קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על שחרור למעצר בית: בימ"ש השלום שחרר את המשיבים למעצר בית והפקדה כספית במזומן וערבות צד ג' של תושב ירושלים. מכאן הערר על שחרורם. נגד המשיבים, תושבי רמאללה, המוגדר כאזור A של הרשות הפלסטינית, הוגש כתב אישום בו מיוחסות להם עבירות של התפרצות לרכב, חבלה במזיד ברכב, גניבת רכב, החזקת מכשירי פריצה וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כמו כן הם מואשמים בשהייה בישראל שלא כדין. המעשה הוא כי הנאשמים שנכנסו לישראל שלא כדין, שברו חלון אחורי ברכב מסוג פיאט, התפרצו לרכב, שברו את מערכת ההתנעה וגנבו אותו. הם נסעו ברכב בציר צדדי ועקפו את מחסום א-רם, אולם השוטרים עמדו על אותו ציר, וכאשר סימנו לעצור, אמנם הרכב נעצר, אולם קודם לכן פגע בדופן ג'יפ ששימש את השוטרים והמשיבים ניסו להימלט תוך כדי מאבק עם השוטרים. העוררת ביקשה את מעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בית משפט קמא קבע (כב' השופט ר. יעקובי), כי קיים בחומר החקירה הפוטנציאל הראייתי שיהא בכוחו להוכיח את אשמת המשיבים, וכי קיימת עילת מעצר מבחינת החשש מהימלטות מאימת הדין. השופט קמא קבע, שספק אם קיימת עילת מעצר של מסוכנות לציבור. אמנם, מעשי המשיבים העידו על נחישות ותעוזה, לדבריו, ואולם בהעדר עבר פלילי קודם, והיות המעשים בגדר עבירות פליליות ראשונות, "עילות המעצר מוחלשות" כדבריו. מכאן, עבר השופט לשקילת חלופת המעצר. בתחילת נימוקיו העמיד השופט קמא את השאלה, האם נאשם תושב הרשות הפלסטינית לגביו קיים, לאור העונש לו הוא צפוי, חשש של הימלטות מאימת הדין, זכאי כי תישקל חלופת מעצר בעניינו. ואכן, הכלל הוא כפי שמצטט השופט קמא מבש"פ 4757/97 (תקדין כרך 97): "הכלל הוא, שנאשם תושב האוטונומיה, אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר; וקיימת גם לגביו - כמו לגבי כל נאשם - החובה לשקול "חלופת מעצר"". המשיבים הם צעירים. המדובר בגניבת רכב ראשונה להם. אכן במהלך אותה גניבה עברו מספר עבירות, ואולם יש לזכור שהכל בגדר מעשה אחד. האם בשל מעשה אחד לא ניתן לשקול חלופת מעצר בעניינם ? אם יש לשקול חלופת מעצר, ונראה לי כי חובה לעשות כן, הרי שיש לשקול ברצינות את כל החלופות האפשריות. בפסיקת בתי המשפט נראה, כי כאשר דנים בתי המשפט בעניינם של תושבי הרשות הפלסטינית, נשקלת חלופת מעצר על פי מהות העבירה ונסיבות הנאשמים - וכמובן החלופה המוצעת. בענין חלופות המעצר השונות, מציעים לפעמים הנאשמים מעצר בית. כאשר מדובר בתושב הרשות הפלסטינית, נראה כי שליחתו למעצר בית במקום מגוריו, מהווה פירצה הקוראת לגנב, שכן מה קל יותר מלהיעלם. בנסיבות אלה, חיפשו השופטים חלופת מעצר מכוחה ניתן יהיה לפקח על מעצר הבית. מוצא מסוים נמצא בצורה של מעצר בית בישראל, כאשר קיימות ערבויות נכבדות הן בהפקדה בפועל והן בערבות תושב ישראל, להבטחת קיום מעצר הבית. השופטת א. פרוקצ'יה ואף אנוכי עצמי סברנו, כי המדובר בתנאים מכבידים דיים כדי שיקויים מעצר הבית והנאשם יתייצב למשפטו. לאחרונה, ביום 8.3.99 החלטתי כך בב"ש 2173/99 בענין שריף ג'בארין ובית המשפט העליון מפי כב' השופט י. אנגלרד בבש"פ 1593/99 מצא, כי אין מקום להתערב, כאשר סברתי, לאחר בדיקת כל הנסיבות, שתנאי השחרור בערובה מכבידים דיים כדי להבטיח את תכליות המעצר שביסוד עילת המעצר. אכן, ב"כ העוררת התבטא בחריפות כלפי ההחלטה של מעצר הבית בתחומי ישראל של אדם שאין לו היתר להכנס לישראל, ואולם יש להביא בענין זה את שאמרה כב' השופטת פרוקצ'יה בב"ש 2267/98 כפי שציטט גם כב' השופט קמא (בעמ' 9): "לא נראית לי הטענה כי העדר היתר כניסה לישראל שולל חלופת מעצר שאחד ממרכיביה הוא מעצר-בית בתחומי הארץ. העבירה של כניסה לישראל בלא היתר עיקרה בשהות בתחומי המדינה בלא הסכמת הרשויות על כל המשתמע מכך. משבית משפט בישראל הורה, משיקולים של טובת הנאשם, על חלופת מעצר שיש לקיימה בתחומי ישראל ממילא נושאת שהייתו של הנאשם במסגרת חלופה כזו אופי של שהייה מותרת, כל עוד נשמרים תנאי השחרור כפי שהוצבו על ידי בית המשפט. נמצא, כי גם בטענה זו אין כדי לשלול את החלופה שנקבעה". איני יכולה שלא לצטט בהקשר זה, שוב, את שציטטתי כבר בהליך אחר בב"ש 2173/99: "הכלל הוא החרות. המעצר הוא החריג. הכלל הוא החופש. המעצר הוא החריג ... בדומה מעצר עד תום ההליכים צריך להתקיים רק במקרים חריגים ומיוחדים ...". (ד.נ. 2316/95 גנימאת נ. מ"י, פד"י מט(4), 589, 649). בשולי דברי יש לומר, כי העוררת העלתה נימוקים עובדתיים באשר ל"מציאות מוכרת" זה שנים, בה מדי יום ביומו מותלים ההליכים באותם תיקים (של גניבות רכב) בהם שוחררו נאשמים ממעצר ולא שבו לישראל. ועוד יש טענות שלא ניתן לממש את הערבויות. אין לקבל נימוקים כאלה שנזרקו בחלל בלא שהובאה תשתית ראייתית לקיומם. נהפוך הוא, יכולה אני להעיד מניסיוני שלא היה מקרה בו נאשם ששוחרר בתנאים מגבילים לא התייצב למשפטו. אולם, כמובן, גם לניסיוני זה אין משמעות ממשית. אם ברצון העוררת לטעון טענות מעין אלה כנימוק למעצר אוטומטי של תושב הרשות הפלסטינית, עליה להביא תשתית ראייתית הולמת. ב"כ העוררת הגיש תעודת עובד ציבור של הממונה על המשפטים שאומר כי: "בקשות רשמיות שנמסרו למועצה הפלסטינית בקשר להעברת חשודים נאשמים ומורשעים בהתאם לס' 9 לתוספת לחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום יהודה ושומרון וחבל עזה, מעולם לא זכו לתגובה מצד המועצה הפלסטינית". תעודה זו לא הוגשה לבית משפט קמא, לא הועברה לסניגורים לשם הבעת דעה האם יש בכוונתם לחקור את ערכה, ואינה מהווה ראיה בענין זה. ההחלטה בדבר חלופת מעצר בתנאים, אין עניינה לרשות הפלסטינית וזו לא התבקשה על ידי בית המשפט להיות צד להליכים. מכל מקום, חלופת המעצר שנקבעה על ידי השופט קמא שהיא מעצר בית; הפקדה במזומן של 15,000 ש"ח; ערבות צד ג' של תושב ירושלים לגבי כל אחד מהמשיבים לסך 20,000 ש"ח והתייצבות במגרש הרוסים פעם בשבוע - ובבית המשפט לפי דרישה, מהווים חלופת מעצר נאותה. הערר נדחה בזה. מעצר ביתעררמעצר