטוקול). עדותו של העד באשר לזריקת האבנים אינה מתייחסת במישרין למקום הארוע, אלא למקומות אחרים בלבד ולכן המסקנות בדבר זריקת אבנים או חוט ברזל במקום הארוע אינן אלא השערות בעלמא ואין הן מבוססות על ידיעתו האישית. לעד לא היתה ידיעה אישית כלשהי מי זרק את חוט הברזל על כבל החשמל והאם מדובר בערבי או יהודי, במשחק של ילדים בפעולת איבה מכוונת, ואין כל יסוד סביר להניח כי חוט הברזל הגיע למקום הארוע כתוצאה מפעולת איבה דווקא, להבדיל ממשחקים או מעשי קונדס של ילדים. השערות והנחות בעלמא אין בהן די ולא הוצגה בפני בית המשפט כל ראיה ממנה עולה כי מדובר בפעולת איבה דווקא. לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין כל יסוד לקבוע כי הנזק שנגרם לתובע מקורו ב"פעולת איבה" כמשמעותה בחוק וטענת נתבעת 2 בעניין זה נדחית. לסיכום - הנני מחליטה לדחות את טענת התובע וקובעת שהארוע נשוא התביעות אינו "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק והתוצאה היא שהתביעה נגד נתבעת 2נדחית. התביעה נגד עירית ירושלים (נתבעת 1) תמשיך להתברר. בנסיבות המקרה לא ראיתי מקום ליתן צו להוצאות.תאונת דרכיםשאלות משפטיותהכרה בתאונת דרכיםהתחשמלות