ניכוי הוצאות התאמה בזמן שימוש חורג

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי הוצאות התאמה בזמן שימוש חורג: 1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא - השופטת א' קובו, כב' סגנית הנשיא - השופטת מ' רובינשטיין, כב' השופטת ע' צ'רניאק). במסגרתו של פסק-הדין נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' מור), לפיו נדחה ערעור על שומת היטל השבחה של השמאי המכריע. 2. מההחלטות שצוינו לעיל עולה כי המבקשת הגישה ערעור על שומת היטל ההשבחה של השמאי המכריע בהתאם להוראות סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). היטל ההשבחה נדרש בגין שימוש חורג להיתר שניתן למבקשת על-פי בקשתה לגבי מקרקעין שברשותה בגוש 6111 חלקה 773 הנמצאים ברח' ויצמן 2 בתל-אביב, למשך עשר שנים. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בדבר שיעור ההיטל והוסכם על מינוי שמאי מקרקעין מכריע. המבקשת לא השלימה עם גובה ההיטל שנקבע על-ידי השמאי המכריע והגישה ערעור לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. במסגרת פסק-הדין נדחו טענותיה של המבקשת אשר נגעו להיבטים שונים בשומת השמאי המכריע. בכלל זה נקבע כי השומה שערך השמאי לעניין עלות הוצאות התאמת השטח לשימוש חורג, כמו גם, לעניין העדר חישוב עלויות השבת המצב לקדמותו בתום תקופת ההיתר החורג, הינן בגדר שיקוליו המקצועיים כמומחה בתחום מומחיותו, ועל כן יש לדחותן. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אך זה דחה את ערעורה. נקבע כי בית משפט השלום נכנס לעובי הקורה בבחינת טענות המבקשת ולא נמצא כי יש מקום להתערב בהחלטתו. כמו כן, נדחתה השגת המבקשת על כך שסכום ההיטל נושא ריבית בשיעור חודשי של 0.75% בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק ריבית והצמדה). בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה כי הואיל ובית משפט השלום לא נזקק לטענה זו הוא אינו מוצא לנכון להידרש אליה. 3. בבקשה דנן מתמקדת המבקשת בשתי סוגיות עיקריות המצדיקות לשיטתה מתן רשות ערעור. הסוגיה הראשונה נוגעת לניכוי מלוא הוצאות התאמה של השטח שנעשה בו שימוש חורג לייעודו החדש, מהיטל ההשבחה. בעניין זה טוענת המבקשת כי אין מחלוקת כי היא זכאית לניכוי הוצאות ההתאמה, אולם השמאי המכריע החליט לנכות רק חלק מהן ובאופן יחסי לתקופת ההיתר מסך חיי הנכס. לדידה עולה שאלה עקרונית האם יש לפרוס את הפחתת עלויות התאמתו של הנכס מסכום ההיטל לאורך תקופת חיי הנכס, או שמא יש לפרסה למשך תקופת השימוש החורג בלבד. עמדת המבקשת בתמצית היא כי יש להפחית את מלוא הוצאות ההתאמה לאורך תקופת השימוש החורג ולא לאורך כל תקופת חיי הנכס. לטענתה, הערכאות דלמטה הניחו כי תאושר למבקשת תקופת שימוש חורג נוספת - מעבר לזו שאושרה - אולם אין כל בטחון כי אכן תוארך תקופת השימוש החורג, ולכן אין הצדקה לנכות רק חלק מעלות ההתאמה בהנחה כי בעתיד תינתן תקופה נוספת. עוד טוענים המבקשים בעניין זה כי הסוגיה דנן לא הוכרעה ברע"א 10879/02 באולינג כפר סבא בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כפר סבא (, 6.12.2006) (להלן: פרשת באולינג). שם נקבע, בין היתר, כי אין מקום להקיש מתקנות מס ההכנסה (כללים בדבר ניכוי הוצאות להתאמת מושכר), התשנ"ח-1998 (להלן: תקנות מס הכנסה), לעניין שיעור הפחת בניכוי הוצאות ההתאמה. לשיטתה של המבקשת, פסק-הדין בפרשת באולינג לא עסק בשאלת פריסת הפחת בהיבט הזמן, היינו באופן פריסתו לאורך שנות השימוש החורג, אלא אך בחישוב שיעור הפחת בהתאם לתקנות מס ההכנסה. הסוגיה השנייה במוקד בקשה זו היא שיעור הריבית, העומד על 0.75% חודשית (להלן: תשלומי פיגורים), המוטלת על תשלומי חובה מכוח חוק ריבית והצמדה. המבקשת טוענת בעניין זה כי היה על בית המשפט להפחית את שיעור הריבית הקבועה בחוק ריבית והצמדה בהתאם לשיקול הדעת שניתן לבית המשפט מכוח סעיף 16 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. עמדת המבקשת היא כי שיעור הריבית הגבוה נועד ליצור תמריץ שלילי מפני איחור בתשלום תשלומי חובה. רציונל זה אינו מתקיים כאשר מתנהל הליך משפטי המשיג על החלטת הרשות בעניין היטל השבחה. לפיכך סבורה היא כי על בית המשפט להפחית משיעור הריבית בגין פיגור בתשלום היטל ההשבחה, בתקופה שבמהלכה מתבררות השגות בנוגע להיטל ההשבחה בידי הערכאות השיפוטיות. עוד יש לציין כי המבקשת הגישה בקשה להוספת אסמכתא- הצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: הצעת החוק), שפורסמה לאחר הגשת הבקשה דנן. במסגרת הצעת החוק הוצע ביטול סעיף 16 לחוק התכנון והבניה וכן החלת הסדר לפיו תשלומי פיגורים יחולו רק מעת סיום ההליכים המשפטיים בגין ההיטל. עוד מציינת המבקשת כי החלק הרלבנטי בהצעת החוק לא אושר בסופו של דבר, ונכון להגשת הבקשה עמדה ההצעה בפני ועדת הפנים של הכנסת. 4. המשיבה סבורה כי הבקשה דנן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לשיטתה, טענת המבקשת הינה למעשה כי השמאי היה צריך להפחית עלויות התאמה גבוהות יותר. מדובר בשאלה אשר מצויה בגדר מומחיותו המובהקת של השמאי המכריע, וכפי שנקבע בפרשת באולינג אין להתערב בשאלות מסוג זה. לגבי טענת המבקשת בעניין תשלומי הפיגורים, טוענת המשיבה כי טענה זו לא הועלתה על-ידי המבקשת בפני בית משפט השלום, ואין הצדקה להעלות אותו במסגרת בקשת רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי המועד בו חלה חובת תשלום ריבית בהתאם לחוק ריבית והצמדה הוא המועד בו ניתן היתר בניה לשימוש חורג. לגופו של עניין היא סבורה כי אין מקום לקבוע כי יש להפחית מתשלומי הפיגורים על-פי חוק ריבית והצמדה כל עת שמתנהלים הליכים משפטיים. בנוסף טוענת המשיבה כי הצעת החוק שהוגשה במסגרת הבקשה להוספת אסמכתא אינה רלבנטית לענייננו, הואיל שכלולים בה שינויים רחבי היקף באופן החיוב בהיטל ההשבחה ולכן לא ניתן להקיש מהצעת החוק לענייננו. 5. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן לא עלה בידי המבקשת להצביע על שאלה משפטית שתצדיק בחינה על ידי ערכאת ערעור נוספת (ראו: רע"א 7873/09 עראקי נ' סיני (, 18.10.09)). לגבי הסוגיה הראשונה, מצאתי כי טענות המבקשת, בעניין הפחתת מלוא הוצאות ההתאמה בתקופת השימוש החורג, אינן מעלות שאלה משפטית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". המבקשת משיגה למעשה על אופן חישוב הפחת בידי השמאי המכריע. שיעור הפחת מורכב משני היבטים: היבט הזמן, דהיינו התקופה שלאורכה מתבצעת ההפחתה, והיבט השיעור, שעניינו שיעור הוצאות ההתאמה שיופחתו באופן השנתי (ראו: פרשת באולינג, סעיף 26 לפסק דינה של השופטת מ' נאור). בפרשת באולינג עסק בית המשפט בהיבט השיעור. השאלה שעמדה להכרעה הייתה מהו שיעור ההפחתה השנתית שאותו צריך לנכות מסכום היטל ההשבחה. בית המשפט הכריע כי מדובר ב"סוגיה שמאית הנתונה להכרעתו של השמאי המכריע" (פרשת באולינג, סעיף 28 לפסק דינה של השופטת מ' נאור). המקרה דנן בו עולה השאלה באשר להפחתת חלק מהוצאות ההתאמה לאורך תקופת השימוש החורג, מאגד את שני ההיבטים גם יחד. עם זאת, איני סבורה כי הוצגה שאלה משפטית, בין היתר נוכח העקרונות שהותוו בפרשת באולינג, ולדעתי אף שאלה זו מצויה בגדר מומחיותו של השמאי המכריע. בנוסף, איני סבורה כי הצעת החוק, שלדברי המבקשת לא אושרה, מאירה את פני הדברים באור שונה. באשר לטענות המבקשת בעניין הפחתת שיעור תשלומי הפיגורים לפי חוק ריבית והצמדה, לא מצאתי כי הן מצדיקות דיון בגלגול שלישי. גם אם סוגיה זו מעלה שאלה עקרונית - ואיני קובעת כי כך הדבר - לא תינתן רשות ערעור שעה שסוגיה זו עולה באופן אגבי (ראו: רע"א 2508/06 כהן נ' לוי (, 27.9.06); ע"א 4437/05 עיריית רעננה נ' גדעוני (, 28.12.05)), קל וחומר כאשר הערכאות דלמטה לא נדרשו לטענה זו כלל ועיקר. 6. משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-דינה של המשיבה בסך של 5,000 ש"ח ובהוצאות משפט.מיסיםניכוי הוצאותניכוי מסשימוש חורג