קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר על שוד: מונחת בפני בקשה לעצור המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כתב האישום מייחס למשיב עבירה של שוד - לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק). עפ"י העובדות המפורטות בכתב האישום, ביום 18.10.98, סמוך לשעה 12: 00, בסמוך לתחנת דלק "סונול" ביציאה מירושלים לכיוון ת"א, בהיותם בתוך רכב מסוג "מרצדס" שמספרו 36-229-81 (להלן: הרכב), אשר הלוחית האחורית שלו כוסתה בקרטון בצבע לבן, ארבו המשיב בצוותא עם אחר (להלן: האחר") למתלוננות שעשו את דרכן לכיוון מרכז "סנטר 1" על מנת להפקיד בבנק את הפדיון היומי שבידיהן. סמוך למעבר החצייה הקרוב למרכז "סנטר 1" יצא ה"אחר" מהרכב, רץ לעברן, דחף והכה במרפקו את המתלוננת חמוטל מור-יוסף (להלן - חמוטל). לאחר מאבק, הצליח ה"אחר" למשוך מידיה את תיקה ובו הפדיון היומי בסך של כ- 28,000 ש"ח במזומן בנוסף לשיקים בסך כולל של 1,900 ש"ח, וברח מהמקום באמצעות הרכב. עיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני, ובעיקר בעדויותיהן של המתלוננת חמוטל מתאריך 18.10.98 שעה 13: 00, וזו של חברתה ליאת בוזגלו (להלן: ליאת), מתאריך 18.10.98 שעה 17: 05. לטענת חמוטל וליאת, באותו היום בסביבות השעה 12: 00, הן עשו את דרכן להפקיד את הפדיון היומי בבנק שבמרכז "סנטר 1". בעודן עושות את דרכן ליעדן, עורר את חשדן רכב מסוג "מרצדס" בצבע כחול, שלוחית הזיהוי האחורית שלו כוסתה בקרטון לבן. לדברי חמוטל, היא הבחינה שבתוך הרכב ישבו שני אנשים; הנהג היה גבר כבן 40, שלא נראה לה כיהודי, ואותו אדם הרכיב משקפי ראיה. עוד ציינה, שמאחוריו ישב אדם נוסף, צעיר יותר. השתיים המשיכו בדרכן, לפתע הגיח מאחוריהן גבר, אותו היא תארה כגבר צעיר בסביבות שנות העשרים לחייו, לבוש מכנסי ג'ינס משופשפים וחולצה קצרה "מקושקשת" בצבע כחול, שערו קצר חלק בצבע שחור. הלה נאבק עמה, משך ממנה את תיקה ובתוכו הפדיון, קפץ לרכב ה"מרצדס" והסתלק מן המקום. ליאת מתארת את השודד כמי שישב במושב האחורי ברכב ה"מרצדס", אך היא לא מסרה כל תיאור חיצוני של החשוד; לא על מראהו ולא על בגדיו. עיינתי גם בזכה"ד שנערך ע"י רס"ל אייל יוספי מתאריך 18/10/98, שעה 12: 00, מתוכו אני למד שביום האירוע הוא נסע בניידת משטרתית עם 6 שוטרים נוספים. לפתע, בעודם עומדים ברמזור בצומת הרחובות ירמיהו - שזר, צעקו לעברו מספר אזרחים על כי בוצע שוד בתחנת הדלק ביציאה מהעיר. הוא פנה ימינה ושמע מאזרחים במקום שרצו לכיוון צומת גבעת שאול, שהם הבחינו ברכב מסוג "מרצדס" בצבע כחול, הנושא מספר לבן, שברח מהמקום, והם אף צעקו לו שנהג הרכב לבש חולצה לבנה. הוא פנה ימינה לכיוון כביש מספר 4, ובשד' גולדה מאיר הוא פנה ימינה לכיוון צומת סנהדריה, שם הוא נעצר בפקק תנועה. בעודו עומד בפקק התנועה, הוא הבחין ברכב "המרצדס" המתאים לתיאור שנמסר לו, ולכן הוא עקף את הרכבים שעמדו בפקק התנועה ועצר את הנהג (המשיב) שהיה ברכב. עוד ציין רס"ל יוספי, שהמשיב נתפס ברכב לבדו כשהוא לובש חולצה לבנה. בדו”ח המעצר מיום 18/10/98, שעה 12: 15, ציין רס"ל יוספי, שתגובתו של המשיב בעת מעצרו הייתה: "לא עשיתי שום דבר". עוד באותו יום, 18.10.98, שעה 14: 12, נחקר המשיב במשטרה וכפר בעבירה המיוחסת לו. הוא טען שהוא לא ביצע כל שוד. כעולה מעדותו, הודה המשיב שהוא אכן היה באותו יום בתחנת הדלק שבכניסה לעיר בתוך רכב מסוג "מרצדס" בצבע כחול, אשר לוחית הזיהוי האחורית שלו כוסתה בקרטון לבן. לדבריו, הוא לבש מכנסי ג'ינס כחולים, וחולצה עליונה בצבע לבן עם שרוולים ארוכים, ומתחתם הוא לבש גם חולצת טריקו, אף היא בצבע לבן, כפי שהוא נוהג בד"כ. בעדותו הנוספת מיום 19/10/98, שעה 10: 35, טען המשיב שהוא איננו יודע מי הדביק סרט שחור ששינה את הספרה הראשונה בלוחית הזיהוי הקדמית מ- 3 ל- 8 (ראה: זכ"ד מז"פ מיום 18/10/98), אך הודה שהוא זה ששם את הקרטון הלבן על לוחית הזיהוי, ולדבריו עשה זאת מאחר והמספר האמצעי היה מחוק. עוד הודה המשיב שהוא מרכיב משקפי ראייה. מעדותה של אימו, הגב' חדיגה דמירי, מיום 18/10/98 שעה 16: 50, אנו למדים שהיא בעלת הרכב בו נתפס המשיב, ולטענתה מספר הרישוי של הרכב תמיד היה תקין ומעולם היא לא הבחינה בקרטון לבן המכסה אותו. עוד עולה מעדותה, שהיא לא הבחינה במשיב בעת שיצא מהבית באותו יום מאחר והיא עדיין נמה את שנתה, אולם היא הוסיפה וציינה שהחולצה אותה הוא לבש היא שלו, וכי בד"כ הוא אינו נוהג ללבוש דבר מתחת לחולצה. משכך הם פני הדברים, השאלות הניצבות לפני להכרעה הן, האם יש בראיות שנצברו בתיק החקירה המשטרתי כדי לבסס לכאורה את אשמתו של המשיב, ואם כן, האם יש בהן כדי להצדיק את מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. לסברתי, אמנם קיימות ראיות לכאורה, כמתואר לעיל, אך קיימת סתירה מסוימת בין עדות המתלוננות, לפיה הצעיר הוא זה ששדד אותן, לבין עמדת ב"כ המבקשת, לפיה המשיב, שהוא בחור צעיר, לא היה זה ששדד את המתלוננות, אלא ה"אחר" הוא ששדד (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול), והרי ה"אחר" תואר ע"י חמוטל כאדם כבן 40. משכך הם פני הדברים, עוצמתן של הראיות תוכל להבחן רק בעת הדיון בתיק העיקרי. בשלב זה אני פטור מלהביע את הערכתי לגבי משקלן, אך לא אוכל להתעלם גם מן העובדה הנוספת, לפיה ליאת לא מסרה בחקירה כל תיאור של השודד. אך גם אם התגברנו וחצינו את רף סוגיית "הראיות לכאורה", עדיין מונחות לפתחנו שאלות כבדות נוספות לשם קבלת הכרעה בבקשה. אשר לעילת המעצר: מאחר ולסברת ב"כ המבקשת, ה"אחר" ולא המשיב הוא זה שביצע בפועל את השוד, הרי לסברתי עילת המעצר, בהתאם לנטען בבקשה למעצר עד תום ההליכים, מוחלשת ואינה יכולה, בנסיבות העניין, לבוא בגדרו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים). גם אם נתייחס אל המשיב כאל "מבצע בצוותא" את עבירת השוד, עדיין ראוי לצטט מקרה אחר חמור יותר [בש"פ 2210/98 מיכאל סרדינסקי נ' מדינת ישראל (דינים עליון, נד, 90,)], שצוטט דווקא ע"י ב"כ המבקשת, בו גרר המשיב (שם) את המתלונן בכוח וכפה עליו לשכב על הרצפה, תוך שהוא מצמיד אקדח צעצוע לבטנו. והנה, במקרה הנ"ל נקבע, כי אין בנסיבות הנ"ל כדי להקים עילת מעצר על יסוד העילה שבסעיף 21(א)(1)(ג)(4) המחייבת שימוש ב"אלימות חמורה או באכזריות". אך מעבר לכך, אין חולק שבמקרה הנוכחי גם לא הופעלה "אלימות חמורה" ע"י המשיב. אמנם הופעלה אלימות ע"י ה"אחר", אך גם ה"אחר" לא הפעיל אלימות היכולה להחשב כחמורה וכחריגה, כך שספק בעיני אם חלה בענייננו גם עילת המסוכנות. מאחר והעבירה נשוא האישום אינה נופלת, לסברתי, בגדרו של סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, ואין בעבירה המיוחסת למשיב עפ"י חומר הראיות שבא בפני, כשלעצמה, כדי להקים עילת מסוכנות, הרי בנסיבות שכאלה היה מוטל על המאשימה להצביע על עובדות נוספות, כגון כאלה הנוגעות למשיב עצמו, שיש בהן כדי להצביע על הסיכון לבטחון הציבור הנשקף משחרורו, אך הדבר לא נעשה. לדידי, מאחר ולמשיב אין הרשעות קודמות ואין עובדות נוספות המעידות על מסוכנותו, אין כל צורך בהותרתו דווקא בין כתלי הכלא. בנסיבות האמורות, באתי לכלל מסקנה שניתן בהחלט להשיג את מטרת המעצר גם בדרך של שחרור בערובה, כך שהפגיעה בחירותו של המשיב תהא פחותה. נחה דעתי, אפוא, כי יש בענין דידן יש מקום להעתר לבקשת ב"כ המשיב ולשחרר המשיב בתנאים כדלקמן: א. המשיב ישהה במעצר בית מלא בביתו שברחוב גאהה חוסיין, בית חנינא, ירושלים. ב. המשיב יוכל לצאת את ביתו הנ"ל רק באישור מראש של משטרת ישראל, או פרקליטות מחוז ירושלים, או לדיון שיוזמן לביהמ"ש להמשך משפטו. ג. יציאתו את ביתו, בכל מקרה, תלווה על-ידי לפחות אחד משני הערבים שפרטיהם יצויינו להלן. ד. על הערבים מוטל לדווח לבית-המשפט ו/או למשטרת ישראל ו/או לפרקליטות מחוז ירושלים על כל פעילות חריגה של המשיב. ה. המשיב יחתום על ערבות עצמית בסך 50,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור בערובה. ו. הערבים יחתמו על ערבות צד ג' בסך 75,000 ש"ח להבטחת תנאי השחרור בערובה. ז. מובהר למשיב ולערבים, כי הפרת תנאי מתנאי השחרור בערובה יוליך מיידית למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים ולחילוט הערובה. מעצרמשפט פלילישחרור ממעצרשוד