קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הריסה מבנה בנמל תל אביב:   א. אלה העובדות הרלוונטיות: ביום 26.04.99 הוצא צו הריסה מינהלי בגין בניית עמודים וקורות בטון, וכן עמודים וקונסטרוקציה מברזל ברחוב נמל תל-אביב 32, בשטח נמל תל-אביב, בשטח של כ-43 מ"ר (להלן: המבנה).   המשיבה, שהיא המחזיקה במבנה, עתרה וביקשה לבטל את צו ההריסה המנהלי. לאחר הליכים שונים ובקשות דחיה מטעם המשיבה, הסכימו הצדדים ביניהם על כך שהצו יאושר אך ביצועו יידחה.   בית משפט קמא נתן פסק דין שבו אימץ את הסכמת הצדדים, כך שהצו אמור היה, בסופו של דבר, להיכנס לתוקפו ביום 07.04.2001.   כמעט כפי שניתן לצפות, כשהתקרב התאריך הנ"ל, עתרה המשיבה פעם נוספת בבקשה לעיכוב ביצוע הצו המינהלי. לכך התנגדה המדינה. בית משפט קמא קבע כי המדינה צודקת, למרות זאת נתן דחיה קצרה נוספת עד ליום 20.05.01.     ושוב, כמעט כמצופה, ביום 23.05.01 הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע. עקב התפתחויות שונות הקשורות בתגובת המשיבה לבקשה, קבע בית משפט קמא את התיק לדיון נוסף בתאריך 24.06.01. בתאריך זה קבע בית משפט קמא, כי ייערך ביקור במקום בנוכחות באי כוח הצדדים ביום 11.07.01. לאחר מכן היו שוב מספר דחיות, ובסופו של דבר נתן בית משפט קמא את החלטתו ביום 09.09.01. החלטה זו היא מושא הערעור בפנינו.   בהחלטה זו אמר בית משפט קמא (כב' השופט ד' ארנסט), כי "המצב הכללי בנמל תל אביב איננו ברור. בנמל מתבצעת בניה בהיקף גדול כנראה ללא כל היתר ... ולאחר מכן, מושכרים לעסקים שונים ... לכאורה יש לנהוג בשוויון בין כל בעלי הזכויות בנמל ... והבעיה בנמל מונצחת לעוד שנים רבות", ועל כן "אין אני משנה את ההחלטה שניתנה בהסכמה בפני כב' השופטת דיסקין. כלומר, הצו מאושר אולם בנסיבות יש מקום למתן ארכה לשלושה חודשים כדי שרשויות התכנון יביעו דעה ברורה בענין זה", הואיל ולדעת בית משפט קמא "אין ... כל דחיפות מיוחדת לבצע את ההריסה מייד".   ב. על החלטתו זו של בית משפט קמא מערערת המדינה בפנינו. אם אמרנו, כי ערעור זה בדין יסודו אמרנו מעט מדי ואולי גם מאוחר מדי.   נתחיל בהגדרת מהותו של הצו המנהלי. צו מנהלי מיועד מעצם טיבו וברייתו לתת מענה מיידי ואפקטיבי לבניה שהוקמה שלא כדין (ראה לענין זה רע"פ 634/97 אילן נקש ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בני ברק, דינים עליון כרך נ"א עמ' 239; וכן בש"א 3429/99 ג'קלין לויזון ואח' נ' עירית ירושלים, דינים עליון כרך נ"ז עמ' 605).   בר"ע 273/86 חנניה פרץ נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, דינים עליון כרך ג' עמ' 193, אמר כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כדלקמן: "הסמכות המנהלית נתווספה כדי לאפשר תגובה על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות בהסתמך על כך שההליכים המשפטיים הרגילים דורשים, לא אחת, זמן לא מועט וכי גם קיימות דרכים, שאין תמיד אפשרות מעשית לחסמן כדי למשוך הליכים באופן מלאכותי". הדברים ברורים וחד משמעיים ואינם טעונים פרשנות.   כערכאת ערעור, השומעת תיקים רבים מסוג זה, אנו עדים לכך שהמציאות בשטח שונה לחלוטין.   שוב ושוב מוגשות בקשות לעיכוב ביצוע, לעתים גם התביעה מסכימה להן, ובתי משפט קמא, בניגוד ללשון החוק ולרוחו, נעתרים לבקשות, והתוצאה היא כי ההליך של הצו המנהלי מעוקר מתוכנו. במקום להוות סעד מיידי ואפקטיבי הוא הופך להיות הליך מסורבל נוסף בניגוד לכוונת המחוקק ותוך עשיית פלסתר את לשון החוק.   המקרה הנוכחי הוא, כאמור, דוגמא טובה לכך. הצו, כזכור, הוצא בתאריך 26.04.99; אנו מצויים היום בתאריך 22.11.01 ועדיין הצו לא מומש ובתי המשפט דנים ושבים ודנים בנושא.   ג. עד כאן באשר לפן הכללי של דחיות ועיכובי ביצוע כשמדובר בצו הריסה מנהלי.   לענייננו: לא ברור לנו לחלוטין ההליך שהתנהל בבית משפט קמא והסתיים ביום 09.09.01.   הצו המינהלי כבר אושר, כאמור, ביום 07.06.00. בפני בית משפט קמא בהליך הנוכחי לא עמדה כלל על הפרק הסוגיה אם היה מקום או לא היה מקום לתת את הצו. לא זו בלבד שהסוגיה לא היתה בפני בית משפט קמא, אלא גם לא היתה בסמכותו.   מלכתחילה מוסמך בית משפט לבטל או להתלות צו הריסה מנהלי רק אם הוכח לו אחד משני התנאים המנויים בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.   בר"ע 273/86 שהוזכר לעיל אמר הנשיא שמגר בנושא זה "בית המשפט הוגבל מבחינת הטעמים בעטיים הוא יכול לבטל או אפילו להתלות את צו ההריסה המנהלי לשניים בלבד ואם התקיים האחד מן השניים קמה לבית המשפט הסמכות להפעיל שיקול דעתו ולבטל או להתלות את הצו".   עוד נעיר שהגבלת סמכותו של בית משפט קמא, בסעיף 238א(ח) הנזכר, חלה גם על התליית צווי הריסה, היינו: על מתן דחיות זמניות לביצוען.   בענייננו, כאשר הגיע הדיון לבית משפט קמא, מדובר היה בצו שכבר ניתן ואושר. שעל כן אפילו סמכות מצומצמת זו, שהוענקה לבית משפט בסעיף 238א(ח) הנ"ל, לא היתה לבית משפט קמא, שהרי הוא איננו ערכאת ערעור על החלטתה של כב' השופטת דיסקין מיום 07.06.00.   משום כך אנו מתקשים להבין מה ראה כב' השופט קמא להחליט על יציאה לביקור במקום בתאריך 11.07.01 ומכוח מה סבר כי הוא רשאי לתת החלטה מסוג ההחלטה שניתנה בסופו של דבר בתאריך 09.09.01. המשמעות של יציאה לביקור במקום היא פתיחת ההליך מחדש, וכל תיאור מילולי שבית משפט יבחר להעניק ליציאה זו לשטח לא יכול לשנות את מהותו של הביקור במקום.   אמנם בית משפט קמא אמר "אין אני משנה את ההחלטה שניתנה בהסכמה", אולם בפועל איין אותה ועיקר אותה ממשמעותה.   כאשר אומר בית משפט קמא, כי הארכה ניתנת כדי ש"רשויות התכנון יביעו דעה ברורה לענין זה", הרי למעשה הוא פותח פתח להליך שטיבו לא ברור ולא מוגדר ואינו בתחום סמכותו של בית משפט קמא. על איזה רשויות מדובר? למי הן צריכות לתת דין חשבון? בפני מי הן צריכות להביע דעה ברורה? - מה כל השאלות הללו קשורות לצו המנהלי ולסמכותו של בית משפט קמא, לא ברור לנו.   אנו רואים לנכון להעיר גם על האמור בתחילת ההחלטה. שם אמר בית משפט קמא כי בנמל מתבצעת בניה בהיקף גדול כנראה ללא היתר ובהם מתנהלים עסקים, "ולכאורה יש לנהוג בשוויון בין כל בעלי הזכויות בנמל". משתמעת מכאן אמירה, כי יש להשלים עם הבניה הבלתי חוקית במקום להילחם בה, ולתקן את המצב גם לגבי אותם מקרים שבהם נעשה ניסיון להילחם בתופעה זו. לגישה זו אין מקום.   התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטתו של בית משפט קמא.   ביטול ההחלטה משמעותו כי ניתן לבצע את צו ההריסה מהיום, וכך אנו מורים.   מעבר לנדרש נוסיף, כי גם תקופת שלושת החודשים שעליה הורה בית משפט קמא, לשיטתנו ללא סמכות, מסתיימת בימים הקרובים, דהיינו בתאריך 09.12.01.הריסת מבנהצו הריסהצוויםמבנהתל אביב