עסקת מקרקעין באזור שיקום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם עסקת מקרקעין באזור שיקום: מ"מ הנשיא ח' כהן: המשיבה שם לה ותואר לה, ושמה בישראל הוא אגודת נחל נובע מקור חכמה - אגודה להחיאת הישוב הדתי בגליל העליון, על שם רבנו נחמן אור האורות זכותו יגן עלינו אמן מברסלב, עד כאן; ושמה מעיד עליה, שעוסקת היא בישוב חסידי ברסלב בגליל העליון - וצפת עיר הקודש בראשו ובמרכזו. גם מורישם של המערערים נמנה עם בניה-בוניה של צפת, וביתו שימש לדורות רבים של עולי רגל נקודת מוצא וזינוק לעלות ולהשתטח מדי שנה בשנה על קברו של רבי שמעון בר יוחאי זכור לטוב - וככל הנראה משמש כך עד היום הזה. בית אחד מבתיה של המשיבה בצפת העתיקה גובל ונכנס ומשתלב ומסתעף בביתם של המערערים, וכדי להפיק הנאה סבירה מביתה נזקקת המשיבה להנאת השימוש מבית המערערים. אחרי תלאות שונות שאת זכרם אין צורך להחיות, נעשו ביום 15.7.73שלושה זכרונות- דברים בין המערערים לבין המשיבה, ואלה אמורים היו להביא את הסכסוכים והמריבות שביניהם לידי סוף פסוק - אך תחת זאת סיפקו להם מעיין נובע ובלתי פוסק להתדיינות ולהתנצחות המעסיקה אותם ואת עורכי-דינם מזה כשש שנים. .2שתיים הן השאלות הנכבדות העומדות לפנינו בערעור זה: האחת, אם זכרונות-דברים אלה חוזים הם הניתנים לאכיפה; והשנייה, אם בטלים הם על-פי הוראות סעיף 22(א) לחוק בינוי ופינוי של אזורי שיקום, תשכ"ה- 1965(להלן: חוק הבינוי), או שמא מותלים הם עד לקבלת ההסכמה האמורה בסעיף 22(ג) לחוק הבינוי. בתי המשפט שקדמו לנו דנו תחילה בשאלה השנייה, הן בערכאה ראשונה והן בערעור, משום שהמערערים ביקשו למחוק את תביעת המשיבה על הסף מחמת הוראות סעיף 22(א) לחוק הבינוי; ורק משלא הצליחו בכך, נתפנו בתי המשפט לדון ולהכריע בשאלה הראשונה. אנו נדון ראשונה ראשונה ושנייה שנייה, שהרי אם יתברר שצודקים המערערים בטענתם שזכרונות הדברים אינם בגדר הסכמים מחייבים, השאלה בדבר תחולת הוראותיו של חוק הבינוי אינה צריכה להתעורר, משום שלא הייתה כאן אז לא "עסקה" ולא "הסכם לעשיית עיסקה" כמשמעותם בסעיף 22הנ"ל. .3בזכרון הדברים הנוגע לחלקה 154ב (ת/4א) מתוארים המערערים פעם בתואר "המוכר" ופעם בתואר "המעביר" או "המעבירים", והמשיבה מתוארת בתואר "מקבל ההעברה". לאחר שנציגי המערערים התחייבו בו להמציא תעודות ומסמכים שונים המפורטים שם, וביניהם "יפוי כוח בלתי חוזר לטובת נחל נובע לשם ביצוע העיסקה ורישומה בטאבו" וגם "בקשה לרשות פינוי ובינוי", נקבעה בסעיפים 4ו- 5"התמורה המוסכמת", ובסעיף 6באה "התחייבות המוכרים" בזו הלשון: "רישום זכות שימוש לנחל נובע לתקופה של 49שנים אשר תתחדש מאליה פעם אחר פעם". בזכרון הדברים הנוגע לחלקה 142(ת/4ב) תוארו המערערים בתואר "המעבירים", והמשיבה בתואר "מקבלי ההעברה", ותואר הנכס כשניים אלה: "(1) שטח הבאר שמתחת לחצר; (2) השטח מתחת לגינה; כפי שיוגדר ויצויין במפה שתוכן על-ידי מודד מוסמך". עוד נאמר שם, "כדי להסיר כל ספק", כי שטח פלוני אחר אינו כלול בנכס. המפה הוכנה וצורפה ונחתמה בידי שני צדדים (ת/1), ובה צויין השטח שעליו חל זכרון הדברים כשטח "שיוחקר" (כך!), ובית המשפט המחוזי קרא דבר זה כאילו היה כתוב "שיוחכר". ביתר הסעיפים של זכרון הדברים נקבעה התמורה ואופן פירעונה, וכן המסמכים שעורך הדין יכינם, וביניהם "הסכם מפורט" ויפוי-כוח בלתי חוזר. זכרון הדברים השלישי, שנעשה בו ביום ההוא, נושא כותרת "זכרון דברים כללי" (ת/4ג). המערערים כונו בו כצד א', והמשיבה כונתה כצד ב', ונקבעו בו הדברים האלה: " .1שני הצדדים הסכימו כי נחל נובע תקבל זכויות בקשר לחלקה 154ב גוש 13056מאת משפחת עבו בהתאם להסכם שנחתם בין שני הצדדים בתאריך היום. .2שני הצדדים הסכימו כי נחל נובע תקבל זכויות בקשר לחלקה 142גוש 13056מאת משפחת עבו בהתאם להסכם שנחתם בין שני הצדדים בתאריך היום. .3 ... .4נחל נובע מצהירים כי אין להם כל זכויות בכל שטח שהוא הנמצא בבעלותה של משפחת עבו, להוציא הנכסים נושאי שני ההסכמים בין שני הצדדים מתאריך היום. .5 ... .6שני הצדדים מצהירים בזה על חיסול כל הבעיות ואי-ההבנות והסכסוכים שהיו ביניהם, וכי בזה לא נשארו ביניהם כל טענות, מענות או תביעות אזרחיות או פליליות או אחרות, כלפיהם או כלפי כל הקשורים או הנוגעים בענינים אלה. .7משפחת עבו ונחל נובע יתנו את הפרסום הנאות כפי שימצאו לנכון על הסדר זה, באמצעות צנורות התקשורת המתאימים, וכן יביאו לידיעתם של האנשים שהודיעו להם על השתלשלות הענין. .8 ...". .4הבאתי את "זכרון הדברים הכללי" כמעט בשלמותו כדי להראות שיש בו, בתוכנו ובלשונו, כדי להעיד כמאה עדים על גמירת דעתם של בעלי שני זכרונות הדברים המאוזכרים בו. אם כי הסכימו הצדדים לערוך ולחתום עוד חוזה פורמלי "מפורט" לאחר מכן, הייתה דעתם נחושה וברורה, שעם חתימת זכרונות-דברים נכרת ההסכם והושג ההסדר ביניהם - עד כדי כך שהחליטו כבר על פירסומא דניסא. מבין כל זכרונות הדברים הרבים, שלגביהם התעוררה לפנינו בעבר שאלת גמירת הדעת, עוד לא ראיתי אחד, אשר בו הביעו הצדדים עצמם, בלשון כה בוטה ומפורשת, את כוונתם ומטרתם בעשיית זכרון הדברים; ונוכח פני דברים ברורים ומפורשים אלה נראית טענת המערערים, כאילו עד לעשיית החוזה הפורמלי "המפורט" לא התכוונו הצדדים עוד להתקשר ולהתחייב סופית, מופרכת מיסודה. .5הדבר היחיד, שהתלבטתי בו לעניין זכרונות-דברים אלה, נוגע לטיב העסקה, אשר בעלי הדין הסכימו עליה. בזכרון הדברים הראשון מדובר, כזכור, בזכות שימוש לתקופת 49שנים (שתוארך מאליה), ואילו בזכרון הדברים השני אין זכר ואין רמז לטיבה של הזכות, אשר המשיבה רוכשת מאת המערערים: רק במפה המצורפת אליו מדובר בחכירה, ומפה זו צורפה - כפי שלשון העתיד בזכרון הדברים מעידה - רק לאחר עשיית זכרון הדברים. גם זכרון הכללי מדבר רק על "זכויות", שהמשיבה מקבלת על-פי זכרונות הדברים הקודמים, בלי לגלות מה ומה הן זכויות אלו. אשר לזכות השימוש האמורה בזכרון הדברים הראשון, טוענים המערערים, שמאחר ויש פה זכות שימוש גרידא ללא זכות החזקה בצידה, אין המדובר בשכירות או בחכירה, שההחזקה היא מעיקרן (סעיף 3לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), אלא אולי בזיקת-הנאה, שעיקרה הוא שאין עמה "זכות להחזיק" (סעיף 5לחוק), וסימנה הוא, שמי שהזיקה ניתנה לטובתו "זכאי לשימוש מסויים במקרקעין" (סעיף 93(א)(1) לחוק). אלא אם תמצי לומר זכות השימוש האמורה בזכרון הדברים זיקת-הנאה היא, עדיין אין אתה יודע מה הוא זה ואיזה הוא השימוש "המסויים" אשר זיקת ההנאה מזכה בו את המשיבה, ובלעדי סיומה וקביעתה מראש של מהות השימוש גם זיקת-הנאה אינה יכולה לעמוד. ואולם נראה לי, שיש לקרוא את "זכות השימוש" האמורה בזכרון הדברים הראשון בהדבק הלשון הנקוטה בו בכלל ובהקשר יתר הוראותיו. והנה מצינו, שהזכות מוענקת לתקופת 49שנים, המתחדשת אוטומטית מדי פעם, כלומר לצמיתות - ואמנם כינו את המערערים בזכרון הדברים בשם "מוכרים", שהמכירה נבדלת מן החכירה בעיקר בכך שזו נעשית לצמיתות וזו נעשית שלא לצמיתות. בכל זאת פסקו גם שופט בית-משפט השלום וגם שופטי בית המשפט המחוזי, שהמדובר בזכרון הדברים הוא ב"חכירה לדורות" והוא משום שהוכח בבית-משפט השלום, שהמשיבה רצתה לקנות קניין של ממש, ואילו המערערים לא רצו למכור, מחמת זיקתם הנפשית למורשת אבותיהם, והעדיפו להחכיר. ולא זו בלבד אלא בא-כוח המערערים כתב, בסיכום טענותיו בהמ' 15/75, שהמדובר הוא בעסקה של חכירה לדורות - והשופטים המלומדים שקדמו לנו ראו בכך כולם מעין הוראת בעל דין. בסיכום טענותיו לפנינו כותב בא-כוח המערערים, שעוד בשנת 1972"החלה המשיבה בשיפוץ נכסיה, ותוך כדי כך פלשה ופגעה במפלס העליון של בית עבו" (הוא בית המערערים); וכי הקימה גם "מבנה על גג הנכסים שמעבר לסימטא" וחיברה אותו בגשר לבית המערערים שחיברה לקיר הבית, ופרצה בו פתח לכניסה לתוכו, ואף עשתה עבודות פינוי עפר וחיזוקים בבית המערערים גופו". בא-כוח המשיבה מכנה את מעשיה בנכס המערערים מלפני חתימת זכרונות הדברים כהחזקה - אם רק למען הפשטות ואם גם למען הדיוק. מסתבר מאד, שההסדר, אשר זכרונות הדברים באו להנהיג, תכליתו להעניק גושפנקה חוזית למצב שלמעשה כבר היה קיים בשטח - לאמור, שהמשיבה כבר השתמשה בשטחים הנדונים שבבעלות המערערים לאו דוקא סתם שימוש בעלמא, אלא שהשתמשה בהם תוך כדי הכנסת שינויים סטרוקטורליים, אם כדי לתמוך במבנים הגובלים שלה ואם לשפצם או להאדירם או להרחיבם. זאת היא החזקה עילאית, משום שיש בה התנהגות כמנהג בעלים. ואם עד לעשיית זכרונות הדברים הייתה החזקה זו בגדר הסגת גבול, הרי עם עשייתם נעשתה החזקה חוזית בתמורה, ונפתח לפני המשיבה פתח לרווחה להוסיף בשטחים, שעליהם חלים זכרונות הדברים (והמוגדרים היטב בהם ובמפה המוזכרת בהם), שינויים סטרוקטורליים ואחרים כהנה וכהנה. סוף דבר: הגעתי לכלל מסקנה, שאין לנו אלא לסמוך ידינו על המסקנה, שהגיעו אליה כל השופטים שקדמו לנו, והיא שעל-פי זכרונות הדברים נכרת בין המשיבה לבין המערערים הסכם תקף ואכיף לחכירת השטחים המוגדרים בהם כאמור לתקופת 49שנים (את ההוראה שתקופה זו תתחדש "מאליה פעם אחר פעם" יש לפרש כך, שהתקופה תוארך מדי פעם ל- 49שנים נוספות, אם אחד הצדדים לא הודיע זמן סביר מראש על סיומה וכך תישאר החכירה "שלא לצמיתות", כאמור בסעיף 3לחוק המקרקעין). .6אין חולקין, שהעיר העתיקה של צפת הוכרזה כאזור שיקום על-פי הוראות סעיף 16לחוק הבינוי עוד לפני עשיית זכרונות הדברים ההם. לעניין עסקות במקרקעין באזור שיקום קובע סעיף 22לחוק הבינוי לאמור: "(א) החל מפרסום ההודעה המוקדמת וכל עוד לא בוטלו ההודעה או אזור השיקום, לפי הענין, יהיו בטלים כל עסקה במקרקעין, שלא נרשמה עוד בפנקסי המקרקעין, וכל הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין, באזור השיקום ... (ב) ... (ג) האמור בסעיף זה לא יחול, אם נתנה הרשות, בתנאים ולפי נוהל שייקבעו בתקנות, שיאושרו על ידי ועדת העבודה של הכנסת, הסכמתה מראש לעיסקה במקרקעין בתקופה שלאחר האכרזה על אזור שיקום ...". חוק הבינוי נעשה לפני חוק המקרקעין, ועל-כן משמעותה של "עסקה במקרקעין" אינה בהכרח זהה בשני החוקים, כשם ש"הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין" משמעותו אינה בהכרח זהה למשמעות "התחייבות לעשות עסקה" שבסעיף 7(ב) לחוק המקרקעין. אבל חוששני, שתלי התלים של טענות שנונות, שבא-כוח המערערים בנה על שינויי המשמעויות האפשריים, אין בהם כדי להועיל לנו ולהקדימנו: לשון סעיף 22לחוק הבינוי ברורה למדי, ופרשנותו אינה מעוררת קשיים מיוחדים. באחד מזכרונות הדברים התחייבו המערערים להגיש בקשה לרשות לבינוי ופינוי של אזורי שיקום, שהוקמה לפי חוק הבינוי ולצורך ביצועו; ואין חולקין, שהכוונה היא לבקשה למתן ההסכמה האמורה בסעיף 22(ג). המערערים לא עשו כן ואף הצהירו שלא יעשו כן, וטענתם עמם שזכרונות הדברים לא הגיעו לכלל "הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין" כמשמעותה בסעיף 22, ואם הגיעו, הרי ההסכם בטל כפי הכתוב בסעיף 22(א), ואין הוא יכול לקום לתחייה על-ידי הסכמה, שצריכה הייתה להינתן, אם בכלל, "מראש". ועל הפירכה - שאם אמנם כך הוא הפירוש הנכון של סעיף 22, לא יהא במציאות שום הסכם, אשר יכול והסכמת הרשות תרפאו ותיתן לו תוקף - עונים הם ואומרים, שרק הסכם, שנעשה לפני תחילת החוק או לפני פרסום ההודעה על הכרזת אזור השיקום, הוא העשוי להיבנות מן ההסכמה - אבל הפירכה בעינה עומדת, שהרי להסכמים כאלה בוודאי לא תוכל שום הסכמה להינתן "מראש". נראה לי, שפירושו הנכון של סעיף 22הוא פשוט יותר. בסעיף-קטן (א) מדבר הכתוב גם ב"עסקה" במקרקעין" וגם ב"הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין", ששניהם בטלים אם המקרקעין הם באזור שיקום. בא סעיף-קטן (ג) וקובע, כי הוראת סעיף-קטן (א) לא תחול, כלומר שלא יהיו בטלים לא העסקה ולא ההסכם, אם לביצוע ה"עיסקה במקרקעין" תינתן הסכמת הרשות. דוק שסעיף-קטן (ג) אינו מדבר כלל בהסכם לעשיית עסקה במקרקעין: ללמדך, שרק העסקה עצמה טעונה הסכמה מראש, אך משניתנה הסכמה לעסקה עצמה, מכשירה ומטהרת היא לא רק את העסקה מראש, כי אם גם את ההסכם לעשיית העסקה למפרע. כל זאת הביע המחוקק במלים: "סעיף זה לא יחול" - לאמור, לאחר מתן ההסכמה לא תהא עוד העסקה בטלה אלא כשרה ותקפה ולא יהא עוד ההסכם לעשיית העסקה בטל אלא כשר ותקף. ואם תמצי לומר, שכל עוד לא ניתנה הסכמת הרשות הרי ההסכם בטל, וכיצד זה תתבקש הסכמת הרשות על-פי הסכם שהוא בטל לפי החוק, אף אני אשיב, שהמחוקק הוא כל-יכול, ואם כך יצאה הגזירה מלפניו, הבה נקבלה ונקיימה באהבה. .7בצדק ראו השופטים שקדמו לנו בצורך להשיג הסכמת הרשות תחילה משום תנאי מתלה לקיום ההסכם שבזכרונות הדברים, כמשמעותו בסעיף 27לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973(או בדינים שקדמו לו); ומאחר והמערערים הם שהתחייבו לבקש את הסכמת הרשות, אין הם יכולים להישמע בטענה שפטורים הם מביצוע ההסכם משום שהתנאי לא התקיים (סעיף 28(א)). השופט המלומד בבית-משפט השלום נתן למערערים ארכה של ששים יום להשיג הסכמתה של הרשות, ובית המשפט המחוזי סמך ידו על ארכה זו; אך לא זו בלבד, שאותם ששים הימים ועוד כשש מאות ימים נוספים חלפו עברו להם תוך בירורם של הערעורים הללו, אלא שכנראה לא היו השופטים ערים לכך, שהרשויות, שנתברכנו בהן, אינן בדרך כלל רגילות לפעול במהירות אשר כזאת. אנו מטילים על המערערים להגיש את הבקשה להסכמת הרשות לבינוי ופינוי של אזורי שיקום, בהתאם להוראות תקנות אזורי שיקום (בקשות למתן הסכמה לעסקאות), תשכ"ז-1967, תוך שלושים יום מיום מתן פסק-דיננו זה ולצרף אליה, בנוסף על המסמכים המנויים בתקנה 4לתקנות ההן, גם עותק פסק-דין זה. והיה אם לא יגישו המערערים את הבקשה במועדה או כהלכתה, תגישה המשיבה על-פי תקנה .5אם תיאות הרשות ליתן את הסכמתה, תשלם המשיבה לידי בא-כוח המערערים תוך שלושים יום מאז קבלת ההודעה על מתן ההסכמה את יתרת התמורה המוסכמת בסך 000, 17ל"י, כשהיא צמודה למדד יוקר המחיה למיום 15.7.73, וכנגד תשלום זה תירשם זכות חכירה למשיבה על חלקה 154ב בשלמותה ועל חלקה 142באותם החלקים המסומנים במפה, שנחתמה בידי שני הצדדים, לתקופה של 49שנים, שתוארך מאליה מדי פעם לאותה תקופה נוספת, אם לא תבוא הודעה אחרת מצד אחד הצדדים לפני תום התקופה. ואם לא תיאות הרשות ליתן את הסכמתה, יראו את ההסכם שבזכרונות הדברים בין בעלי הדין כבטל למפרע, ועל המערערים לשלם למשיבה תוך שלושים יום מאז קבלת ההודעה על דחיית הבקשה מצד הרשות, סך 000, 4לירות, כשהן צמודות למדד יוקר המחיה למיום 15.7.73, להחזרת הכספים, שקיבלו על חשבון התמורה בעת חתימת זכרונות הדברים. בכפוף לכך יידחה הערעור. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בערעור זה בסכום כולל של 000, 4שקל, בנוסף על מה שפסקתי בהחלטתי מיום .19.5.80 השופט ד' בכור: אני מסכים. השופט ש' לוין: .1אף אני הגעתי לכלל מסקנה, שדינו של הערעור להידחות. .2ההשגה היחידה, הראויה להישמע כנגד סיווגם של זכרונות הדברים כחוזי חכירה, נעוצה בהיעדר איזכורן המפורש של זכויות לחזקה, שהוקנו למשיבה במקרקעים הנדונים, בנוסף לזכויות השימוש: ראה סעיף 1לחוק השכירות והשאילה, תשל"א- .1971אלא שבמוצגים ב' ו-ג' נאמר גם, שבזכויות שימוש שיש לרשמן קא עסקינן, ופשוט הוא שבעלי הדין הניחו שהמדובר בזכויות חכירה: ממילא אין לפרש את הדיבור "שימוש" באותם זכרונות-דברים אלא בלשון בני אדם, ולאו דווקא בסיווגו המשפטי המדויק. אין לי מה להוסיף על דברי חברי הנכבד מ"מ הנשיא ח' כהן לעניין גמירת דעתם של הצדדים לזכרונות הדברים, ולאחר שהערכאות שלפנינו פסקו פה אחד, שעומדים הם בדרישות סעיף 8לחוק המקרקעין, שוב אין שאלה זו ראויה עוד לעמוד על הפרק. .3השאלה היחידה בערעור זה, שהטרידה אותי לא מעט, הייתה שאלת פירושו של סעיף 22לחוק הבינוי והשפעתו של חוק זה על זכרונות הדברים שלפנינו. בסעיף 22(א) הוכרזה בטלותם של "כל עסקה במקרקעין, שלא נרשמה עוד בפנקסי המקרקעין, וכל הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין, באזור השיקום". אם עוד אין ספק בדבר טיבו של "הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין", בין לעניין חוק המקרקעין ובין לעניין פקודת העברת קרקעות (שהייתה בתוקף עת הוחק חוק הבינוי), הרי הדיבור "עיסקה במקרקעין, שלא נרשמה עוד בפנקסי המקרקעין" אינו ברור: איזוהי העסקה במקרקעין התקפה, שכבר יצאה מכלל הסכם אובליגטורי ולכלל רישום לא הגיעה? האם יתכן שדיספוזיציה במקרקעין ככזאת לא תהא בטלה אם לא נרשמה? אם תמצי לומר, שלאור ההגדרה הרחבה של מקרקעין בסעיף 1לחוק הבינוי תיתכן עיסקה ריאלית במקרקעין אף ללא רישום, באות המלים "שלא נרשמה עוד בפנקסי המקרקעין" וטופחות על פני הנחה זו (ויצויין שמלים אלה נעברו מהצעת חוק הבינוי); ומה פשר המלה "עוד"? מתי טרם נרשמה העסקה: ביום כניסת חוק הבינוי לתוקפו או ביום פרסום ההודעה המוקדמת או בתאריך אחר? אודה ולא אבוש, שלא מצאתי פיתרון לשאלות אלה, ואף הפרקליטים המלומדים לא הצליחו להאיר את עיני בעניין זה; אך הגעתי למסקנה, שלצורך העניין שלפנינו די לנו בקביעה, שבמקרה דנן עוסקים אנו ב"הסכם לעשיית עיסקה במקרקעין", ואת השאלות האחרות יש להשאיר לעת מצוא. .4אילמלא האמור בסעיף 22(ג) לחוק הבינוי, היו גם זכרונות הדברים, שהם נושא ערעורנו, בטלים מעיקרם; בא סעיף 22(ג) ושולל את הבטלות, אם נתנה הרשות את הסכמתה מראש לעסקה; ודוק: ל"עיסקה" נאמר; ל"הסכם לעשיית עיסקה" לא נאמר ובכך מנע המחוקק את הבעיה, שהתעוררה בע"א 112/79, 226[1] לענין סעיף 20לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- .1962סעיף זה מחייב, כזכור, להבדיל מהמקרה שלפנינו, אישור ההורים מראש גם ל"פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק". .5מתחזק אני בפירוש האמור בסעיף 22לחוק הבינוי גם במה שנאמר בסעיף 24לאותו חוק, שזה נוסחו: "ביקש בעל מקרקעין הסכמת הרשות לעיסקה במקרקעין, כאמור בסעיף 22(ג), והוכיח שיש בידו לבצע את העיסקה אם תינתן ההסכמה, ולא הסכימה הרשות תוך זמן סביר, חייבת היא לרכוש את הזכות שהמבקש ביקש להעבירה, במחיר ובתנאי תשלום שייקבעו בהסכם בין הצדדים, ובאין הסכם - על ידי בית המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא אזור השיקום..." פשיטא, שאין הרשות יכולה לשקול כדבעי, אם לעשות שימוש בזכותה לרכוש את המקרקעין המהווים נושא העסקה, ובאילו תנאים, כל עוד לא הוצגה לפניה התחייבות סופית ומוגדרת, המפרטת את טיבה של הזכות ואת תנאיה של העסקה; ואין פלוני יכול להוכיח, שיש בידו לבצע את העסקה, אם טרם נערך הסכם מוגמר לעשייתה. לפיכך גם אני מסכים לפסק-דינו של חברי הנכבד מ"מ הנשיא. הוחלט כאמור בפסק-דינו של מ"מ הנשיא ח' כהן. מקרקעיןעסקת מקרקעין