מתח מתמשך אינו נחשב כ"תאונה" (דב"ע מח/ 0-21 שלו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 393; דב"ע לה/ 0-60 יצחקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 233). אולם, ייתכן מקרה שבמהלך תקופה שבה יש מתח מתמשך בעבודתו של המבוטח קורה אירוע חריג (דב"ע נד/ 0-216 יוספיאן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם ''מתח מתמשך'' מהווה תאונת עבודה: סגן הנשיא (אדלר) 1. בית הדין האזורי בתל-אביב (השופט הראשי רבינוביץ ונציגי הציבור מוזס וגינזברג; תב"ע נד/ 0-637) דחה את עתירתה של המערערת להצהיר, כי אוטם שריר הלב שפקד אותה ביום 22.8.1992 היה תאונת עבודה לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. על כך הערעור שלפנינו. 2. העובדות, בעיקרן כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, הן: המערערת, ילידת 19.8.1956, עבדה כמנכ"לית וכמפיקה ראשית בחברת "פינג פונג בע"מ". בחודשים יולי ואוגוסט 1992, עסקה המערערת בהפקת אירוע גדול שנקרא "ימי עדן בטיילת", ואשר כלל מופעים של אומנים ואירועי ספורט (להלן: ההפקה) במשך מספר ימים. המערערת השקיעה בהפקה מאמצים רבים, כפי שהשקיעה בהפקות אחרות. ביום 21.8.1992, ובמסגרת ההפקה, עמדו להתקיים אליפות ישראל בכדורעף ומרתון מלצרים, שבהם היו אמורים לקחת חלק כ- 400 משתתפים. באותו יום הרגישה המערערת חולשה וכאב בצד שמאל והזיעה ובערך בשעה 16: 00 נסעה לביתה. באותו לילה חשה המערערת כאבים בבית החזה וביד שמאל, והיא אושפזה בבית החולים איכילוב, שם אובחן אוטם בשריר לבה. 3. נימוקי בית הדין האזורי לדחיית התובענה, היו: לפני בית הדין האזורי העידו המערערת ושותפה מר גיל. את דחיית התובענה נימק בית הדין בכך, שבעבודתה של המערער היה מתח מתמשך לאורך תקופה של מספר חודשים לפני הופעת האוטם, וכן בכך ש"הויכוח" בינה לבין השותף לא היה חריג. בית הדין קמא אמר בעניין הויכוח: "ההתרשמות שלנו היא שיום האירוע לא היה שונה במידה משמעותית מבחינת המתח והמאמץ בעבודה מן הימים שקדמו לו. מדובר במתח רצוף ומתמשך תקופה ארוכה. הויכוח בין התובעת לשותפה היה ויכוח אחד מיני רבים, והתרשמנו מעדות שותפה של התובעת, מר עובדיה גיל, למרות חלוף הזמן, שעד זה כאמור, יותר ממה שזכר את הויכוח בנה את עדותו על סמך הנחות, מסקנות ולא זכרון ממש". 4. טענות הצדדים לפנינו בא כוח המערערת עשה מאמצים על מנת לשכנע אותנו, כי בנסיבות העניין יש להגדיר את הויכוח ביום 21.8.1992 כאירוע חריג לכאורה, וכך להצדיק מינוי מומחה יועץ רפואי. לטענת המערערת היום היה חם, העבודה היתה מאומצת והתנהל ויכוח חריג בינה לבין שותפה, מר עובדיה גיל, שבמסגרתו היא לא הרימה את קולה, אבל הוא הרים את קולו והיא התרגשה מכך. הוא הצביע על העובדות, כי אכן היה ויכוח חריג, ובין היתר על "תאור המקרה", שצורף לנאמר בטופס התביעה שהגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי, בו כתבה: "ב- 21.8.1992 התקיים יום האירועים האחרון. ביום זה, עקב תקלה מסוימת, נאלצתי להגיע לאתר האירועים בשעה 6: 00 בבוקר (במקום 13: 00). ויכוח מקצועי חריג ונוקב שנבע מבעיה מסוימת התרחש לקראת שעות אחה"צ (שעה 13: 00 לערך), גרם לי לתחושה מתח גבוהה, עצבנות רבה וללחץ באזור בית החזה. לקראת השעה 16: 00 חשתי חולשה רבה וכאב ביד שמאל...". בעדותו של שותף המערערת ניתן למצוא תמיכה בגרסתה, כדלהלן: "התובעת היא טיפוס שקט שלא נוטה להתפרצויות. מהתרשמות שלי ומזה שהייתי במקום ראיתי שהיא יצאה מהכלים אולי היא לא זכרה אבל זו ההתרשמות שלי. התובעת לא צעקה עלי. היציאה של התובעת מהכלים היתה מחוסר שקט אני מניח. התפתח ויכוח שהוביל לטונים גבוהים. יכול להיות שאני צעקתי אבל היא ענתה לי. אני מניח האירוע הזה התרחש לפני הרבה זמן. מה היא ענתה לי כרגע קשה לי לזכור. אני מכיר את התובעת, לכן אני אומר שהיא יצאה מהכלים. מאחר והיא בחורה מופנמת קשה לי לתת אפיונים מדוייקים של ההתנהגות שאני טוען שהיא יצאה מהכלים.... הויכוח מבחינתי היה בצעקות. אני מכיר את עצמי ואני צעקתי. [ש] תסביר לנו למה התכוונת כשאמרת שהתובעת יצאה מהכלים? [ת] על סמך היכרותי את התובעת ועל סמך התנהגותה, היציאה מהכלים היא לא תגובה מוכרת אצל התובעת, הדרך שהיא הגיבה גרמה לי אולי לא אולי לצאת מהכלים והגביר את רמת התגובה שלי". באת כוח המשיב הסתמכה על הנימוקים של בית הדין קמא, ועל הכלל, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. 5. השאלה העומדת במחלוקת השאלה העומדת בדיון היא, האם הויכוח שאירוע ביום 21.8.1992 היה "אירוע חריג" - היינו: התרגשות חריגה בעת הויכוח עם השותף, כך שניתן לקשרו קשר סיבתי להופעת האוטם. אם התשובה לשאלה תהיה חיובית יש למנות מומחה יועץ רפואי ואם התשובה תהיה שלילית יש לדחות את הערעור. יצוין, כי אין שאלה של מאמץ בלתי רגיל, שכן מעובדות המקרה עולה, כי המאמץ הפיזי של המערערת באותו יום לא היה שונה מעבודתה בימים אחרים. 6. התערבות בעובדות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי אכן היה ויכוח בין המערערת לבין שותפה ביום 21.8.1992, אולם לדעת בית הדין קמא הויכוח לא היה חריג. בנושא זה קיימות ראיות לכאן ולכאן. נוסף לראיות שצוינו בסעיף 4 לעיל, התומכות בעמדת המערערת, קיימות ראיות התומכות במסקנת בית הדין קמא. נביא ציטוט אחד מדברי המערערת לחוקר המוסד: "... הייתי כל היום בשמש. באיזה שלב היה לי ויכוח נוקב מקצועי עם השותף שלי בצהרים. לאחר הויכוח הרגשתי לא טוב קצת חולשה. הלכתי הביתה... הויכוח היה חריף. אמנם התווכחתי איתו הרבה מאוד פעמים. אני אפילו לא התווכחתי אבל השותף טיפוס שונה ממני. לא כדאי להיתפס כל כך לויכוח. אני טוענת שהתקף הלב נובע מעומס יתר במשך תקופה ארוכה של כ- 8 חודשים היה עומס יוצא דופן וזאת עיקר הבעיה. זה לא אם התווכחתי עם משהו אלא דברים שקורים." [ההדגשה הוספה - ס.א.]. מכאן, כי אף לדעת המערערת לא היה הויכוח באותו יום "חריג" מויכוחים אחרים שהתרחשו במהלך העבודה הרגילה שלה ושל שותפה. לאחר עיון בחומר הראיות הגענו למסקנה, כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה, אשר שמעה את העדים והתרשמה מעדותם. בנסיבות העניין, כאשר קיימות ראיות לכאן ולכאן, ישנה חשיבות מיוחדת להתרשמותה של הערכאה הראשונה, ובמיוחד כאשר מדובר בהערכת מידת החריגות של הויכוח בהשוואה לויכוחים שהיו חלק מעבודתה היום-יומית של המערערת. 7. מתח מתמשך אינו "תאונה" המערערת ייחסה את הופעת האוטם למתח מתמשך בעבודה, ואכן ברישומי בית החולים בו אושפזה ביום 22.8.1992 בבוקר נרשם: "... לאחרונה היה מתח רב בעבודה...". מתח מתמשך אינו נחשב כ"תאונה" (דב"ע מח/ 0-21 שלו - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 393; דב"ע לה/ 0-60 יצחקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 233). אולם, ייתכן מקרה שבמהלך תקופה שבה יש מתח מתמשך בעבודתו של המבוטח קורה אירוע חריג (דב"ע נד/ 0-216 יוספיאן - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ). 8. סוף דבר לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי אין מקום להתערב בהכרעת בית הדין קמא ואנו דוחים את הערעור, ללא צו להוצאות. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה