ערר על מעצר בגין הריגה בתאונת דרכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על מעצר בגין הריגה בתאונת דרכים: .1לפני בית-משפט השלום (כבוד השופט א' פרוינד) הוגשה בקשה מטעם המדינה לעצור את העורר לתקופה של עשרה ימים. שופט השלום המלומד דחה את הבקשה והורה לשחרר את העורר בערבות. על כך עררה המדינה לפני בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אבן-ארי), אשר הורה לעצור את העורר לתקופה האמורה; ועל החלטה זו בא הערר שלפניי. עם שמיעת הערר הוחלט לקבלו ולשחרר את העורר בערבות. והרי הנימוקים להחלטתי. .2זהו עיקרו של המעשה, אשר בגינו ביקשה המדינה לעצור את העורר. במוצאי שבת, י' באלול תשמ"ב (29.8.82), קרוב לשעה 03.30לפנות בוקר, אירעה תאונה קטלנית בצומת הרחובות פרישמן-ריינס שבתל-אביב, ובה היו מעורבים אוטובוס, הנהוג בידי העורר, ומכונית פרטית. כתוצאה מתאונה זו נהרגה אחת מנוסעות המכונית הפרטית, ושלושה אחרים מנוסעיה נפצעו. הן בבית-משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי נקבע, כי מצויות ראיות לכאורה כדי להביא את העורר לדין בפלילים על עבירת הריגה לפי סעיפים 298ו- 299לחוק העונשין, תשל"ז- .1977על-פי האמור בהחלטת בית- משפט השלום, ולאחר שבית המשפט המחוזי חזר ועיין בחומר הראיות, מסיק השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, שמתוך חומר הראיות עולה, לכאורה, כי בהגיע העורר לצומת "הבהב אור צהוב ברמזורים. הבהוב הרמזורים היה חייב לשמש אות אזהרה למשיב [לעורר]. אולם המשיב התעלם מהבהוב זה, וכן התעלם המשיב גם מתמרור 'עצור' אשר היה מוצב בצומת בכיוון נסיעתו. המשיב נכנס לצומת בנסיעה רצופה במהירות בלתי ידועה. הבוחן המשטרתי קבע את מהירותו המינימלית של האוטובוס בעת התאונה כ- 70קמ"ש מינימום, תוך התעלמות מהבלימה תוך כדי התנגשות. האירוע ארע בליל קיץ בהיר... המשיב בהודעתו ביום האירוע, הודה מפורשות כי הוא הבחין בצומת רק לאחר שהוא נכנס לתוכה, והוא כלל לא ראה את תמרור ה'עצור'... לכאורה אכן התמלאו הדרישות העובדתיות של האשמה הנקובה בסעיף 298לחוק העונשין". .3בא-כוחו המלומד של העורר ביקש לתקוף מסקנה זו בדבר מציאותן של ראיות לכאורה. חזרתי ועיינתי בחומר שלפניי, והימנו עולה המסקנה האמורה, שלכאורה מקום יש להרשיע את העורר בעבירה לפי סעיף 298לחוק העונשין. מיותר הוא להוסיף, כי בטרם התקיימו הבירור המשפטי ושמיעת הראיות, אין בה בקביעה זו ולא כלום לעניין הרשעתו של העורר, אך די בה בקביעה זו כדי למלא אחר הדרישה של מציאות הוכחות לכאורה, שהיא תנאי ראשוני לאפשרות מעצרו של מי שחשוד בעבירה. .4מציאותן של ראיות לכאורה היא תנאי ראשוני לאפשרות מעצרו של החשוד, אך בידוע כי בכך לא סגי. כל אדם, גם החשוד בביצוע עבירה, בחזקת כשר ובחזקת זכאי הוא, ומן הסתם אין לפגוע בזכותו היסודית לחירות ולחופש, אלא אם כן קיים נימוק נוסף, המצדיק שלילת חירות בטרם משפט, כגון, חשש סביר של הפרעה בחקירת העבירה או שהחשוד לא יעמוד לדין, חשש סביר שהחשוד יבצע עבירות נוספות עד עמדו למשפט - ובקשר לכך יובא בחשבון קיומן של הרשעות קודמות - ונימוקים כיוצא באלה (המ' 118/79 [1], בעמ' 46). נימוק חשוב אחר הוא חומרתה של העבירה, בה נחשד החשוד, אך גם נימוק זה - כשהוא לעצמו - אין בו כדי לשמש נימוק למעצרו של אדם בטרם נגזר דינו למאסר "אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לציבור, כפי שהוא לעיתים תכופות בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או בעבירות סמים" (ב"ש 183/80 [2], בעמ' 520). רק לעניין שני סוגי עבירות חמורות - עבירת רצח ועבירות חמורות בענייני ביטחון המדינה שעונשן מאסר עולם גילה המחוקק את דעתו, שמשקיים חשד סביר נגד חשוד כמעורב בעבירות אלה, יש בכך בלבד לא רק כדי לאפשר את מעצרו אלא אף כדי למנוע שחרורו של החשוד, ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, הגנה על שלום הציבור מחשש ביצוע עבירות נוספות וכיוצא באלה שיקולים, המובאים בחשבון שיקול הדעת לעניין מעצרו של חשוד או נאשם בעבירות אחרות (סעיף 34לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982; ב"ש 172/81 [3]). נראה כי הנימוק להוראה מיוחדת זו לעניין מי שחשוד או נאשם בעבירות כה חמורות הוא, כי "אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו" (מדברי הריב"ש בדיונו בבעית שחרור בערובה במשפט העברי דרך כלל, שו"ת הריב"ש, רלו [א]; וראה: ב"ש 172/81 [3] הנ"ל, בעמ' 785, וכמפורט בב"ש 71/78 [4], בעמ' 249ואילך). ומאחר שבזכות יסוד של חירות האדם קא עסקינן, אין לנו להקיש מהוראה מיוחדת זו שבסעיף 34לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] האמור לעניין מעצרו של אדם, החשוד בביצוע עבירות אחרות אף אם חמורות הן, ולגביהן אין בו בנימוק, שהחשוד לא יתהלך חופשי בעת בירור דינו, כדי להצדיק את שלילת חירותו. מעצרו של חשוד או מואשם בעבירה, בטרם נפסק דינו, כאשר לא קיים חשש סביר של סכנה לציבור או של הפרעה בחקירת העבירה או כיוצא באלה נימוקים, עליהם עמדנו לעיל, אין בו אלא משום "מקדמה" על חשבון העונש, ולא לשם כך קיים מוסד המעצר, ולא לשם כך תיתכן שלילת חירותו של אדם. .5אומר השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, בנמקו את מעצרו של העורר דנן "כי לאור הקטל בדרכים התובע קרבנות אדם מידי כמה שעות, טוב יהיה כי בתי המשפט יאמצו לעצמם הנוהג לעצור נהגים קטלניים עד תום ההליכים", וודאי שכך יש לנהוג, כאשר מדובר במעצר לעשרה ימים, כפי שהוא במקרה שלפנינו. עם כל הכבוד - קביעה כוללנית זו אינה נראית לי. שותף אני לשופט המלומד לדאגתו ולשאיפתו לבלימת קטל דרכים זה - שכמעט שהיה למגיפה - ששימשו כרקע וכמניע לקביעתו האמורה של השופט המלומד. ואין צריך לומר, שמחובתו של בית המשפט, שפסיקתו תהא הולמת את צורכי השעה, במיוחד בתחום הענישה הפלילית, כדי לבלום נגע ההולך ומתפשט בתקופה מסוימת. אך אין אנו רשאים, בבואנו למלא חובתנו זו, לחרוג ממושגי יסוד של שכר ועונש, של שמירה על חירות האדם ושלילתה של חירות זו. והמקרה שלפנינו יוכיח. מוסכם על הכול, כי במקרה דנן אין מעצרו של העורר דרוש כדי למנוע הימנו מלהפריע את מהלך החקירה. אמנם, נאמר בה בבקשת המעצר שלפנינו, כי הוא דרוש לשם השלמת החקירה, אך לא מצאתי אף רמז קל לכך, שבהתהלך העורר חופשי לא ניתן יהא להשלים את כל הדרוש לחקירה. ואף מר מזוז, בא-כוחה המלומד של התביעה, לא טען לפניי, שבכך מצדיק הוא את בקשת המעצר. כן לא נטען לא בבית-משפט השלום ובבית המשפט המחוזי ולא לפניי, כי קיים חשש, שהחשוד לא יעמוד לדינו. מיד לאחר קרות התאונה הקטלנית נשלל מאת העורר, על-ידי קצין משטרה, רישיון הנהיגה למשך תקופה של תשעים יום, וברור, כי אם עד תום תקופה זו לא יועמד העורר לדין ולא יוכרע דינו, יחזור ויישלל רישיונו. לא קיים איפוא חשש כלשהו, שמא יחזור ויסכן העורר את הציבור בנהיגתו. בבית-משפט השלום טען אמנם בא-כוח המשטרה, שקיימת אפשרות, שהעורר ינהג ברכב על-אף שלילת רישיונו, אך מסכים אני לדעתו של שופט השלום המלומד, כי חשש זה אין לו על מה שיסמוך, ולא הוא המשמש עילה לבקשת מעצרו של העורר. העורר אין לו הרשעה קודמת כלשהי, ואין כל סיבה שנחשוד בו בכגון דא. המסקנה האחת והיחידה, העולה מכל האמור היא, כי מעצרו של העורר במקרה דנן לא בא אלא כדי להרתיע נהגים קטלניים בכוח, ואין בו אלא משום מפרעה ומקדמה על חשבון העונש שייגזר על העורר, אם יורשע ולאחר שיורשע. לזאת אין אנו רשאים ואין אנו מוסמכים, ולא לשם כך משמש מוסד המעצר. .6כאמור, מחובתו של בית המשפט לעשות ככל אשר לאל ידו בהדברת נגע זה של הקטל בדרכים, שפשה בקרבנו והגיע לממדים מדאיגים ביותר. דבר זה צריך שימצא את ביטויו במידת העונש, שיושת על נהגים קטלניים, לאחר שנמצאו אשמים והורשעו כדין. כמובן, מן הראוי ומן הנכון הוא לקבוע, לפחות כהוראת שעה, שמשפטי תאונות דרכים יבואו לבירור בסמוך ובתכוף לאחר אירוע התאונה, כדי להחדיר לתודעת הציבור, כי יש דין ויש דיין, ויש עונש על זלזול חמור זה בחיי אדם, וכל אלה אינם עניין לתוחלת ממושכת. ואין צריך לומר, כי המחוקק יוכל לומר את דבר חקיקתו, אף בסוגיית המעצר העולה לפנינו, לאחר שיקול זהיר של ההיבטים המשפטיים העקרוניים, הכרוכים בבעיה זו של שלילת חופש בטרם בירור הדין והכרעתו. אשר על-כן הוחלט לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות מתאימה, להנחת דעתו של כבוד רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מעצרמשפט פליליהריגהתאונת דרכיםערר