קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי על נכות זמנית עקב תאונת דרכים: 1. התובעת, ילידת 5.12.65, נפגעה בתאונת דרכים ביום 13.5.98. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק, לגביה הסמיכוני הצדדים לפסוק על דרך הפשרה מכח סמכותי על פי סעיף 4ג' לחוק הנ"ל. 2. הפגיעה א. התובעת נפגעה בעמוד שדרה צווארי וגבי. לאחר שלא נמצא כל ממצא פתולוגי, שוחררה בלא שאושפזה, עם המלצות לאנלגטיקה, המשך מעקב רפואי וחמישה ימי מנוחה. ב. הומלץ לתובעת להשתמש בצווארון ולקבל טיפולי פיזיוטרפיה אך לא ברור אם עשתה שימוש בהפניות. ג. בדיקת C.T. מיום 29.10.98 היתה תקינה. ד. התובעת היתה באי כושר מיום התאונה ביום 13.5.98 עד 31.5.98 ושוב מיום 2.11.98 עד 6.11.98. ה. ד"ר אייכנבלט אשר בדק את התובעת כמומחה מטעם בית המשפט, מצא בבדיקתו הגבלה קלה מאד בטווח הפעולה של תנועות הצוואר לשמאל אך מאחר ומצא בתיקה הרפואי של התובעת בקופת חולים כבר ביום 25.8.81 צילומי רנטגן של חוליות הצוואר שהעלו שינוי ספונדילוטי מינימלי ב-C3-5 ותלונות צוואריות נוספות בשנים 1995, 1996 ו-1997 סבר שהתאונה לא השאירה נכות לצמיתות. ו. אליבע דד"ר אייכנבלט, נגרמה לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך שבועיים בהתאם לאישור המחלה. ז. בשאלת הבהרה הפנה ב"כ התובעת תשומת לב המומחה לממצא בבדיקת אולטרה סאונד מיום 14.7.99 לפיה נמצא גיד סופרה-סיפנטוס "מעט מעובה" שפורש כעדות לשינויים דלקתיים פוקאליים בגיד. ד"ר אייכנבלט היה בדעה כי הממצא הפיך ואכן לא קיים בבדיקת US חוזרת מיום 1.11.00. ב"כ התובע מלין על כי ד"ר אייכנבלט התייחס לשתי הבדיקות בחוות דעתו כתקינות למרות הממצא הנ"ל, אלא שבחוות הדעת, עמ' 2 למטה רשום מפורשות "בדיקות US כתפיים מן התאריכים 14.7.99 ו-1.11.00: ללא ממצא פתולוגי משמעותי", כלומר, ד"ר אייכנבלט לא התעלם מהממצא כבר בחוות דעתו אך לא מצאו כממצא משמעותי והראיה שהבדיקה המאוחרת יותר כבר היתה תקינה. ח. ד"ר אייכנבלט מצא, כאמור, הגבלה קלה מאד ורק בטווח הפעולה של תנועות הצוואר ועל כן ומשהיו בפניו כל המסמכים הרפואיים, הן לפני התאונה והן לאחריה, נותרה קביעתו כי התאונה לא שינתה מצב התובעת, למעט בשבועיים של הנכות הזמנית, בלתי מעורערת. 3. נזקים א. הפסד השתכרות 1. התובעת היתה כאמור באי כושר במשך 19 ימים לאחר התאונה ושוב רק לאחר חמישה חודשים ומאז במשך שנה 72 ימים נוספים שהקשר בינם לבין הפגיעה לא הוכח, בוודאי לאור קביעת ד"ר אייכנבלט על כי התובעת היתה באי כושר במשך שבועיים בלבד ובענין זה לא נשאל כל שאלת הבהרה. 2. לאור האמור לעיל, גם אם הפסיקה התובעת עבודתה, כזבנית בחנות בגדים, 7.5 חודשים לאחר התאונה, אין קשר בין הפסקת עבודה זו לפגיעה בתאונה הנדונה. 3. התובעת זכאית, איפוא, להפסד שכר בתקופת אי הכושר בלבד, ובהסכמת הנתבעים לסך 2,000 ₪. 4. כאמור בע"א 634/88 עטיה ואח' נ' זגורי פד"י מ"ה (1) 99, 162: "בדרך כלל, כשאדם נשאר מוגבל בדרך כלשהי בכושר עבודתו, מוצא הדבר את ביטויו בנכות כלשהי. פשיטא, משלא נותרה לו נכות כלשהי - לא נפגע כושר השתכרותו. רק במקרים חריגים ביותר, תתכן אפשרות שנותרה הגבלה כלשהי בכושר ההשתכרות, על אף שלא נותרה לתובע כל נכות". המקרים החריגים בהם הוכרה הגבלה בכושר ההשתכרות על אף שלא נותרה כל נכות היו כשנמצאו ממצאים אשר לא מצאו ביטויים או כימותם בתקנות המל"ל כאמור בע"א 146/87 כץ ואח' נ' רוזנברג פד"י מג' (3) 421. 5. בענייננו, כשלא נמצא כל ממצא פתלוגי המשוייך לתאונה, לתובעת עבר רפואי באותו תחום ומכל מקום ספק אם הגבלה קלה מאד בטווח הפעולה של תנועות הצוואר לשמאל בלבד, צריכה להגביל עבודת זבנות בכלל ובחנות בגדים בפרט אני דוחה הדרישה להפסד השתכרות בעתיד. ב. הוצאות התובעת המציאה קבלות רבות וטוענת להוצאות בסך 5,000 שח. התובעת לא נפגעה בגפיה ועל כן לא ברורה הדרישה להוצאות ניידות בכלל וכחצי שנה אחרי התאונה בפרט. בוודאי שאין הצדקה לחייב הנתבעים לשאת בכל הוצאותיה של התובעת לכל רבעון שמועדו לאחר התאונה, מה עוד שהוכח כי התלוננה גם בעבר ונזקקה לרופאים גם ללא קשר לתאונה הנדונה. לאור האמור לעיל, נראה לי לנכון לפצותה בסך 1,000 ₪. ג. עזרת זולת התובעת היתה באי כושר 19 יום בלבד, לא היתה סיעודית וגם אם נזקקה לעזרה, לא יכלה זו לחרוג מעזרה מקובלת ביחסי משפחה תקינים ומשלא הומצאה כל קבלה על עזרה בשכר, נדחית הדרישה בראש נזק זה. ד. כאב וסבל "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימים הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו" (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פד"י מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פד"י מ"ו (4) 837, 842). בענייננו, כשלתובעת לא נגרם שבר, היא לא אושפזה, לא נזקקה לטיפולים חודרניים, היתה באי כושר 19 ימים בלבד בסמוך לתאונה ולא נותרה לה נכות לצמיתות, אין כל הצדקה לפצוי מכסימלי ונראה לי לנכון לפצותה בסך 3,600 ₪. 4. מאחר והיתה ראשית ראיה למינויו של ד"ר אייכנבלט ולתובעת לא עמדה דרך אחרת לבירור האם נותרה לה נכות כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה, זכאית התובעת כי הנתבעים ישאו בהוצאותיו ככל תובע הזוכה בדין והזכאי להוצאות משפט. הגם שהצדק עם הנתבעים כי דין תביעה זו לא היה להגיע לערכאות ולהגרר עד כדי פסק דין, אין המקרה דומה למקרים הנדונים בפסקי הדין אליהם התייחסו הנתבעים בסיכומיהם. 5. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות 2,000 ש"ח ב. הוצאות 1,000 ש"ח ג. כאב וסבל 3,600 ש"ח סה"כ 6,600 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.נכות זמניתנכותפיצוייםתאונת דרכים