קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגם ברכב משומש: זהו גלגול שני של בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (ת.ק. 4572/08). ביום 3.11.08 קנה המבקש מן המשיבה, שברשותה עסק למכירת מכוניות משומשות, רכב מסוג שברולט קורסיקה משנת ייצור 1995 (להלן: הרכב הראשון), במחיר של 9,190 ₪. יומיים לאחר מסירת הרכב לידי המבקש, הוסכם כי הרכב יוחזר לידי המשיבה, בעקבות פגמים שגילה המבקש ברכב. הוסכם בין הצדדים כי כנגד החזרת הרכב יקבל המבקש זיכוי של 5,000 ₪, ויוכל להשתמש בסכום זה על מנת לקנות רכב אחר. ואכן, המבקש רכש רכב מסוג פיג'ו סטיישן, משנת ייצור 1999 (להלן: הרכב השני), במחיר של 18,000 ₪, ומסכום זה הופחת סכום הזיכוי. לטענת המבקש התברר לו למחרת הרכישה, שהרכב השני עבר תאונה חזיתית, וכתוצאה ממנה נפגעה שלדת הרכב. המבקש הגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, בטענה כי התאונה החזיתית הוסתרה ממנו, וכי על כן יש לחייב את המשיבה להשיב לו את יתרת הסכום עבור הרכב הראשון, היינו 4,190 ₪, ואת עלות התיקונים שביצע באותו רכב בטרם החזירו למשיבה, בסכום של 1,170 ₪. כמו כן ביקש כי בית המשפט יורה למשיבה להתחייב לתקינות הרכב השני למשך שנתיים, בהתאם למודעת פרסום מטעמה, ולחלופין, לבטל את עסקת הרכישה של רכב זה ולהחזיר לידיו את מלוא התמורה ששילם עבורו, בשל הפחת המשמעותי בערכו בעקבות התאונה. בגלגול הראשון דחה בית המשפט את התביעה, משקבע כי המבקש רכש רכב משומש לאחר שבדק אותו, וכי בנסיבות אלה אינו יכול להלין על הפגמים שנמצאו ברכב. בית המשפט הוסיף וקבע, כי בכל הנוגע לתמורה החלקית שקיבל המבקש תמורת החזרתו של הרכב הראשון, יכול היה למכור את הרכב ולא להחזירו. בפסק הדין לא התייחס בית המשפט כלל ועיקר לרכב השני. על פסק הדין הנ"ל הגיש המבקש בקשה למתן רשות לערער (בר"ע 948/09), ובקשתו התקבלה. בפסק דינו קבע כב' השופט צ' זילברטל (סגן נשיא), כי יש לקבל את הבקשה, ליתן למבקש רשות לערער ולקבל את הערעור, מן הטעם שבית המשפט קמא לא דן כלל בטענות המבקש ביחס לרכב השני, בעוד שעילת התובענה נעוצה בכשלון העסקה השנייה. לפיכך החזיר כב' השופט זילברטל את התיק לערכאה המבררת, על מנת שתדון בשאלה האם התאונה שעבר הרכב השני אכן גרמה לפחת בערכו, האם חלה חובה על המשיבה לגלות זאת ואם כן הוא, האם עמדה בחובה זו. ממילא התחייב דיון מחודש בנפקות שיהיו למסקנות אליהן יגיע בית המשפט בעניינים אלה, ביחס לסעדים המבוקשים. כב' השופט זילברטל הוסיף והעיר, כי אינו רואה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לתביעות קטנות ביחס לבדיקות שנעשו ברכב הראשון טרם רכישתו, או במסקנת בית המשפט ביחס לחלוקת הסיכונים שבין הצדדים לקיומו של פגם ברכב זה, ולו מן הטעם שהצדדים עצמם הסכימו על החזרת הרכב כנגד זיכוי על חלק משוויו. עם זאת, כב' השופט זילברטל הוסיף, כי ייתכן שהתוצאה אליה יגיע בית המשפט בנוגע לרכב השני, יהיה בה כדי להשליך על מסקנותיו גם ביחס לעסקת הרכב הראשון, שהרי החזרתו למשיבה בתנאים שפורטו קשורה לרכישת הרכב השני. משהוחזר התיק לבית המשפט לתביעות קטנות, ניתנה על ידו החלטה לפיה ייקבע דיון נוסף לצורך השלמת טיעוני הצדדים לגבי עסקת הרכב השני, אלא שהתובע ביקש כי פסק הדין המשלים יינתן על יסוד סיכומים בכתב, אשר הוגשו בד בבד עם הבקשה האמורה. המשיבה לא הגיבה לבקשה, ובית המשפט קיבל אותה והורה למשיבה להגיש סיכומים עד למועד מסוים. מאחר שהמשיבה לא הגישה את הסיכומים במועד, דן בית המשפט בתביעה על יסוד סיכומי המבקש בלבד. בית המשפט קבע כי היה על המשיבה לגלות למבקש את עובדת היותו של הרכב השני מעורב בתאונה, ולפיכך חייב אותה לשלם לתובע סכום של כ- 18,000 ₪ (נראה כי בכך התכוון בית המשפט להורות על השבת מלוא הסכום ששילם המבקש למשיבה בעסקת הרכב השני, היינו 13,000 ₪ ועוד 5,000 ₪ כערך הזיכוי). כן חייב אותה לשלם למבקש הוצאות משפט. מטעם לא מבורר, בפסק דין זה לא הורה בית המשפט על החזרת הרכב לידי המשיבה כנגד קבלת הפיצוי האמור, על אף שנראה כי תוצאה זו מתחייבת מעצם חיובה של המשיבה בהשבת הסכום ששילם המבקש. לאחר שניתן פסק הדין המשלים, פנתה המשיבה בבקשה לבטלו, בטענה כי לא הכירה את נהלי בית המשפט, וכי סברה שאם לא תגיש סיכומים בכתב, תוכל לפרט ולשטוח את טענותיה בעל פה. המשיבה הוסיפה כי לא הבינה שהדיון שנקבע לשם השמעת טענות בעל פה בוטל, לנוכח בקשת המבקש להכרעה על יסוד סיכומים בכתב בלבד. בית המשפט קיבל את הבקשה משום שסבר שיש ליתן משקל לכך שהצדדים בבית המשפט לתביעות קטנות אינם מיוצגים. בהחלטה על ביטול פסק הדין ניתנה הוראה על הגשת סיכומים מטעם המשיבה, עם זכות תגובה למבקש. בסיכומיה טענה המשיבה, כי הסעד העיקרי אותו דרש המבקש בתביעתו, היינו, שבית המשפט יורה למשיבה לשאת באחריות לכל תיקון שיידרש לו במשך שנתיים אינו סביר, וכי רשימת התיקונים שצרף המבקש לסיכומיו אינה מתקבלת על הדעת. המבקש, כך נטען, בדק את הרכב השני עובר לרכישתו, ורכש אותו כפי שהוא, לאחר הבדיקה. בנוסף טענה המשיבה, כי אין זה מפתיע שרכב ישן כמו הרכב השני אכן עבר תאונה, אולם המבקש לא הוכיח כי התאונה הביאה להפחתת ערך הרכב, שכן היה עליו להציג חוות דעת מומחה לשם כך. זאת ועוד, מעצם העובדה שהמבקש דורש, כסעד עיקרי, "ביטוח" עבור הרכב, להבדיל מבקשה לביטול העיסקה ולהשבה, יש ללמוד כי הוא עצמו אינו סבור שהמדובר בתאונה שהביאה לפחת בערכו של הרכב. המבקש הגיב על כך בטענה שהמשיבה מעולם לא הכחישה בכתבי טענותיה את אי גילוי ממצאי הבדיקה שערכה בכלי הרכב ואת ידיעתה על התאונה שעבר הרכב השני. כך הגענו לפסק הדין השלישי בתיק זה, והוא העומד ביסוד הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור. בית משפט קמא פסק, כי "כפי שכבר קבע בעבר", הוא לא שוכנע שהמשיבה גילתה למבקש בעת רכישת הרכב, שהרכב עבר תאונה ומה מהות הפגיעה ברכב בעקבות התאונה. עוד קבע, שעל אף שבמועד עריכת העסקה טרם הוטלה בחוק חובת גילוי ה"היסטוריה" של רכב משומש, הרי שחובה זו הייתה קיימת מכוח חובת תום הלב. מאחר שלמחרת הרכישה התברר למבקש כי הרכב עבר תאונה וכי הייתה פגיעה בשלדה, הרי המדובר באי התאמה כמשמעותה בהוראת סעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, ולפיכך זכאי היה המבקש, שפנה מיד עם גילוי עובדת התאונה למשיבה, לחזור בו מן החוזה, גם אם לא הוכח שהפגיעה גרמה לירידה בשווי הרכב. על יסוד האמור לעיל הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המבקש זכאי להחזיר את הרכב השני למשיבה ואילו המשיבה חייבת להחזיר לתובע את הסכום ששולם עבורו, היינו 18,000 ₪. משכך, נדחתה בקשתו של המבקש ל"ביטוח" תיקונים למשך שנתיים. אלא שבית המשפט הגיע למסקנה, שמאחר והמבקש מחזיק ברכב השני תקופה לא מבוטלת מיום העסקה, ואף משתמש בו, לא יהיה זה צודק לחייב את המשיבה בהשבת מלוא סכום הרכישה, ולפיכך הורה כי המשיבה תשלם למבקש רק מחצית, היינו 9,000 ₪, וזאת כנגד החזרת הרכב לידיה. בנוסף חויבה המשיבה בהוצאות משפט. בבקשתו טוען המבקש כי מפסק דינו של בית משפט קמא נובע למעשה שהוא קבע כי חלה ירידת ערך של 50% במהלך השנתיים שחלפו מעת הרכישה ועד למתן פסק הדין. מה שאינו מתקבל על הדעת. עוד טען, כי העיכוב בניהול ההליך המשפטי אינו באשמתו. מאחר שבית המשפט הגיע למסקנה כי דרישתו לבטל את ההסכם, שהופנתה למשיבה מיד למחרת הרכישה, הייתה חוקית, הרי שהיה על בית המשפט להורות על השבה מלאה, בשים לב לכך שהדרישה נענתה בסרוב. עוד נטען, כי פנה לבית המשפט וביקש כי ההכרעה תינתן על יסוד הסיכומים בכתב, משום שחלף זמן רב מעת הגשת התביעה, וכל אותה עת נאלץ להמשיך ולהחזיק ברכב ולהשקיע בתיקונו, עד להכרעת בית המשפט. בנוסף טוען המבקש כי הפער בין פסק הדין שניתן בלא סיכומי המשיבה לבין פסק הדין האחרון אינו ניתן להסבר הגיוני. בהחלטתי מיום 7.11.10 הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה, והוריתי לצדדים להתייחס לאפשרות לפיה יפעיל בית המשפט את סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הצדדים נתנו הסכמתם לכך, המשיבה הגישה סיכומים בכתב, והמבקש הגיב על סיכומים אלה. בתשובתה הפנתה המשיבה לכך שהמבקש ביקש להסתפק בסיכומים בכתב לאחר שהתיק הוחזר מבית משפט זה לדיון מחדש, ועל אף ההזדמנות שניתנה לו, לא ביקש להציג ראיות. מאחר והמבקש לא הציג כל ראיה לכך שאכן נגרמה לרכב השני פגיעה בשלדה, ודאי לא פגיעה שהביאה להפחתת ערך, הרי שחסד עשה עימו בית המשפט משקיבל את טענתו ביחס לפגיעה האמורה. בנסיבות אלה, ודאי שאין לחייב את המשיבה ביותר ממה שבית המשפט פסק, ולמעשה, מתוך שקצה נפשה של המשיבה בדיונים המשפטיים בינה לבין המערער, החליטה לכבד את פסק הדין של בית המשפט קמא ולהימנע מלערער עליו. בהקשר זה הפנתה המשיבה לטעות שנפלה בפסק הדין האחרון, אשר בו אמר בית המשפט ש"כפי שנאמר בעבר לא שוכנעתי כי הנתבעת גילתה לתובע בעת רכישת הרכב השני כי הרכב עבר תאונה ומה מהות הפגיעה ברכב עקב תאונה זו". אמירה זו מוטעית, שכן בעבר (היינו בפסק הדין הראשון) אמר בית המשפט להיפך, וקבע כי "לא שוכנעתי שהנתבעת הציגה בפני התובע מצג לא נכון לגבי הרכב". לטענת המשיבה, נראה כי ציטוט מוטעה זה של בית משפט קמא את קביעתו הקודמת, הוא שהביא לכך שתביעתו של המבקש לא נדחתה במלואה, כפי שראוי יהיה שייעשה, אולם כאמור, המשיבה אינה מבקשת לערער על כך. עוד טענה המשיבה, כי העובדה שהסעד העיקרי אותו ביקש המבקש הוא "ביטוח" של תיקונים ברכב למשך שנתיים מעידה על כך שאין הוא סבור שהרכב עבר תאונה בשלדה, המצדיקה את ביטול העסקה. ועוד נטען, כי עיון ברשימת התיקונים שצרף המבקש לסיכומיו בבית משפט קמא מלמד, כי אין בינם לבין פגיעה ברכב עקב תאונה ולא כלום. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו לתיק בית משפט קמא, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער ולדחות את הערעור לגופו. עיון בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט קמא מעלה, כי המשיבה טענה, כי לא נתבקשה על ידי המבקש לבדוק האם הרכב עבר תאונה שפגעה בשלדה, והכחישה את הטענה כי ככל שהייתה תאונה כזו, היא הביאה לפחת בערך הרכב. עוד טענה כי איש לא מנע מן המבקש לבדוק את הרכב בטרם קנייתו. לנוכח טענות אלה, אין ספק כי היה על המבקש להוכיח שארעה תאונה כזו, וכי התאונה הביאה לפחת בערך הרכב. אלא שגם משהוחזר התיק לבית משפט קמא, לא הציג המבקש חוות דעת שמאית, ואף לא טרח להביא לעדות את הבעלים הקודם של הרכב, אשר לטענתו אמר לו כי הרכב עבר תאונה חזיתית שפגעה בשלדה. בפני בית משפט קמא לא הועמדה, אפוא, כל תשתית עובדתית לקביעה לפיה המשיבה נמנעה מלגלות למבקש את דבר קיומה של תאונה חזיתית וכי תאונה זו גרמה להפחתת ערך הרכב. כך גם, הצדק עם המשיבה, כי בית משפט קמא לא קבע בפסק דין קודם, כי "לא שוכנע" שהמשיבה גילתה למבקש את דבר קיומה של תאונה, ואת השפעתה על ערך הרכב. יתרה מזאת, רשימת התיקונים שצרף לסיכומיו מעלה, כי אין כל קשר בינם לבין פגיעה בשלדה. הרשימה מכילה הוצאות עבור טיפול תקופתי, החלפת מערכת הבלמים, החלפת צמיגים, מפתח + קידוד, והיגוי, בולמי זעזוע וטיפול. משכך, נראה כי לו הייתה המשיבה מבקשת לערער על פסק דינו של בית משפט קמא, היה ממש בטענותיה. בנסיבות אלה צודקת המשיבה, שחסד עשה בית משפט קמא עם המבקש, בכך שהורה על פיצוי של 9,000 ₪ תמורת השבת הרכב. בהקשר זה יש לזכור, כי הרכב היה כשנתיים בידיו של המבקש, שעשה בו שימוש, ולפיכך אינו זכאי להשבה מלאה של תמורת הרכב. סוף דבר, הערעור נדחה. המבקש יהיה רשאי להחזיר את הרכב למשיבה בתוך 30 יום מיוןם המצאת פסק הדין לצדדים, וכנגד החזרתו תשלם המשיבה למבקש סכום של 9,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (16.11.08) ועד לתשלום המלא בפועל. המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. רכב משומשרכב