טענה כי אדם לא קרא על מה הוא חותם

הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה למשל ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559; ע"א 467/04 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענה לפיה אדם לא קרא על מה הוא חותם: מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים בפני בקשתו של המבקש כי אתיר לו להתגונן בפני תביעתו של המשיב, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, אשר הוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר, על הסך של 200,000 ₪. תמצית הטענות בכתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב הלווה לחייבים העיקריים, פוסוחין סרגיי ונדז'דה (להלן: "הלווים"), סכומים אותם התחייבו הנ"ל להחזיר לבנק-המשיב, לפי תנאים שהוסכמו ביניהם לבין המשיב, על פי הסכם ההלוואה מס' 896040329, שנערך בין הלווים לבין המשיב. מאחר והלווים לא השיבו את כספי הלוואה, הגיש הבנק תביעה כספית כנגד הלווים, במסגרת ת.א. 3254/05 ונתקבל כנגדם פסק-דין אשר הוגש לביצוע בהוצל"פ בתיק מס' 17-12666-06-9. עוד על פי כתב התביעה, ביום 26/10/09 ניתן אישור רשם ההוצל"פ לנקיטת הליכים כנגד הערבים, שאחד מהם הינו המבקש בבקשה זו. המבקש, לטענת המשיב, חתם כערב על הסכם ההלוואה ועל פיו הוא ערב לקיום מלוא התחייבויות הלווים כלפי הבנק-המשיב. עפ"י תנאי ההסכם, המשיך המשיב בכתב התביעה, התחייבו הערבים, וביניהם, כאמור, המבקש, כי במקרה בו הלווים לא יקיימו את התחייבויותיהם כלפי הבנק ולא יפרעו את ההלוואה, הם ישלמו לבנק את כספי ההלוואה, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, בשיעור שנקבע בהסכם וכפי עדכונם מעת לעת, ובצירוף ריבית פיגורים. לטענת המשיב, עפ"י חוק הערבות, שיעור ריבית הפיגורים נכון למועד הגשת התביעה הינו 4% לשנה, זאת בנוסף לריבית המוסכמת אשר שיעורה הנמוך ביותר בהלוואות שניתנו להלווים עומד על 4% לשנה. כמו כן, לטענת המשיב, התחייב המבקש-הערב, לשלם לבנק-המשיב, תשלומים נלווים והוצאות שהוציא המשיב, לרבות בקשר עם ההליכים שנקט לגביית החוב וכל יתר הסכומים שיגיעו למשיב מן הלווים לפי ההסכם. על פי הנטען בכתב התביעה, יתרת חוב הלווים על פי תחשיב הבנק-המשיב, בהתייחס לריביות בהתאם להוראות חוק 8 הערבות, עומדת על-סך 301,127 ש"ח, נכון לחודש ינואר 2010. אלא שמפאת שיקולי גבייה בלבד, כלשונו של המשיב בכתב התביעה, הועמד סכום התביעה על-סך של 200,000 ₪. לאור כל האמור לעיל, עתר המשיב בכתב התביעה לחייב כל אחד מהנתבעים-הערבים, ובהם המבקש, בסך של 100,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה, בשיעור של 8% לשנה. תמצית הטענות בבקשה למתן רשות להתגונן המבקש טען בבקשתו כי יש בפיו טענות מקדמיות כנגד התביעה, ובהן הטענה כי עילת התביעה התיישנה לאור העובדה שחתם, לכאורה, על כתב הערבות נשוא התביעה כבר ביום 17/12/1998, כלומר - לפני כ- 12 שנים. לדידו של המבקש התגבשה עילת התביעה בסמוך למתן ההלוואה, וזאת לאור המסמכים שהציג המשיב עצמו. עוד טען המבקש, כי אין לחשוף את המבקש-הערב, לאפשרות שתוגש נגדו תביעה לאחר שחלפו מעבר לשבע שנים מאז שנתקבל פסק דין כנגד הלווים, החייבים-העיקריים, שכן לא יהא באפשרותו להתגונן כיאות. לטענת המבקש, שגה המשיב בחישוב הריביות הנטענות בכתב התביעה, שכן על פי סע' 25(2) לחוק הערבות, לא ניתן לגבות ממנו ריבית העולה על 4% מסכום הריבית בכל הלוואה והלוואה. המבקש טען, כי היכרותו עם הלווים הייתה היכרות שטחית ביותר, בתיווכו של מתווך, וכי עובר לחתימתו על מסמכי הערבות לא ניתן לו על ידי נציגי המשיב, הסבר מספק אודות תוכנם של המסמכים ובעניין משמעותם והיקף חשיפתו הכספית בגין חתימתו עליהם. עוד טען המבקש, כי בעת החתימה על המסמכים לא ידע ולא שלט בשפה העברית, לא בקריאה ולא בכתיבה, שכן היה עולה חדש מזה מספר חודשים בלבד, ועל כן לא הבין את מהות המסמכים עליהם חתם. המבקש טען, תוך הפנייה לפסיקה ולהוראות המפקח על הבנקים, כי היה על פקידי המשיב להסביר לו את משמעות המסמכים, בשפתו, תוך צירוף מסמך דברי הסבר בשפה הרוסית. לטענתו, המשיב הפר את חובות הגילוי והנאמנות שהוא חב למבקש, מכוח דינים שונים החלים בעניין וכי אף התרשל במתן הלוואה ללווים, בסכום כה גדול, עד כי מימוש הדירה לא הספיק לכיסוי ההלוואה. המבקש הוסיף וטען כי בהסכמה למכירת הנכס במחיר נמוך שלא אפשר את פרעון חוב ההלוואה במלואו, גרם המשיב לאי מילוי החוב הנערב, ולפיכך פטור המבקש מערבותו. המבקש הוסיף כי לאורך כל תקופת ההלוואה, וגם לאחר מכן, עת נערך הליך מימוש הדירה, לא הודיע לו המשיב מאומה על מצב החוב של הלווים, ולפיכך, לאור הוראת סע' 26 לחוק הערבות, הוא מופטר מערבותו. עוד טען המבקש כי המשיב והלווים שינו, על דעת עצמם, את הרכב ההלוואות ולפיכך בטלה ערבותו. לטענתו, המשיב לא גילה לו את מצב חשבונם של הלווים בעת חתימת הערבות, ואת העובדה כי היו להם חובות קודמים, ולא גילה לו את העובדה כי לא היה ללווים הון עצמי לרכישת הנכס. עוד טען המבקש, כי הנכס פונה מרצון, ולמרות זאת נמכר בפחות משוויו על פי אומדן למימוש מהיר. כמו כן, לטענתו, לא פעל כונס הנכסים למכירת הנכס במשך חודשים ארוכים ובכך גרם למבקש לנזקים. המבקש טען כי נגרמו לו נזקים בגובה הריבית החריגה שחוייבה בחשבון הלווים, מיום הפרת החיוב לראשונה ועד ליום הגשת התביעה, וכי ניתן היה להקדים את מועד הגשת התביעה כנגדו ובכך להקטין את נזקיו. המבקש הוסיף וטען כי פנה למשיב לקבלת מסמכים שונים, לשם עריכת הגנתו, ולא קיבלם. בדיון שהתקיים בפני ביום 3/4/2011, הודיעו ב"כ הצדדים כי המסמכים שהתבקשו על ידי המבקש נמסרו לידיו, וכי ב"כ המשיב מוותר על חקירתו של המבקש. לפיכך, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב. המבקש חזר בסיכומיו על טענותיו המשפטיות והעובדתיות, וביקש כי תינתן לו הרשות להתגונן בפני התביעה. לעומתו, טען המשיב בסיכומיו, כי בקשת המבקש למתן רשות להתגונן נעדרת את הפירוט הנדרש בנוגע לנזקו הנטען של המבקש. המשיב טען, לעניין טענת ההתיישנות שהעלה המבקש, כי עמדת הפסיקה נעה בין העמדה לפיה מרוץ הזמנים מתחיל בהגשת התביעה כנגד הלווים, ובין העמדה שהמירוץ מתחיל עם החלטת רשם ההוצאה לפועל בדבר מיצוי הליכים, וכי בכל מקרה לא חלפו שבע שנים מאז שהתרחשו אירועים אלה. לעניין שיעור הריבית, טען המשיב, כי השיעור הנדרש בכתב התביעה תואם להוראות החוק, לפיהן יהא השיעור 4% מעל לשיעור הריבית בהלוואה. לטענת המשיב בסיכומיו, טענתו של המבקש כי נאלץ להמציא ערבים לשם רכישת דירה עבורו, ולפיכך חתמו הלווים והמבקש האחד כערב למשנהו, שוללת את טענתו בעניין תוקפה המשפטי של ערבותו, שכן ידע היטב מה מהות המסמך עליו הוא חותם. לטענת המשיב, לו רצה המבקש לקבל הסברים פרטניים יותר היה עליו לשאול שאלות ולקבל הבהרות, והוא לא עשה כן. המשיב הוסיף וטען כי טענת המבקש לפיה הערבים פטורים מערבותם מקום שהתמורה בגין הנכס לא כיסתה את ההלוואה, היא טענה תמוהה, המייתרת תביעות כנגד הערבים, וכי אין לה בסיס בדין, בפסיקה או בהסכמים בין הצדדים. לעניין אי-קבלת הודעות אודות החוב הנערב, טען המשיב כי המבקש קיבל הודעה עוד בשנת 2005, ואף השיב עליה באמצעות בא-כוחו, וכי המבקש לא הודיע על החלפת כתובתו לבנק-המשיב. עוד נטען בסיכומי המשיב, כי על פי הדין, המבקש יהא פטור "כדי נזקו", והוא לא פירט את נזקו בבקשתו למתן רשות להתגונן. המשיב הוסיף, כי לא ניתן לקבוע כי כל הפרש בין מחיר הדירה בשוק החופשי ומכירתה בפועל, באישור רשם ההוצאה לפועל, מהווה נזק בפועל שנגרם לערב-המבקש. המשיב הוסיף כי גם לפי גירסתו של המבקש, נזקו אינו עולה על 17,000 דולר (ההפרש בין מחיר הדירה בשוק החופשי למחיר מכירתה) ולפיכך הוא עדיין חייב, גם על פי גירסתו, כ- 41,000 ₪, בערכי קרן, נכון לשנת 2000. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת המבקש, על נספחיה ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הגנת המבקש נמצאת בתחום האפור שבין הגנת בדים להגנה שסיכוייה קלושים. ראשית, הטענה בדבר התיישנות עילת התביעה אינה מובנת ואינה מפורטת כדבעי. לא ברור מדוע סבור המבקש כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל מיום שחתם על כתב הערבות, שהרי ברי כי תיתכן האפשרות שהלווים יעמדו בתשלום ההלוואה במשך שנים רבות לאחר מכן. המבקש לא פירט כדבעי את העובדות המבססות את טענת ההתיישנות, ולא ציין את העובדות המקימות, לטעמו, את מועד לידתה של עילת התביעה (מלבד הטענה הסתמית כי הדבר "נובע ממסמכי המשיבה"). עוד יש לציין, כי נרמז מן הבקשה כאילו הוגשה התביעה למעלה משבע שנים לאחר הגשת התביעה כנגד הלווים, ואלה אינם פני הדברים. לפיכך, אינני מתיר למבקש להתגונן בפני התביעה בטענת התיישנות. שנית, הטענה בדבר "טעות" בחישובי הריבית, גם היא אין לה על מה שתסמוך. המבקש לא הציג כל תחשיב נגדי, מפורט, מטעמו, אודות הריבית "הנכונה" על פי הבנתו. כידוע, " הלכה למעשה נודעה חשיבות מרובה לצורך לפרט את טענת ההגנה בתצהיר הנתבע, כאשר נתבע חפץ להתגונן מפני תביעת שטר או שיק בטענה שהמסמך כולל ריבית מופרזת, ובכל עניין דומה המצריך עריכת חשבון. לא ניתן לברר את הטענה אלא אם גילה הנתבע , מה סכום קרן לווה, מה סכום ריבית התחייב לשלם, מתי לווה את הכסף, וכיצד מורכב סכום השטר, קרן לחוב וריבית לחוד. באין פירוט כזה, לא הרשו לנתבע להתגונן. כיוצא בזה חייב נתבע המעלה טענת קיזוז לפרט את טענותיו במידה הדרושה לניסוח כתב תביעה". (מתוך ספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 674 - ההדגשה שלי - י.ב.). טענתו הבסיסית, לפיה נאסר על המשיב לחייב את המבקש בריבית העולה על 4%, איננה נכונה והיא מנוגדת להוראת סע' 25(א)(2) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 לפיה יחוייב הערב ב:"ריבית בשל איחור בפרעון, ובלבד שלא יעלה שיעורה על ארבע נקודות אחוז מעל הריבית שנקבעה בחוזה שבין הנושה לבין החייב..". רוצה לומר, הריבית בשיעור של 4% מצטרפת לריבית ההסכמית שבין הלווים למשיב. לפיכך, אינני מתיר למבקש להתגונן בטענה זו של טעות בחישובי הריבית שהציג המשיב בכתב התביעה. נותרו, אם כן, טענות ההגנה הנוגעות לאי-קבלת הודעות מאת המשיב; אי-הבנת המבקש את המסמכים עליהם חתם והטענה בדבר השינוי שנערך בסכום החוב הנערב. טענות אלה, שלא נסתרו בשלב דיוני זה, שכן המבקש לא נחקר על תצהירו, יכולות לשמש הגנה בפני התביעה, ולו בדוחק, וזאת בתנאי שיפורטו כדבעי. ה"סנקציה" בגין אי-קבלת הודעות אצל הערב, מאת הנושה, היא כי "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך" (סע' 26(א) לחוק הערבות). דא עקא כי נזק זה לא כומת כדבעי בתצהירו של המבקש, ולא הוצג תחשיב מטעמו, כפי הנדרש בעניין זה "המצריך עריכת חשבון". לעניין הטענה כי המבקש לא ידע ולא הבין על מה חתם. טענה זו, מתכרסמת עד מאוד לאור טענת המבקש כי חתימת הערבות הייתה "הדדית", בינו ובין הלווים. הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה למשל ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559; ע"א 467/04 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113). המבקש לא פירט באופן מלא, את הנסיבות אשר יובילו למסקנה כי המדובר במקרה קיצוני ביותר, מלבד הטענה הכללית והסתמית כי היה עולה חדש באותה תקופה. טענה זו, כשלעצמה, אינה מסייעת למבקש שכן חזקה על אדם שאינו דובר את השפה, כי לא יחתום על מסמך לפני שידרוש ויקבל הסברים אודות תוכנו. "הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת - "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם." (מתוך ע"א 779/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ"ד (3) 304) (ההדגשה שלי - י.ב.). ואולם, מנגד, לא ניתן להתעלם ממצב דברים בו המבקש אינו מסוגל לקרוא את המסמך. יפים לעניינו הדברים הבאים מתוך מאמרה של פרופ' גבריאלה שלו, טעות בחתימה - האומנם "לא נעשה דבר"?, משפטים יא 501, תשמ"א: "תנאי נוסף לביסוס טענת factum est non הוא העדר-רשלנות. מי שהתרשל ולא טרח לבדוק על איזה מסמך הוא חותם, לא יוכל להתכחש לחתימתו. ובניסוח חיובי : רק מי שנקט זהירות סבירה בחתמו על החוזה יוכל להצליח בטענת factum est non. תנאי הגיוני זה נובע מעקרון ההשתק ומן הכלל הנגזר ממנו, שלפיו לא יתיר הדין לאדם ליהנות מתוצאות עוולתו. דין מיוחד לאנאלפביתים ? התנאי האחרון, תנאי הזהירות, מעורר קושי מסוים ביישומו לגבי אנאלפביתים. בעוד שעל אדם היודע קרוא וכתוב אפשר להטיל את נטל הקריאה של מסמך בטרם יחתום עליו, אין אנאלפבית מסוגל להרים נטל זה ; הרי אנאלפבית אינו יודע לקרוא, ועל כן גם אינו מצויד בכלי הדרוש להבנת מסמך שעליו הוא חותם, לא כל שכן להסכמה לתוכנו של מסמך זה. אולם גם לגבי חתימה של אנאלפבית, כמו לגבי חתימותיהם של עיוורים או של סנילים, קיימת התנגשות של עקרונות, כללים ואינטרסים. כמו אדם אחר עושה גם אנאלפבית מצג כלפי כולי עלמא בחתמו על חוזה, הוא מצג ההסכמה. אין, על כן, להתחשב רק במצבו המנטאלי והאינטלקטואלי של החותם, אם כי גם מצב זה יבוא במניין הגורמים שיש לשקללם בסוגיית החתימה על חוזה. יישום תנאי הזהירות לגבי אנאלפבית מחייב אותו לבקש שיקריאו לו את המסמך ויסבירו לו את פשרו. אנאלפבית החותם על מסמך מבלי לבקש שיקריאו לו אותו, משול ליודע קרוא החותם בלי לקרוא. שניהם קשורים בחתימתם, שכן שניהם נדרשים לפעול תוך אחריות וזהירות בעשותם מצג של אימוץ החוזה על-ידי חתימה עליו. דין זה אינו נראה קשה או חמור. בזמננו ובמקומנו יודע גם אנאלפבית מהו מסמך משפטי, ויודע גם בור מה משמעות החתימה עליו.". (ההדגשה שלי - י.ב.). לפיכך, גם אם ייתכן שטענה זו תצמיח למבקש הגנה בדוחק רב, הרי שהעדר הפירוט אודות הסיבות שמנעו מן המבקש לבקש שיקריאו לו את המסמך או שיתרגמו לו את תוכנו, מכרסמות מאוד במשקלה של ההגנה ולפיכך נכנסת היא לתחום האפור שבין הגנה בדים להגנה שסיכוייה קלושים. גם הטענה בדבר שינוי הסכום הנערב אינה ברורה די צרכה. על פי סע' 5(ב) לחוק הערבות, אם "הוגדל החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, אין הדבר משנה בחיובו של הערב". אם כך הם פני הדברים, והמשיב אף דרש מן המבקש סכום הפחות באופן ניכר מסכום ערבותו (משיקולי גבייה, כלשון כתב התביעה), לא ברור מהי נפקותה של הטענה שהחוב הנערב היה גדול יותר מזה שערב לו המבקש מלכתחילה. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להתיר למבקש להתגונן בפני התביעה, וזאת למרות היעדר פירוט כדבעי של מרבית טענותיו, רק בתנאי שיפקיד את הסך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית, בתוך 60 ימים מיום קבלת החלטתי זו. אם יופקד הסכום האמור, במלואו ובמועדו, תינתן למבקש הרשות להתגונן בפני התביעה, והיא תידון בסדר דין רגיל, תוך שתצהירו של המבקש ישמש ככתב הגנה. אם לא יופקד הסכום האמור, במלואו ובמועדו, תידחה בקשתו של המבקש למתן רשות להתגונן, וב"כ המשיב יוכל להגיש פסק דין ערוך לחתימתי. הוצאות הדיון בבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ ישולמו בהתאם לתוצאות הדיון בתיק העיקרי ו/או קביעת בית המשפט בנדון, בתום ההליך.חזקה שאדם יודע על מה הוא חותם