התרת נישואים של נוצרים קתוליים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התרת נישואים של נוצרים קתוליים: בקשת המבקשים היא שאקבע, מכוח סמכותי לפי סעיף 1(א) לחוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט- 1969(להלן - החוק), שלבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יהא שיפוט לדון בהתרת הנישואין, שנערכו ביניהם. הם מבקשים שאעשה כן, בלי שאעביר את העניין תחילה לבית-דין דתי כלשהו לשם קבלת חוות-דעת לפי סעיף 2(א) של החוק, מפני שלטענתם שניהם הנם חסרי דת כלשהי. המבקשת נולדה בצרפת להורים נוצרים מן העדה הרומית-קאתולית. אין חולקין שהיא נטבלה לנצרות בכנסייה. בנעוריה התיידדה עם ילדה יהודית, וכך התקרבה לתנועת השומר הצעיר ולעקרונותיה. בשנת 1968הגיעה ארצה, ובשנת 1969הצטרפה לקיבוץ להב, המשתייך לקיבוץ הארצי, ומאז היא מתגוררת שם עד היום. היא בעלת אזרחות צרפתית. בשנת 1969הכירה את המבקש, אשר בא לקיבוץ להב כמתנדב משוויצריה, ארץ הולדתו. גם הוא בן להורים רומיים-קאתוליים, ונטבל לנצרות לפי מנהגי העדה. הם החליטו להינשא. על-פי אורח החיים של הקיבוץ החלו לחיות חיי משפחה ללא טקס נישואין. רק כאשר הרתה המבקשת למבקש, נתעוררה שאלת מעמדם החוקי, כי המבקש הגיע ארצה בתור תייר, ועריכת נישואין הייתה דרושה גם כדי להבטיח את זכותו לשבת ישיבת קבע בישראל. בני הזוג חששו, שאם יצאו לחוץ-לארץ כדי להינשא שם, הוא לא יורשה לחזור לישראל. בלית ברירה התקשרו עם הכנסייה הרומית-קאתולית ביפו, ושם, בכנסייה, נערך ביניהם, ביום 2.2.71, טקס דתי של נישואין קאתוליים. ביום 19.2.71נולדה להם בתם הבכירה. אחרי הנישואין קיבל המבקש אישור לישיבת קבע בישראל. המבקשת קיבלה אישור כזה עוד לפני כן. בעת רישום המבקשת במירשם האוכלוסין, לא נרשם, על-פי דרישתה, דבר בפריט הדת. המבקש הודיע, בבקשתו לרישיון לישיבת קבע בישראל, שהגיש ביום 28.2.71, אחרי נישואין, שהוא קאתולי ושגם אשתו קאתולית. בת הבכירה נרשמה במירשם האוכלוסין כבעלת הלאום השוויצרי, וביחס לפריט הדת הצהירו המבקשים, שאין לה דת. בת שנייה, שנולדה להם כעבור זמן, נרשמה ללא מילוי פריטי הלאום והדת. שתי הבנות מתחנכות בקיבוץ להב לפי עקרונות הקיבוץ, בחינוך חילוני מוחלט. באחרונה חל קרע בחיי הנישואין בין המבקשים, והם החליטו להתגרש. המבקשת נשארה בקיבוץ עם שתי הבנות. כיום היא בעלת אזרחות כפולה צרפתית ושוויצרית. כתובתו של המבקש כיום היא בבאר-שבע, והוא שומר על אזרחותו השוויצרית. כאמור, נטבלו שני המבקשים לנצרות בכנסייה רומית-קאתולית, והם גם נישאו בכנסייה רומית-קאתולית. למרות זאת, טוען מר בן מנשה בשמם, שיש לראותם כחסרי דת, וזאת על-פי השקפת העולם החופשית, האגנוסטית, שלהם. הם נתנו ביטוי חיצוני להשקפתם זו במכתבים, שכתבו, לפי עצת פרקליטם, לפטרארכיה הלטינית בינואר 1981לקראת הגשת בקשה זו שלפניי. במכתבים אלה הם כותבים, כי על-מנת להסיר כל ספק לגבי השתייכותם לעדה דתית או לדת כלשהי הם מצהירים, "כדי להודיע על המצב האמיתי, השקפת עולמי ואמונתי, שאין (להם) כל קשר לדת הקתולית הרומית או לדת אחרת כלשהי", ואם ישנו רישום כלשהו בעניין זה, הם מבקשים למחקו ולראותו כלא היה. מר בן מנשה טוען, שיש לראות את שני המבקשים כחסרי דת, שאינם משתייכים לשום עדה דתית מן העדות הדתיות המוכרות בישראל, ושמשום כך נתונה לי הסמכות להקנות שיפוט בהתרת נישואיהם לבית המשפט המחוזי. שניים הם נימוקיו העיקריים לכך, לפי העולה מטיעונו היסודי בעל-פה ובכתב: (א) שאת השתייכותם או אי-השתייכותם לעדה דתית - ובמקרה זה לעדה הלאטינית (הרומית קאתולית) יש לקבוע לפי השקפתם הסובייקטיבית של המבקשים, והרי אין ספק שלפי השקפתם הנם, והיו גם בעת נישואיהם בכנסייה, בעלי השקפות חופשיות לגמרי ושהם מתכחשים למוצאם כנוצרים רומיים-קאתוליים ואת הנישואין בכנסייה ערכו רק בלית ברירה, כפי שתואר לעיל. הכפפתם לעדה הלאטינית ולדיניה הדתיים יש בה משום כפייה מצפונית, בניגוד להכרתם הפנימית, שלה נתנו ביטוי במכתביהם הנ"ל מינואר 1981; וכן תהיה בכך כפייה מעשית להוסיף ולהיות נשואים נגד רצונם, כי, כידוע, אין הכנסייה הקאתולית מכירה כלל בגירושין בין בני העדה, שנישאו בנישואין קאתוליים. ולא זו בלבד אלא לבית-דין דתי אין סמכות בענייני גירושין של המבקשים, לפי סימן 54(1) של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, בהיותם אזרחים זרים, ואף בית המשפט המחוזי אינו יכול לפסוק להם גירושין, נוכח האמור בסימן 64(1), סיפא של דבר המלך (וראה: ע"א 370/77[1]). (ב) נימוקו השני, החלופי, של מר בן מנשה הוא, שלפי דיני הכנסייה הרומית-קאתולית עצמה אין המבקשים נחשבים עוד כבני העדה, אחרי שהכריזו בפרהסיה, במכתביהם הנ"ל, על כפירתם בעיקרי הדת של הכנסייה הזאת. מר יאראק, המייצג בבקשה זו את היועץ המשפטי לממשלה כמשיב, חולק על נימוקיו של מר בן מנשה. בין יתר טענותיו ביקש ממני לקבוע, שכאשר מדבר סעיף 1(ב) של החוק על בני עדה נוצרית, הכוונה היא לאו דווקא לעדה במובן הפורמאלי, הארגוני, אלא לבני דת מסוימת, ובמובן זה מוסיפים מבקשים להשתייך עד היום לדת הנוצרית. סבורני, שלענייננו אין נפקא מיניה בהבחנה זו, שמר יאראק הדגיש אותה מאוד. מוכן אני לקבל בנדון זה את עמדתו של מר בן מנשה, שכאשר המחוקק דיבר על "בני עדה" הוא התכוון למה שאמר, ושמעשים אשר היו בעבר, שבהם לא הקפיד נשיא בית המשפט העליון בבדיקת ההשתייכות העדתית הארגונית בישראל של מבקש על-פי החוק, כאשר השאלה לא נתעוררה לפניו, אינם יכולים לשמש אסמכתא לפירוש החוק, כאשר עומדת השאלה, כמו כאן, להכרעה בכל חריפותה. אין ספק ששני המבקשים היו בני העדה הדתית הלאטינית (קאתולית) מיום היוולדם, וביתר דיוק, מיום טבילתם לדת הנצרות בכנסייה לאטינית. הטבילה היא העושה את הנטבל בן הכנסייה הנוצרית, בעל זכויות וחובות בתור שכזה (קנון 87של קודקס המשפט הקנוני הלאטיני), ונישואין קאתוליים יכולים להיערך רק בין מי שנטבלו לכנסייה (קנון 1012). כאשר מדובר בסעיף 1של החוק הישראלי הנדון בבני עדה דתית, אין אני רואה סימן היכר אחר להשתייכותו של אדם לעדה הדתית הלאטינית (קאתולית) אלא טבילתו בתור שכזה, כי הרי אין העדה מקיימת רישום כללי של בני העדה, בדומה לרישום, שהיה קיים בעבר ליהודים חברי כנסת ישראל. השאלה היא, אם מעמדם זה של העותרים אבד להם אי פעם לאחר מכן. הדין הישראלי החילוני מכיר באפשרות של אבדן רצוני של ההשתייכות אל עדה דתית, בגדר פקודת העדה הדתית (המרה). לפי סעיף 4(2) של הפקודה, מוסיפה סמכות השיפוט בענייני נישואין, גירושין ומזונות להיות בידי בית הדין, שהיה מוסמך לכך מלפני שינוי העדה, אלא אם שני הצדדים לנישואין נעשו חברים בעדה דתית אחרת. זוהי דרך אפשרית, שבה היו המבקשים דנן יכולים להשתחרר מכבלי הנישואין הקאתוליים, שנערכו ביניהם, ואילו היו עוברים, למשל, לכנסיה הפרוטסטנטית, שאין לה בית-דין דתי במדינה, הייתי יכול להושיט להם עזרה, בגדר סעיף 1של החוק. אני מניח, שהם מהססים ללכת בדרך זו, גם זאת מפני השקפת העולם החילונית שלהם. אין אני מסכים לטענת מר בן מנשה, ששאלת השתייכותו של אדם לעדה דתית יכולה להיחתך על-פי רצונו הסובייקטיבי של האדם בלבד. מבחן הרצון הסובייקטיבי נתקבל בדעת הרוב בבית המשפט העליון לענייני הרישום במרשם האוכלוסין, בפרשת שליט בג"צ 58/68 [2]. אבל שם הודגש, שבית המשפט דן בעניין של רישום בלבד ולא בענייני שיפוט בנישואין ובגירושין, שבהם מוסמך בית הדין הרבני, והוא דן בהם על-פי דין תורה (ראה דברי השופט זוסמן, שהיה אחד משופטי הרוב, שם, בעמ' 511-512, וכן בפרשת רופאייזן, בג"צ 72/62 [3], בעמ' 2437, 2440). בדומה לזה, אינה יכולה שאלת מעמדו של פלוני כבן עדה דתית זו או אחרת לענייני נישואין וגירושין להיחתך רק על-פי רצונו, אלא הוא כפוף לעניין זה לדין הדתי של העדה, שאליה הוא משתייך; ואם יש בכך מידה של כפייה מצפונית, הרי שרצון המחוקק הוא, ועלינו לקיימו. אין אני רשאי להפעיל את סמכותי לפי החוק הנדון, המסמיך אותי לקבוע, בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק, את הפורום לעניין של התרת נישואין למטרה הזרה לחוק, כדי לאפשר להם להשתחרר מכבליהם של דיני העדה הדתית ושל סימן 64(1), סיפא, של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל. דין העדה הדתית הוא החייב אפוא לקבוע, אם ובאילו נסיבות אפשר לתת תוקף משפטי לרצון המבקשים שלא להימנות עם חברי העדה, שאל תוכה נולדו. בזה אני רואה את הבעיה העיקרית בהליך זה שלפניי. בנדון זה מסתמך מר בן-מנשה על קנון 2314(1), שלפיו הכופרים באמונה הנוצרית (apostatae) (ואין ספק שבמכתביהם הנ"ל יש לראות את המבקשים כמכריזים על עצמם בתור שכאלה) מתחייבים בעצם מעשה הכפירה בנידוי (excommunication). אולם, עדיין נשאלת השאלה, אם נידוי זה פירושו הוצאה גמורה של הכופר מן העדה. מר יאראק הגיש לי חוות-דעת בכתב של האב אנטון עיסה, המכהן כנשיא בית הדין של העדה הלאטינית בירושלים. נעזרתי בחוות-דעת זו, אך מכיוון שחזקה עלי לפי סעיף 33של פקודת הפרשנות [נוסח חדש] שאני מסוגל, על-פי ידיעתי השיפוטית, לפרש בעצמי את המשפט הקנוני, בהיותו גם הוא "דין" כמשמעותו בסעיף 1של פקודת הפרשנות [נוסח חדש] (וראה על כך: מ' שאווה, הדין האישי בישראל (מסדה, תשל"ז) 398; י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישרלי" משפטים ב (תש"ל-ל"א) 510, 519), השתדלתי כמיטב יכולתי לעיין בדבר, ומסקנתי הולמת את חוות הדעת של האב הנכבד. אביא אפוא תחילה מדברי חוות-דעתו, ואוסיף אחר כך ממה שהעליתי בעצמי. אומר האב אנטון עיסה, בחוות-דעתו, הכתובה צרפתית, על סמך קנון 2314(1) שכבר הזכרתיו שהכופר מתחייב בנידוי ,ipso factoלאמור, שהוא מונע את הקשר שלו עם קהל הכנסייה (la communion de l'eglise) ושהוא מאבד זכויות מסוימות, כמו הזכות לעזור בעבודת הקודש או הקבורה הכנסייתית. אולם, למרות זאת הם נשארים נוצרים, ואין הם יכולים להשתחרר מן הטבילה שקיבלו. הנידוי הוא עונש לשם ריפוי, שמטרתו לעזור לחוטאים להירפא מן החטא (medicina) ולא להוציא אותם מקהל הכנסייה לתמיד. ולהלן, בדברו על עניין המבקשים דנן: "עניני נשואין שלהם שייכים לסמכות הכנסיה. הענין הנדון הוא למעשה לקבוע את הגרושין או את הבטלות של חוזה הנשואין. זהו ענין של טובת הכלל, והחוקים שמטרתם טובת הכלל, חייבים להיות חקי הכנסיה". דברים אלה עולים בקנה אחד עם מה שהעליתי מן ההסברים על מהות הכפירה (apostasie) ותוצאותיה מן הספר של prof. R. Naz, dictionnaire 649( 1935,paris, tome i) de droit canoniqueשמר בן מנשה צירף לטיעונו בכתב. בדברו על הכופרים אומר המחבר: ... Le bapteme assujettit a l'autorite de i'eglise et, par" consequent, a ses lois, tous ceux qui l'ont recu. Les canonistes Aux apostasts, qu'ils ne peuvent pas en tirer avantage pour se font en outre, observer que leur defection ne saurait profiter ."liberer des lois ecclisiastiques וכך מצאתי ב- ,paris) dictionnaire de theologie catholique 1742( 1913, tome vתחת הערך ,excommunitaionבדברו על תוצאות הנידוי שאחת מהן אובדן ה- forum: ... Dire la privation des droits juridiciaires-A-forum, cest" Judiciare comme demandeur dans un jugement, a savoir, lorsquil bien plus, ou l'excommunie vitandus peut soutenir meme une actio "... ... S'agit d'une cause matrimoniale (ההדגשה שלי - מ' ל'). יש להעיר כאן, שהחוק הכנסייתי מכיר בשני סוגי מנודים: ,Tolerati, vitandiוכאן, בקטע זה, מדובר ב- ,vitandusהנתון לדרגת נידוי חמורה יותר, על-פי הכרזה מפורשת של הכס הקדוש, שעל קהל המאמינים להתרחק מכל מגע עמו. המבקשים שלנו אינם כאלה, אלא הם משתייכים לסוג השני, הקל יותר, של tolerati(הנסבלים). במיוחד ביחס לשאלת החברות בעדה הלאטינית אביא מספר חדש יותר: 637( 1967,hill vol. Ix-macgrair) new catholic encyclopediaתחת הערך membership in the church: The church acknowledges not one, but several categories of" persons as its members in a true, though notably varying, sense And it of the term. Thus it acknowledges both the just and grave sinners;as its membes . Has often resisted heterodox movements dedicated to eliminate"them from the roll of its members (יוצאים מכלל זה החוטאים בכיתתיות ובפלגנות schism; heresyראה שם למטה מן העניין). ובמאמר של il separe-l'excommunie est", abbe francios diverres 53, 39(1963) sciences ecclesiastiques 15"? De i'egliseמוסבר כי ישנן כמה דרגות אפשריות של השתייכות לכנסייה, ובהמשך (. 54ibid., p): Chez le pecheur, ou excommunie sacramental la droite ordination" interieure fait defaut. Par tous les liens exterieures autres que ."les sacraments, il demeure membre de l'eglise אני מבין מכל אלה, שהכופר, בהיותו מנודה, מנוע מלבוא בקהל המאמינים לצורך השתתפותו בתפילה ובקבלת הנאות רוחניות, שהכנסייה מעניקה למאמיניה. אבל אין הוא חדל להיות חבר הכנסייה או העדה במובנים אחרים, והוא עדיין כפוף לשיפוטו של בית-דין הכנסייה בכל הנוגע לנישואין. אשר על-כן מסקנתי הסופית היא, שהמבקשים לא חדלו להיות חברי העדה הלאטינית (קאתולית), שבה נולדו ונטבלו, ושכך עלי לפרש לגביהם גם את המושג של בן עדה נוצרית, במובן סעיף 1של החוק הנדון. על-כן אין אני יכול, לצערי, להפעיל את סמכותי לגביהם, נוכח האמור בסעיף 1(ב) של החוק, ועלי לדחות את הבקשה הזאת. אין צו להוצאות. נישואין / חתונההתרת נישואין