השאלה העיקרית בערעור זה היא אם מדובר בענין בו חלה תקנה 45 או תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי. 45. מי שלא תבע סעד אחד מרבים מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו. 46. איחוד עילות תובענה (א) תובע רשאי לאחד לתובענה אחת כמה עילות, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד; תובעים אחדים רשאים לאחד לתובענה אחת כמה עילות שהם מעונינים בהן יחד, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד; והכל כשאין הוראה אחרת בענין זה. (ב) תביעותיהם של תובעים יחד מותר לאחד בתובענה אחת עם תביעותיהם הנפרדות של אותם תובעים, כולם או מקצתם, נגד אותו נתבע. (ג) אוחדו עילות, יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי / תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי: השופטת בן- פורת: מפעל המשיבה היה מבוטח אצל החברה המערערת (בין היתר) נגד פריצה. ביום 23.6.1977 נפרץ המפעל ונגנבו סחורות למיניהן. שמאי מטעם המערערת, מר שפיר, העריך את הנזק הכולל ב- 539,620 ל"י, אך ציין כי מתוך סכום זה, הנזק המכוסה על ידי הפוליסה הוא בסך 225,750 ל"י בלבד. המערערת שילמה למשיבה 125,000 ל"י ואף הציעה לסלק לה את היתרה בניכוי השתתפות עצמית בשיעור של 10%, אך זאת בתנאי שהמשיבה תוותר על כל תביעה נוספת בגין אותו אירוע. תנאי זה מיאנה המשיבה לקבל. מכאן תביעתה שהוגשה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 5591/77) ליתרה בסך 100,750 ל"י (ההפרש בין 125,000 הל"י שקיבלה לבין הסך 225,750 ל"י אשר לדעת המעריך מכוסה בפוליסה). התביעה נשענת על הטענה שבחבות זו מודה המערערת. בד בבד נאמר שם כי המשיבה מבקשת "לשמור לעצמה" את הזכות להגיש בעתיד תביעה לסכום נוסף, מעבר לסכום ההודאה. כמו כן ביקשה, מטעמי זהירות, שבית המשפט יתן לה היתר לפצל תביעותיה מכוח תקנה 46 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963 (להלן "סדר דין"), המרשה (כידוע) פיצול סעדים בהיתר מבית המשפט, הסברה לכך, כמשתקף מכתב התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר, הוא שמעבר לסכום ההודאה אין ביכולתה לתבוע ישירות בבית משפט "עקב קיום סעיף בוררות בפוליסת הביטוח". הכוונה היא לסעיף 18 של פוליסת הביטוח שזו לשונו: "18. מותנה ומוצהר בפירוש כי תנאי מוקדם לכל זכות תביעתה או תובענה משפטית על סמך הפוליסה הזאת הנו שיושג תחילה פסק דין בוררים... ביחס לגובה הסכום של האבדן או הנזק אשר עליו קיימת הפלוגתא" (ההדגשה שלי - מ' ב'). בית משפט קמא העניק למערערת רשות להתגונן בגבול ההשתתפות העצמית של 10%, והמערערת מצדה הביעה הסכמתה לשלם את סכום התביעה בניכוי אותם עשרות האחוזים. שופט השלום המלומד קבע שהניכוי מוצדק. לעומת זאת דחה את טענתה של המערערת כאילו מיצתה המשיבה את עילת תביעתה בתובענה זו ועל כן אינה יכולת להגיש בעתיד, כעולה מתקנה 45 לסדר הדין, תביעה לתשלום נוסף בגין אותה פריצה. ערעורה על החלטה זו לפני בית המשפט המחוזי נדחה גם הוא, ומכאן הערעור ברשות המנוח לפנינו. טעמיו של בית המשפט המחוזי, בדחותו את ערעורה של המערערת היו כלהלן: אין מדובר כאן בפיצול סעדים - אשר לגביו, לפי תקנה 46 סיפא, יש צורך בהיתר מאת בית המשפט - אלא בפיצול תביעות שבו דנה תקנה 45, שכן "במקום לתבוע את מלוא הסכום שלטענתה מגיע לה היא בחרה לתבוע אך חלק ממנו, - 100,750 ל". באמירה שהיא שומרת על זכותה לתבוע בעתיד גם את דמי הנזק מעבר ל- 225,750 ל"י (אשר לדעת השמאי שפיר מכוסה על ידי הפוליסה) אין כדי להפוך אותו סכום נוסף לסעד נוסף". תקנה 45 לסדר הדין אומרת כי "תובע שאינו כולל בתובענה חלק מתביעתו, או המוותר על חלק ממנה, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק מהתביעה שלא תבעו או שוויתר עליו". לשון אחרת, פיצול תביעה, גם בית המשפט אינו מוסמך להתיר. לפיכך, מתקבל לכאורה הרושם שדין הערעור היה להתקבל, אולם לא כך קרה. הטעם לכך מוסבר בקטע הבא הלקוח מפסק הדין של בית המשפט המחוזי: "נכון שהסכום הנתבע - 100,750 ל"י - הוא חלק מהסכום הכולל שלטענת המשיבה מגיע לה מאת המערערת. אולם את תביעתה הנדונה היא משתיתה על הודאתה של המערערת בסכום זה. מכתב תביעתה של המשיבה עולות טענות אלה: מהפריצה שארעה במפעל שלה נגרם לה נזק העולה בהרבה על שעור הערכותיו של השמאי שפיר, אולם המערערת מודה בחלק ומכחישה את היתר. איני רואה מדוע המשיבה לא היתה רשאית לפצל את תביעתה בשעור ההודאה ובכך לא להזקק להבאת ראיות על שעור הנזק... אין לראות בתביעה החלקית שהגישה המשיבה בנפרד כמי שהיא כפופה לתקנה 45. התביעה כאן הוגשה על סמך הודאתה של המערערת - שהרקע של הודאה זו נמסרה בכתב התביעה (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית עמ' 119 וכן ע"א 612/68 שלמה מזרחי נגד אמנון בנימינוב ו- יהושע אושרוב, פ"ד כג(2) 727). הייתי מוסיף שבהסכמתה של המערערת שינתן נגדה פסק דין ללא אומר ודברים ביחס למרביתו של הסכום הנתבע (היינו, בניכוי 10% בלבד - מ' ב') הוא מעין הודאה שבהסכמה בעילת תביעה זו". (ההדגשות שלי). גישתו של בית המשפט המחוזי לוקה לדעתי בסתירה פנימית. מצד אחד ראה בסכומו הכולל של הנזק כתוצאה מן הפריצה סעד אחד ויחיד ולא "סעדים" מצטברים שניתן לפצלם והדגיש כי התקנה החלה על המקרה היא לא 46 (הדנה בריבוי סעדים (אלא 45 המחייבת למצות עילת תביעה בהליך אחד ויחיד. מצד שני הגיע (בקטע דלעיל) למסקנה כי משהושתתה התובענה על הודאתה של המערערת נוצרת מעין עילה עצמאית בתחום הודאה זו, כך שניתן לתבוע את היתרה בנפרד. להנמקה זו מוסיף השופט המלומד טעם משלו והוא שהסכמת המערערת שינתן נגדה פסק דין (בניכוי 10%) "הוא מעין הודאה שבהסכמה בעילת תביעה זו". הודאה - בהנחה שזו קיימת - אינה מקימה עילת תביעה עצמית וכוחה הוא ראיתי גרידא. כך נובע, בין היתר, מהנאמר בע"א 612/68 הנזכר בקטע המצוטט; כן ראה ע"א 140/51 חיים ו- שמעה סירי נגד חיים (ויקטור) שאער, פ"ד ח 1160; פ"ע טז 374. לפיכך אחת מן השתיים: (א) או שחלה תקנה 45 לתקנות סדר הדין ואז אין כל אפשרות לפצל את עילת התביעה על סמך הודאת הנתבע בחלק הימנה; (ב) או שחלה תקנה 46 הדנה בפיצול סעדים, ואז אפשרות זו קיימת, וההודאה יכולה לשמש לבית המשפט נימוק המצדיק מתן ההיתר כמבוקש. במקרה שלנו אין לשכוח שהשמאי של המערערת הוא שקבע את הסכום המכוסה על ידי הפוליסה וכי המערערת עצמה העלתה מצדה אך ורק את טענת הניכוי של השתתפות עצמית כדי 10%, ולא נשמעה מפיה לעיצומו של ענין בגבול סכום זה שום טענה אחרת. בנסיבות אלה לא היה זה מן המידה להתנות את התשלום (לאחר ניכוי 10%) בוויתור מצד המשיבה על תביעות נוספות וזו האחרונה היתה רשאית בנסיבות אלה לראות בכך הודאה, פרט לענין 10% של השתתפות עצמית. משהסכימה המערערת לפסק דין נגדה בגבולות אלה ברור, לפחות בדיעבד, שלא היה בפיה דבר וחצי דבר כהגנה מפני התביעה בגבולות אלה. לדעתי מדובר כאן בפיצול הסעדים הנובעים מן העילה. אבהיר את עמדתי: אירוע ההתפרצות והגניבה המכוסה על ידי הפוליסה הם המה עילת התביעה אשר אותה אין לפצל. לעומת זאת ערך הגנובים שהמשיבה תובעת הם התרופה או הסעד שהיא זכאית לו כתוצאה מאותה עילה. ערכם המצטבר של הגנובים המכוסים על ידי הפוליסה, לפי חוות דעתו של שמאי המערערת, הוא כזכור 225,750 ל"י (שבחלקו שולם ובחלקו היווה נשוא התובענה), ואילו לטענת המשיבה ערכם הוא הרבה יותר. כרגיל, הודאה בחלק מחוב (או חובות), אינה סיבה מספקת לפיצול הליכי משפט, שהרי לפי הוראה מיוחדת בסדר הדין (ראה תקנה 214), אפשר לתת לתובע פסק דין חלקי בשיעור ההודאה. אולם שונה המצב במקרה שלפנינו, לאור סעיף 18 לפוליסת הביטוח. בנסיבות אלה לא היתה למשיבה כל אפשרות לפנות לביתה משפט בשלב זה בתביעת מלוא הסעדים המגיעים לה כתוצאה מעילת התביעה כמבואר. החלק בו אין המערערת כופרת היה בר תביעה מיד, ואילו היתר השנויה במחלוקת כפופה לתנאי המוקדם כמפורט שם, היינו - השגת פסק דין בוררים תחילה. נסיבות אלה דומות, חרף כל ההבדלים, למקרה נשוא ע"א 89/64; 115/64 ש' פ' האז, ואח' נגד רפאל מני; רפאל מני נגד ש' פ' האז ואח', פ"ד יח(3) 435, 441, שם היתה עילת התביעה הפרתו של חוזה בין בעל בית לבין המחזיקים בבית זה (ההפרה התבטאה באי התקנת מעלית עד למועד מוסכם). כתוצאה מן ההפרה הגיעו למחזיקים (לטענתם) סעדים אחדים, בהם החזר הכספים ששולמו כהשתתפות בהתקנתה. השופט ברנזון, שמפיו ניתן פסק הדין, אומר (בע' 441 מול ג) שהוא נוטה לחשוב "כי תביעה להחזרת דמי מכר או סכום אחר ששולם על פי חוזה ותביעה לתשלום פיצויים על הפרת החוזה הם מיני סעד שונים בשל אותה עילה" (להוציא תביעה מעין חוזית, אלא אחד הסעדים של ההפרה, אולם בו בזמן שהחזר הכספים היה בר תביעה בסדר דין מקוצר, הצריכה תביעה לסעדים אחרים הליך דיוני ממושך וממצה. לאור שיקול זה ואחרים ראה בית המשפט הצדקה לתת היתר לפיצול סעדים. אביא קטע מהשיקולים שכוחם יפה, בשינויים המחויבים, גם לענין העומד לפנינו: "החוק העמיד לרשות המשיבים סדר דין מיוחד שלפיו הם יכולים לממש ללא שהיות ודחיות את זכותם להחזרת הכסף ששילמו. אם עליהם לכלול באותה תובענה גם את ענין הפיצויים על הפרתה חוזה או ביצוע בעין, הרי שמתקפחת זכותם ליהנות מסדר הדין המקוצר לענין החזרת הכסף". קל וחומר בעניננו, כאשר המשיבה כלל אינה רשאית (כמבואר) לתבוע בשלב זה את היתרה השניה במחלוקת. לפיכך מן הדין להעניק לה, למשיבה, רשות פיצול כבקשתה, שתוצאתו אינה שונה מבחינה מעשית ממקרה בו היו לה שתי עילות תביעה, כפי שסבר בטעות בית משפט קמא. השיקול שלפנינו, כביכול סעד אחד (כפי שגרס בית המשפט המחוזי) ולא סעדים אחדים, אינו מעלה ואינו מוריד בעיני. רשאית, מדובר בשישה סוגים של גנובים אשר ערכם המצטבר מהווה את הסעד המלא ועל כן הוא ממילא מורכב מכמה "סעדים". שנית, יהא זה בלתי הגיוני לקבוע שסעד לפי סעיף אחד בחוזה ניתן להפרדה מסעד לפי סעיף אחר באותו חוזה, אך הסעד המצטבר מכל אלה הופך ליחידה שאינה ניתנת להפרדה. אין כל הבדל, דרך משל, בין מכר של אלף חליפות בסכום המחושב לפי מחיר החליפה כפול הכמות בין מכר של יהלום אחד. כשם שמותר להרשות פיצול סעדים במקרה הראשון, כך הדעת נותנת שאפשר להרשותו גם במקרה האחרון. גישה המאבחנת בין שנתי הדוגמאות דלעיל אינה עומדת, למיטב הבנתי, במבחן השכל הישר. שקלתי אם כתוצאה מהנאמר לעיל מן הדין לקבל את הערעור, שהרי היתר לפיצול סעדים ניתן למשיבה על סמך בקשתה דאז רק בשלב זה, או שמא יש לדחותו, שהרי התוצאה הסופית - הן לגבי החיוב הכספי והן לגבי האפשרות שיש למשיבה להגיש בעתיד תביעה על יתרת המגיע לה - בעינה עומדת. בידוע שמשיב התומך בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, אם כי מנימוקים אחרים, אינו חייב בהגשת ערעור שכנגד. אותו הלך מחשבה מחייב לדעתי שנדחה את הערעור המונח לפנינו, שכן מן הדין היה שבית משפט קמא יקבע אותה תוצאה עצמה על סמך פיצול סעדים, במקום לראות בתוכנה שלפנינו עילה העומדת בפני עצמה. אשר על כן מציעה אני לחברי הנכבדים לדחות את הערעור ובנסיבותיו של המקרה הייתי מחייבת את המערערת בהוצאות בסך 30,000 ל"י. השופט בכור: השאלה העיקרית בערעור זה היא אם מדובר בענין בו חלה תקנה 45 או תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי. המערערת ביטחה את המשיבה בביטוח נגד פריצה של מפעל המשיבה, דהיינו, מבנה, ציוד ומלאי. הביטוח הוגבל לסכומים קבועים לגבי כל אחד משבעת הפריטים המבוטחים, שבסך הכל מסתכמים ב- 385,000 לירות. לדעת המשיבה היה הנזק הכולל כ- 750,000 לירות ולפי הערכת שמאי המערערת היה הנזק הכולל 539,620 לירות. הסכום הגדול של הנזק נגרם למלאי שנגנב בשווי פי שלושה בערך מסכום הביטוח של 135,000 לירות בפריט המלאי. בנוסף להערכת הנזק עשה השמאי התאמה בין סכומי הנזק לבין סכומי הביטוח והגיע למסקנה שהמשיבה זכאית לקבל סכומים המסתכמים ב- 225,750 לירות. המערערת שילמה למשיבה 125,000 לירות והמשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום, בה תבעה סכום של 100,750 לירות שהוא היתרה המגיעה לה לפי חישוב השמאי וכן ביקשה לתת לה רשות לתבוע בנפרד את יתר נזקיה. המערערת הודתה בחבותה בסכום של 100,750 לירות פחות 13,500 לירות שהם 10% מסכום הביטוח של המלאי; לכן נפסק למשיבה סכום של 87,250 לירות, ותביעתה נדחתה לגבי הסכום של 13,500 לירות, ועל זה אין מערערים. יחד עם זאת קבע השופט המלומד בבית משפט השלום שאין זה מקרה של פיצול סעדים שונים עליו חלות הוראות תקנה 46 הנ"ל, אלא יש כאן ענין של קיום שתי עילות שונות ולא ענין של פיצול עילה, ולכן תוכל המשיבה לתבוע את יתרת נזקיה בתביעה נוספת ואינה זקוקה לרשות. בית המשפט המחוזי אישר את מסקנת השופט בבית משפט השלום, אם כי הנמקת השופטים היתה שונה במקצת מהנמקתו, וגם השופטים בבית המשפט המחוזי נתנו נימוקים שונים במקצת זה מזה, אם כי ההנמקה היתה בעיקרה שמדובר בשתי עילות נפרדות ולא בפיצול סעדים שונים שהמשיבה זכאית להם בגין אותה עילה. עיל כל פנים, השופטים בבית המשפט המחוזי דחו את ערעור המערערת, ומכאן ערעורה ברשות שניתנה לה על ידי הנשיא (זוסמן). חברתי הנכבדה השופטת בן- פורת הגיעה למסקנה שהמדובר כאן בפיצול סעדים, ואין המדובר בשתי עילות. עם כל הכבוד, גם אני באותה דעה, וברצוני לנמק את מסקנתי. חברתי הנכבדה הזכירה את ע"א 89/64; 115/64. מסכים אני שניתן ללמוד מאותו ענין לגבי נושא הדיון כאן במידה לא קטנה, אם כי קיים הבדל משמעותי בין השניים. שם היה חוזה, אשר על פי תנאיו, הפרתו על ידי בעל הבית הקנתה למשתכן זכות לקבל מיד בחזרה את הסכום של 10,000 לירות ששילם לבעל הבית כחלק מהמחיר, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתבוע על פי החוזה או בהתאם לחוק. שם היתה ההנמקה שהחוזה הקנה למשתכן שני סעדים בגין עילת ההפרה, דהיינו סעד אחד להחזר התשלום וסעד שני לתשלום פיצוי או דמי נזק. כן ברצוני לציין את הקטע שהובא על ידי חברתי, בו נאמר שהחוק העמיד לרשות הנפגע סדר דין מיוחד לקבלת החזר הסכום ששולם בדיון דחוף וללא שיהוי, ואין זה צודק לחייבו לצרף גם חלק זה של התביעה לתביעת הפיצוי שבה אין סדר הדין מקוצר והדיון ימשך. חלק זה של ההנמקה טוב גם לעניננו, אבל שם באה הנמקה זו על רקע של קיום שני סעדים, אחד הוא החזר התשלום, והשני הוא פסיקת פיצוי עבור הנזק שגרמה ההפרה. ומה המצב כאן בהשוואה לענין ב- ע"א 89/64; 115/64 הנ"ל? כאן הביטוח מקנה למבוטח זכות לקבל פיצוי או שיפוי עבור הנזק שנגרם לו על ידי הפריצה, ובאורח רגיל וטבעי המדובר הוא בסכום כסף אחד ותו לא. סכום זה הוא סכום הנזק המותאם לתנאי הביטוח. על מנת לקבוע את הסכום המגיע יש צורך (א) בהערכת סכום הנזק ו- (ב) בהתאמת סכום הנזק לתנאי הביטוח. הערכת סכום הנזק כרוכה מטבעה באפשרות של קיום חילוקי דעות; בדרך כלל, חברת הביטוח מעריכה את סכום הנזק על ידי השמאי שלה, ואם אין המבוטח מסכים להערכה זו, אזי הענין מובא לבוררות לקביעת סכום הנזק, וכל זה עלול לקחת זמן רב. התאמת סכום הנזק לתנאי הביטוח הוא לרוב ענין של חישוב מתימטי לפי תקרת הסכום המבוטח, קיום תת ביטוח, וכו'. גם דבר זה עלול להיות כרוך בחילוקי דעות, למשל כאשר רכוש מבוטח באלף לירות וקיימת מחלוקת לא רק בשאלה אם הנזק שנגרם הוא אלף לירות או חמשת אלפים לירות, כי הרי זה משפיע על הסכום שמבטח חייב לשלם למבוטח כאשר קיים תת ביטוח. פוליסת הביטוח מקנה למבוטח זכות לקבל סכום הפיצוי המגיע לו, וניתן לומר שזהו סכום חד פעמי שאין לפצלו בדרך כלל. בפוליסה נושא הדיון אין כל הוראה לפיה זכאי המבוטח לדרוש תשלום חלקי כלשהו מיד או לפני תום קביעת הסכום הסופי. לכן עלול להיווצר לא פעם מצב בו (ומקרה זה הוא דוגמא טובה לכך) חברת הביטוח לא תסכים לשלם למבוטח את הסכום המגיע לו גם לפי גרסתה היא, אלא אם יוותר המבוטח על זכותו לתבוע את היתרה המגיעה לו לדעתו. גישה זו של מבטח אינה הוגנת לדעתי, והצדק דורש לאפשר למבוטח להתגבר על הקושי, לפניו הוא ניצב, ולאפשר לו לתבוע ולקבל לעת עתה את הסכום המגיע לו לכל הדעות, בלי לפגוע בזכותו לתבוע את היתרה לאחר קיום כל התנאים המוקדמים להגשת תביעה עבור היתרה, והשאלה היא האם ניתן לעשות כן. בענין זה היתה הערכה של שמאי המערערת, וזו לא חלקה ואינה חולקת על הערכתו. הוא העריך את הנזק בסכום כולל של 539,620 לירות ואת הסכום המתואם המגיע למבוטח על פי תנאי הביטוח, בסכום של 225,750 לירות. המערערת הודתה ומודה בחבותה לשלם סכום זה פחות 13,500 לירות כפי שנאמר לעיל. השאלה הניצבת כעת היא, לדעתי, אם ניתן לראות את הסכום שבו מודה חברת הביטוח על פי הערכת השמאי שלה כסעד אחד שראוי למבטחת שתשלמו מיד בלי להתנות את התשלום בוויתורים מצד המבוטח, ולראות כסעד שני את הסכום הנוסף שיגיע למבוטח לאחר קביעת סכום הנזק בבוררות ובירור יתר השאלות שבמחלוקת. ער אני לכך שאם אגיע למסקנה זו הרי אני צועד עוד צעד קדימה מעבר לנאמר ב ע"א 89/64; 115/64 הנ"ל, כי כאן אין בהסכם הביטוח שני סכומים, אחד החזר הכסף ששולם ושני סכום הפיצוי עבור הנזק. ובכל זאת נראה לי שמן הצדק לצעוד את הצעד הנוסף הזה, ולראות בסכום שבו מודה חברת הביטוח סכום שיש לשלמו מיד ושאין להתנותו בבירור הסכום הסופי המגיע או בוויתורים מצד המבוטח, וזאת בלי לפגוע בזכות המבוטח לתבוע את העודף שיגיע לו לאחר מילוי כל התנאים המוקדמים להשלמת זכות התביעה של כל הסכום המגיע לדעתו על פי הפוליסה. בנסיבות המיוחדות של אינפלציה דוהרת במדינה, פיתרון זה, אם הוא אפשרי, רצוי הוא מאד, כדי למנוע גרימת עוול והרס למבוטח שסבל נזק, כי גם הצמדת התשלום למדד כלשהו לא תמיד תפצה את המבוטח על הנזק שנגרם לו על ידי פיגור בתשלום של המגיע לו, ואין צורך להרבות בדברים בענין זה. נכון הוא, כפי שאמרה חברתי הנכבדה השופטת בן- פורת שהודאת החייב אינה מקימה עילת תביעה וכוחה הוא ראיתי גרידא. בנוסף לזה אני מוכן לראות בהודאת החייב, או בעובדה שאין הוא חולק על חבותו בחלק זה של התביעה כדבר המקנה לנושה זכות לקבל סעד זה מיד בהליך מיוחד בסדר דין מקוצר, כסעד נפרד מן הסעד הנוסף שיהיה זכאי לו כאשר יתמלאו התנאים המוקדמים להפעלת זכותו לסעד הנוסף והסופי. בצירוף שני הדברים של זכות התביעה ושל הודאת בעל הדין אני רואה דבר אשר יצור שוני גם ראיתי וגם דיוני בין אותו חלק של הסעד שלגביו קיימת הודאה לבין החלק האחר של הסעד שהתובע טוען לו לפי גרסתו והשנוי במחלוקת. נכון שכאשר קיימת עילה מושלמת והנתבע מודה בחלק מהחוב יכול התובע לקבל בהליך רגיל פסק דין חלקי, אבל שונה המצב לחלוטין כאשר להקמת עילת תביעה על כל הסכום לרבות החלק שבמחלוקת, יש צורך למלא תנאים מוקדמים העלולים לדרוש זמן רב עד שיתמלאו ותקום זכות התביעה. לכן אני רואה בענין הנדון ענין של פיצול סעדים, ואם כן היה צריך השופט בבית משפט השלום לדון בשאלה אם לתת למשיבה את הרשות שביקשה. הוא לא נתן את הרשות מפני שלדעתו המדובר בשתי עילות נפרדות ולא מפני שלא היתה לדעתו הצדקה לתתה, לו היה מגיע למסקנה שהמדובר פיצול סעדים בגין עילה אחת. לדעתי זהו מקרה מובהק בו היתה הצדקה לתת למשיבה רשות על פי תקנה 46. אמנם רשות זו לא ניתנה והמשיבה לא ערערה; אבל פסק השופט קבע שלמשיבה זכות לתבוע את היתרה בתביעה נפרד, וזה נתן למשיבה מעשית ובפועל את אשר רצתה, כי הרי היה בזה קביעה בדיון בין הצדים, והיא קביעה המונעת טיעון סותר. כעת אם מתהפכים היוצרות ונקבע שהמדובר בפיצול סעדים בגין עילה אחת, נראה לי שמן הצדק שתינתן למשיבה בשלב זה הרשות שביקשה על פי תקנה 46. על פי תקנה 423, רשאי בית המשפט לערעורים לתת כל פסק דין שהיה צריך להינתן בבית המשפט בערכאה הראשונה וכן רשאי לתת כל החלטה אחרת או נוספת, והוא רשאי לעשות זאת גם אם לא הוגש ערעור באותה שאלה. במקרה זה מידת הצדק מחייבת לעשות שימוש בסמכות זו, וניתנת למשיבה הרשות שביקשה על פי תקנה 46. התוצאה היא שהמשיבה רשאית להגיש תביעה נוספת גם לפי פסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי וגם לפי פסק הדין כאן, אם כי מנימוקים שונים. לפני שאסיים ברצוני להתיחס לטענה שהעלה עורך דין זיגר, והיא שהיענות לתביעת המשיבה עלולה להביא לתוצאה לא רצויה שחברות ביטוח לא יודו בשום חלק מהתביעה על מנת לא לפצל את הדיון. אינני מקבל טיעון זה, ואני מאמין שחברות הביטוח יודעות ומבינות היטב שהתנהגות כזו לא תשתלם ועלולה להביא בעקבותיה לא רק חיוב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית, אלא גם הוצאות לדוגמה. לבסוף, אם לא תתקבל דעתי בענין פיצול הסעדים בעין כגון זה, נראה לי שהיה רצוי שהמחוקק יתן את דעתו לשאלה, אם אין לחוקק הוראה מיוחדת אשר תאפשר למבוטח לתבוע ולקבל מיד את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, בלי שתיפגע זכותו לתבוע את יתרת הנזק המגיעה לו לטענתו, דבר שייעשה על ידו לאחר מילוי כל התנאים המוקדמים שצריכים להתמלא על מנת להקים זכות תביעה לסכום המלא המגיע על פי הביטוח. בסיכום, גם אני מגיע לאותה מסקנה אליה הגיעה חברתי הנכבדה ומסכים לדחיית הערעור וחיוב המערערת בהוצאות כהצעת חברתי. מ"מ הנשיא (ח' כהן): גם אני מסכים. כשלעצמי, רוצה אני להשאיר עוד בצריך עיון רב את השאלה אם הודאת החייב היא תמיד בגדר ראיה בלבד, או שמא יש גם והיא יכולה לשמש עילה עצמאית לתביעת החוב. לכאורה אין אני רואה מניעה שנאמץ את מוסד האודיתא של המשפט העברי, שלפיה חייב אדם לכבד את הודאת: באין אם רואים באודיתא התחייבות ללא תמורה (רמב"ם, הלכות מכירה יא, טו), ובין אם רואים בה "קנין מעליא" כמו משיכה או מסירה ביד (קצות החושן על חושן משפט, מ, א, על פי תוספות בבא מציעה מו, א ובבא בתרא קמט, א) ואף את "הקנין הגדול שבכל הקנינים" (שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, חלק חושן משפט ל); על כל פנים, אין לראות על שום מה לא תפס אדם על הוראתו. בפסק דינו המאלף בע"א 459/59 מלכה ו- אלימלך פינקלשטיין נגד ברוך (ברונק) פרושטייר ו- עזבון המנוח משה (מיצ'יסלב) פרושטייר, פ"ד יד 2327, 2339; פ"ע מט 266 הראה השופט (כתוארו אז) זילברג ז"ל שגם לפי דיני המג'לה - אשר כנראה עומדים עוד בתוקפם עד היום הזה - ההודאה האמורה שם (בסעיפים 1572 ואילך) יוצרת זכות ולא רק מוכיחה זכות (בע' 2339). אלא מוכן אני להכריע בערעור שלפנינו לטובת המשיבה אף בהנחה שהניחו חברי הנכבדים, שאין בהודאה אלא אמצעי הוכחה בלבד. לדעתי נסתתמו טענותיה של המערערת על פי פוליסת הביטוח שלה עצמה, ואין היא יכולה להישמע בטענה שהנזק "אשר עליו קיימת פלוגתא" והנזק אשר עליו אינה קיימת פלוגתא, אינם יוצרים עילות תביעה שונות, או - לחלופין - אינם מזכים בסעדים שונים כמשמעותם בתקנה 46. הפוליסה מבדילה בין סעדים שיש לבקש בבית המשפט - והם תשלומים של כספים שאינם שנויים במחלוקת - לבין סעדים שיש להביא לפני בוררות. ממילא ומכללא היא פותחת לפני המבוטח פתח לרווחה "לפצל את הסעדים"; והמערערת שניסחה את הפוליסה בצורה זו, מנועה מלטעון שהסעדים זהים וחד הם ואין לפצלם. בין אם באורח פורמלי נדחה הערעור ובין אם הוא מתקבל, על כל פנים התוצאה היא שרשאית המשיבה לתבוע את סכומי נזקה השנויים במחלוקת בהליכים נפרדים. כן מסכים אני שזכאית המשיבה להוצאותיה מאת המערערת, כאמור בפסק דינה של חברתי הנכבדה, השופטת בן- פורת. הוחלט כאמור בפסק דינה של השופט בן- פורת. תקסד"א 1984 (הישנות)