קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בחשד לגניבת כסף מהבנק: .1זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מפי השופט א' שטרוזמן) מיום 27.12.82, בה סירב בית המשפט לצוות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפט שהוגש נגדו בת"פ 1035/82, ובה הורה על שחרורו של המשיב בערובה. .2העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות ביותר. עולה מכתב האישום, שבהיותו מועסק כאחראי על מחלקת ניירות ערך ומחלקת מטבע חוץ וממונה על ה"בנקט" בבנק הפועלים, סניף כצנלסון בראשון-לציון, גנב המשיב סכומי כסף גדולים מהבנק, קיבל במירמה כספים מלקוחות הבנק וגנבם, זייף מסמכים של הבנק ורשם רישומים כוזבים במסמכי הבנק. כמו כן קשר קשר עם מספר אנשים אחרים במטרה לאפשר להם להשיג מהבנק אשראי במירמה. העבירות הנטענות בוצעו במשך תקופה של כשנה וחצי, בשנים 1981-1982, ושווי הגניבות והמעילות הגיע לסכום כולל של כ-000,415,1 שקל, לפי ערכו הנומינאלי בעת ביצוע מעשי העבירה. המשיב ניצל את מעמדו בבנק ואת האמון, שרחשו לו מעבידיו והלקוחות כאחד, כדי לבצע מאניפולאציות מסובכות ומורכבות בכספי הבנק והלקוחות. מידת אותו אמון מוכחת בין השאר מהעובדה, שהמשיב הצליח לבצע במשך תקופה כה ארוכה את הגניבות מהקופה, את הוצאות הכספים במטבע חוץ מחשבונות הלקוחות, את העברות הכספים מחשבון לחשבון באמצעות מסמכים מזויפים ואת יתר הפשעים המיוחסים לו, מבלי שהתעורר חשד נגדו. העבירות נתגלו באקראי, בעקבות חקירה אחרת, שנוהלה על-ידי המשטרה, ושלא היה לה קשר עם המשיב. בשלב מסוים של אותה חקירה הגיעו חוקרי המשטרה אל המשיב,ואז הודה הלה בעבירות, שהן נושא התיק הנדון. .3התביעה ביססה את בקשתה לעצור את המשיב עד תום ההליכים על חומרת העבירות המיוחסות לו. באי-כוח המדינה בשתי הערכאות הסכימו, כי לא קיימים במקרה זה הנימוקים האחרים, המצדיקים לכל הדעות את אי-שחרורו של נאשם בערבות, כגון החשש להשפעה על עדים, הסכנה שהנאשם יימלט או שיבצע עבירות נוספות. אלא שלטענת התביעה. מחייב האינטרס הציבורי, שאדם, המואשם בעבירות בעלות חומרה כה קיצונית, יישאר במעצר ולא יתהלך חופשי עד למתן פסק הדין במשפטו. .4הסניגור המלומד, מצדו, יוצא בתוקף כנגד גישה זאת, אשר, לטענתו, נוגדת את העיקרון המקודש, המבוסס על ההנחה, כי כל נאשם הינו בחזקת זכאי, כל עוד לא הוכחה אשמתו על-ידי בית-משפט מוסמך. הדאגה לחירות האדם מחייבת, שחשוד או נאשם יוחזקו במעצר, רק כאשר קיים הכרח לכך כדי לשמור על שלום הציבור, או כדי למנוע הפרעה למהלך התקין של המשפט. מעצרו של נאשם לפני הרשעתו בדין בשל חומרת העבירה בלבד, כאשר החוק אינו מחייב זאת, יש לראות בו, למעשה, משום הענשת הנאשם מראש, ודבר זה בלתי צודק הוא מבחינה עקרונית ומעשית. טענה אחרונה זו נטענת, בין השאר, על דבריו הבאים של השופט אלון בב"ש 392/82 [1], בעמ' 335: "מטרת המעצר אינה לשמש כמפרעה על חשבון המאסר, שיוטל לאחר שמיעת המשפט, כאשר יישקלו היטב כל הגורמים, לקולא ולחומרה, של הנאשם על-ידי בית המשפט". .5השופט א' שטרוזמן נקט בתיק דנן עמדה עקרונית, העומדת אי שם בין שתי הגישות הנ"ל. אין הוא חולק על כך, כי במקרים מסוימים יש מקום לעצור נאשם עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות המיוחסות לו, אף בתור נימוק בלעדי, אולם השופט מדגיש, כי יש להגביל צווים אלה לאישומים בעלי חומרה מרבית ממש. כך מצטט השופט המלומד, תוך הסכמה, את דבריו של הנשיא זוסמן בקשר למעצרו של אשר ידלין (ב"ש 290/76 [2], בעמ' 672) כדלהלן: "סבור אני שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול זה גופו מחייב...כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו". וכן מסכים הוא לקביעתו של השופט שמגר בב"ש 204/77 [3]: "יש וחומרת העבירה המיוחסת לפלוני כה מפליגה וכה מרחיקת לכת בנזק לצבור שכרוך בה, עד כי בכך, כשלעצמו, כדי להצדיק...". אין השופט קמא חולק גם על דבריו של השופט י' כהן (כתוארו אז) בהחליטו לאשר את מעצרו של יהושע בן-ציון בב"ש 133/74 [4], בעמ' 755-756: "נושא העבירות הוא סכום של 47מיליון דולר, ויש חומרה יתירה לא רק בגובה הסכום, אלא גם בעובדה שהעורר היה מנהל כללי של בנק, מוסד שלשם קיומו חייב ליהנות מאמון הציבור, ושנהנה מזכויות מיוחדות שהמחוקק העניק לו למילוי תפקידיו". אולם, מה שנכון לגבי ידלין בשל מעמדו הרם והמיוחד, ומה שהיה נחוץ לגבי מנהל בנק כבן-ציון, אשר הואשם בגניבת עשרות מיליוני דולרים, איננו מחויב המציאות ביחס לכל מקרה של גניבה ממעביד, ואפילו זו מבוצעת בנסיבות רציניות. משום כך סבר השופט, כי לגבי "נאשם רגיל" שכזה, אין גם לייחס חשיבות מיוחדת לסכום הגניבה בו המדובר, אם סכום עתק הוא אם לאו. בהקשר זה מביע השופט א' שטרוזמן הסתייגות מסוימת מקביעותיו של מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) בב"ש 57/74, 58, 59[5]. במשפט זה דובר בגניבת סכום כסף גדול על-ידי עובדיה של חברה. גם אז נתבקש המעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה בלבד. השופט זוסמן, בעמ' 758, כתב אז לאמור: "אני מסכים עם השופטת כאשר קבעה שסכום הכסף שנגנב הוא אחד הגורמים אשר יש להביאם בחשבון. חושבני שלא יכול להיות ספק בכך שלו הואשם עובד בגניבת סכום כסף קטן ממעבידו, עם תום החקירה לכאורה לא היו מוסיפים להחזיקו במעצר. ואולם בענין דנן נגנבו סך 000, 411לירות על-ידי עובדיה של חברה, שעיסוקה הובלת כספים. נסיבה זו, היינו, סכום הכסף שנגנב תוך ניצול מעמדם המיוחד של העוררים המואשמים בגניבה, הוא אשר משווה חומרה מיוחדת לאישום". ובשל שיקול זה דחה השופט את בקשת העוררים. לדעת השופט קמא צמצמה הפסיקה המאוחרת יותר את תחום העבירות ה"מפליגות בחומרתן", ועל-כן לא תצדקנה גניבות מהסוג הנדון (בעניין מנדלבאום ואח’, ב"ש 57/74, 58, 59[5]) את מעצרם של הנאשמים בשל חומרת העבירה כנימוק בלעדי. כמו כן מביע השופט את ספקותיו ביחס להחלטת השופטת בן-פורת בב"ש 421/81 [6] בה ציוותה לעצור עד תום ההליכים מנהל ומורשה חתימה בבנק, שגנב מהבנק במשך תקופה ממושכת באופן שיטתי סכום קרן של 000, 265שקלים. באותה החלטה כתבה השופטת לאמור (בעמ' 165): "האמון, שהציבור רוחש לבנקים, הוא, כידוע, בלתי מוגבל, מצב, שהוא הכרח המציאות מבחינת כלכלתה של המדינה. מותר לאזרח להאמין בפקיד בנק, קל וחומר במנהלו, בעיניים עצומות ולהיות שלו ובטוח, שלא יאונה לכספו כל רע. מכאן החשיבות העליונה, שלא תהיה מעילה באמון זה". אומר השופט קמא, כי קשה לו לקבל החלטה זו כתקדים, המחייב את מעצרו של כל מנהל בנק או של כל מי שמועל באמון, שהציבור נתן בו בגלל תפקידו, אם יואשמו בעבירות דומות. השופט מנסה למצוא דרך, אשר לא תאלץ אותו להסתייג לחלוטין מהחלטתה הנ"ל של השופטת בן-פורת, בהצביעו על כך, שנאמר באותה החלטה גם שקיימת אפשרות, אם כי לא בטוחה, שישנם עדיין מסמכים רלוואנטיים לאישומים, שהנאשם עלול להשמידם, אם ישוחרר בערובה. יוצא איפוא, כי חומרת העבירה לא היוותה אצל השופטת נימוק יחידי להחלטתה. אך דא עקא, שבסיפא של אותה החלטה נאמר מפי השופטת בן-פורת בזו הלשון: "לאור השיקולים דלעיל, כאשר חומרת העבירה משמשת את העיקרי שבהם, ומספיק גם כשיקול בלעדי...". (שם, בעמ' .166ההדגשה שלי - ג' ב'). השופט המלומד הגיע למסקנה, כי כאשר אין למשיב מעמד רם במיוחד, ומאחר שאין סכנה כי יזיק לאיש או ישבש את הליכי המשפט אם ישוחרר, הרי אין הצדקה לעצרו עד תום ההליכים. הוא החליט איפוא לשחררו בערובה, ומכאן הערר, שהוגש מטעם המדינה. .6ברצוני להתייחס תחילה לטענת הסניגור המלומד, כי מעצרו של נאשם בשל חומרת העבירה בלב נוגד את העקרון של חזקת החפות מפשע בטרם הרשעה בדין. טענה זו אינה נראית לי. בצדק מציינת השופטת בן-פורת בהחלטתה בב"ש 1005/82 [7], בה נטענה טענה דומה, כי ניתן להשמיע הנמקה זאת כנגד כל מקרה של מעצר בטרם משפט. החזקה האמורה כבודה במקומו מונח, אך האינטרס הציבורי, המחייב במקרים מסוימים את החזקתו של הנאשם במעצר, גם הוא ראוי להתחשבות, ואין קיימת בהכרח סתירה בין שני העקרונות. חשוד, אשר טרם הוגש נגדו כתב-אישום, בוודאי מוחזק בתורת חף מפשע. עם זאת יוחזק הוא במעצר, אם האינטרס הציבורי שבניהול חקירה יעילה מחייב זאת. נאשם, המואשם בסחר בסמים, גם הוא בחזקת זכאי עד לפסק-דינו; עם זאת מתחשב בית המשפט באינטרס הציבורי החיוני במיגור מערכת הפצת הסמים במדינה, והחזקת נאשמים מסוג זה במעצר מקובלת, בדרך כלל, על כל השופטים. הוא הדין ביחס לנאשמים, המואשמים בהתפרצות לדירות או בפשעים חמורים אחרים, כאשר קיים החשש, שהם עלולים לעבור עבירות נוספות, ובתי המשפט מתחשבים באינטרס הציבורי למנוע זאת. והנה, הכירו בתי המשפט בשנים האחרונות באינטרס ציבורי נוסף, והוא, כי במסגרת המאבק, המתנהל על-ידי המערכת המשפטית נגד הפשע במדינה, ולהבטחת האפקט ההרתעתי של מאמצים אלה, חשוב הוא, כי הציבור יבחין, כי נאשם, המואשם בעבירה חמורה במיוחד, ושמצויות ראיות בעלות משקל לביסוס ההאשמות נגדו, לא יתהלך חופשי וימשיך לנהל את עסקיו, כאילו לא אירע דבר. כדבריו של השופט אלון בב"ש 71/78 [8], בעמ' 250: "לא יתכן שחשוד בעבירה חמורה ,יטייל בשוק' בעוד בית-הדין מעיין בדינו". יכולים להיות חילוקי דעות, אם לגבי עבירה פלונית או לגבי נאשם אלמוני קיים אמנם אותו אינטרס ציבורי. אולם אינני רואה בעצם ההתחשבות באותו אינטרס משום שיקול, הסותר עקרונות יסוד. .7עתה, מן הכלל אל הפרט. האומנם יש להפעיל את השיקול הנ"ל ביחס לעבירות בהן עסקינן? דעתי היא, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. בימינו אלה ממלא הבנק בחיי כל האזרחים תפקיד חשוב ומרכזי.מסכים אני בהחלט לדברים, אותם ציטטתי לעיל מפי השופט י' כהן בב"ש 133/74 [4] ומפי השופטת בן-פורת בב"ש 421/81 [6], בהם הודגש האמון המלא, שחייב הציבור לרחוש לבנקים, בהם הוא מפקיד את כספו ואת השקעותיו. דברים אלה יפים כפל כפליים, כאשר המדובר בפקיד בנק, הממלא תפקיד אחראי של מנהל מחלקה, והנהנה מאמונם של הלקוחות, השמים בו מבטחם ומפקידים בידיו אישית את חסכונותיהם. כאשר פקיד כזה מועל באמון הבנק והלקוחות, וזאת לא באופן חד-פעמי אלא תוך תקופה ארוכה ובתחכום רב, וכאשר המדובר בגניבות ומעילות בסכומי עתק כמפורט לעיל - אזי נכנס המקרה למסגרת המקרים "המפליגים בחומרתם", במידה המצדיקה ומחייבת מעצרו של הנאשם עד תום משפטו. אעיר עוד בהקשר זה, שאם בב"ש 421/81 [6], בו דובר בפגיעה בכספי הבנק בלבד, הגיע בית-משפט זה למסקנה, כי האינטרס הציבורי מחייב את מעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים, קל וחומר במקרה שלנו, בו מואשם המשיב בין השאר גם בכך שגנב במישרין את כספי הלקוחות שהופקדו בידיו. נראה לי, שאם ישנה משמעות לשיקול הציבורי, עליו עמדתי לעיל, הרי חייב הוא לחול במקרה כגון זה שלפנינו, אין אדם חייב להיות דווקא במעמדו של אשר ידלין או להיות מואשם בגניבת עשרות מיליוני דולרים כמו בן-ציון, כדי להיכלל בקטיגוריה זו של המקרים המפליגים בחומרתם. די אם נחשוב על יתר פקידי אותו הבנק ופקידי הבנקים האחרים, אשר עוקבים אחרי גורלו של המשיב, ועל מאות ואלפי לקוחות הבנקים, אשר הוטרדו ונבהלו ביותר בשמעם על גילוי עבירותיו של המשיב, כדי שנוכל להבין את האינטרס הציבורי, שיש בכך שהמואשם בעבירות כאלה "לא יטייל בשוק בעוד בית הדין מעיין בדינו". .8הסניגור המלומד, עו"ד הגלר, הדגיש עוד בעת טיעונו, שהמשיב שיתף פעולה עם החוקרים, הודה מרצונו ברוב העבירות המיוחסות לו, ואין הוא מתכוון גם להתכחש להודאתו זו. המשפט לא יארך איפוא זמן רב, וגם מבחינה זו אין הצדקה לצוות על מעצרו של המשיב. אף בטענה זו אין כדי להושיע למשיב בערר זה. אין אני מזלזל כלל בחשיבותם של שיתוף פעולה מצד חשוד עם חוקריו ושל מסירת הודאתו באשמות, ומה גם אם יתברר, שהודאה זו נמסרה מתוך חרטה כנה. עובדות אלה יש בהן, ללא ספק, כדי להשפיע על גובה העונש, אם וכאשר יימצא הנאשם אשם בדינו. אולם, ביחס לשאלה העומדת לפניי כעת בערר זה, אין עובדת ההודאה באשמה משפיעה לטובת המשיב אלא להפך - מתפרשת היא לחובתו. אבאר את דבריי: יש שלמרות חומרת העבירה, אשר הייתה כשלעצמה מצדיקה את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, נמנעים בתי המשפט מלהורות כך, בהתחשב בעובדה, שהנאשם מכחיש את אשמתו בתוקף, ושחומר הראיות נראה לכאורה קלוש או מגלה על פניו סיכויים טובים מאוד לסניגוריה לזכות בדין (ראה: ב"ש 304/82 [9], בעמ' 356). השיקול של האינטרס הציבורי הקשור בחומר העבירה מתקזז אז על-ידי אינטרס ציבורי אחר, לא פחות בערכו, לפיו לא ייכלא אדם, כל עוד קיימת סבירות גבוהה לאפשרות, כי הוא יושב במעצר על לא עוול בכפו, או, מכל מקום, מבלי שניתן להוכיח את אשמתו. גורם "הקיזוז" האמור אינו קיים, כאשר ישנן ביד התביעה ראיות מפלילות משכנעות, ובמיוחד כאשר הנאשם הודה בפה מלא באשמתו בעת החקירה. האינטרס הציבורי, המחייב את מעצרו של הנאשם, והנעוץ בחומרתה הרבה של העבירה, נשאר אז במלוא עוזו, ומן הדין שימצא ביטוי בהחלטת בית המשפט. .9בהתחשב בכל האמור לעיל החלטתי לקבל את הערר, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין שחרורו בערובה של המשיב ולצוות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים במשפט זה. בנקמעצרגניבה