קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הכרה בליקוי שמיעה כתאונת עבודה בביטוח לאומי: 1. תיק זה עניינו תביעת התובע הכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל לטענתו, כ"פגיעה בעבודה" עפ"י סעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995. 2. לבקשתם המוסכמת של ב"כ הצדדים מינה ביה"ד מומחה מטעמו למתן חוו"ד רפואית , על בסיס תשתית עובדתית מוסכמת אף היא. למומחה הועבר התיעוד הרפואי הרלבנטי , אשר צורף ע"י הצדדים, הכל כמפורט בהחלטת ביה"ד מיום 8.6.10, המהווה חלק בלתי נפרד מפס"ד זה. 3. להלן תפורטנה השאלות אשר הופנו למומחה, דר' דן ניר ותשובותיו: האם התובע סובל מליקוי שמיעה ובאיזו מידה? תשובה: "שמיעתו של התובע תקינה ! קיים אצלו ליקוי שמיעה דו צדדי קל של 30 עד 45 ד"ב סביב 4 קילוהרץ, אך אין בכך כדי להשפיע, אפילו לא קצת, על תפקודו השמיעתי". האם כושר שמיעתו פחת בשיעור של 20 דצב' לפחות בתדירויות הדיבור בכל אחת מאוזניו? תשובה: "לא! לפי בדיקת שמיעה משרותי בריאות כללית מ 3/06, סף השמיעה להולכת עצם (בדיון על פגיעת רעש יש להתייחס רק להולכת העצם!) הינו 20 ד"ב משמאל ו 22 מימין. בבדיקה מ 5/06 הסף הממוצע בתדרים 500, 1000 ו 2000 הרץ הינו 13 ד"ב משמאל ו - 15 מימין ובבדיקה מ 2/08 הסף הממוצע בתדרים אלו הינו 12 ד"ב משמאל ו 13 מימין. ליקוי שמיעה תחושתי עצבי אינו יכול להשתפר ומכאן - שתוצאות הבדיקה הראשונה אינן מדויקות ואין להסתמך עליהן. מכאן שללא כל ספק, כושר השמיעה של התובע טוב מ 20 ד"ב דו צדדית". יובהר, כי לאור תשובותיו הנ"ל התייתר הצורך במענה לשאלות נוספות אשר הופנו אל המומחה ועליהן התבקש להשיב בכפוף לכך, כי המענה לשתי השאלות הנ"ל יהא חיובי, בשים לב להוראות סעיף 84א' לחוק בדבר תנאי הסף הנדרשים וההלכה הפסוקה (מדובר בשאלות לעניין הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש בעבודה לליקוי - ככל וקיים וכן בהתייחס לטנטון, בכפוף לקביעה בדבר קיומו של ליקוי שמיעה). 4. בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי יש לקבל את התביעה מן הנימוקים שזו תמציתם: "חוות הדעת אינה בבחינת כזה ראה וקדש". מדובר בהכרעה משפטית וככזו - "על ביה"ד לענות בה". עפ"י הבדיקה הראשונה, אשר בוצעה בקופ"ח, קיימת ירידה של 20 ד"ב בתדירויות הדיבור ומשכך על ביה"ד להעדיפה על פני שתי הבדיקות האחרות בשים לב לכך כי הבדיקה בוצעה בקופ"ח וכי משמדובר במבחן סף שהוא טכני פורמאלי - יש להעדיף את בדיקת השמיעה שתוצאותיה מעידות על עמידה במבחן סף ירידת השמיעה הנדרש, על פני בדיקה שתוצאותיה אינן מעידות על כך. לעניין זה מפנה ב"כ התובע לפסה"ד אשר ניתן בעניין אלון. "כיוון שהוכח כי ליקוי השמיעה נגרם מחשיפה תעסוקתית לרעש מזיק, ברור כי גם הטנטון נגרם מרעש מזיק". 5. ב"כ המל"ל ביקש לדחות את התביעה בשים לב לחוות דעתו הברורה של המומחה. 6. יובהר, כי בתיק דה ניתן ביום 5.10.10 פס"ד לפיו הורה ביה"ד על דחיית התביעה, משלא הגיש ב"כ התובע סיכומיו, הגם שחלף המועד שהוקצב להגשתם. פסה"ד בוטל בהמשך, בבחינת לפנים משורת הדין, לבקשת ב"כ התובע שטען, כי "בזמן שישב ביה"ד לכתוב את פסק דינו עשו הסיכומים דרכם לביה"ד" ומשהביע ב"כ המל"ל הסכמתו לבקשה. הכרעה 7. אקדים אחרית לראשית ואומר כבר עתה, כי תביעה זו דינה - להדחות. אכן, ההכרעה הסופית היא בידי ביה"ד, אולם - עת מונחת בפני ביה"ד חוות דעת רפואית, לפיה מובהר כי לא זו בלבד שלא התקיימו בתובע תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א לחוק, אלא ששמיעתו בתדרי הדיבור תקינה (!) -אודה, כי לא ברור איזו היא "השאלה המשפטית" אשר נותרה עדיין להכרעה בתיק זה ע"י ביה"ד. במצב דברים זה, משחווה"ד כה ברורה, חד משמעית ונחרצת , לא נותרה עוד "שאלה משפטית (כלשהי) להכרעה". חווה"ד מדברת בעד עצמה. ממילא תמוהה שבעתיים טענת ב"כ התובע, כי יש להכיר ב"ליקוי השמיעה" , כ"פגיעה בעבודה" . איזה הוא "ליקוי השמיעה" לגביו מצפה ב"כ התובע כי יוכר ע"י ביה"ד כ"פגיעה בעבודה", משקבע המומחה בהאי לישנה, כי שמיעת התובע "תקינה" לחלוטין ובהדגישו, כי אף הליקוי הקל בתדרים הגבוהים (שאינם רלבנטיים לעניין ליקוי השמיעה) - אין בהם כדי להשפיע, אפילו לא קצת, על תפקודו השמיעתי. הגם שדי באמור לדחיית התביעה אוסיף ולו בבחינת למעלה מן הצריך, בהתייחס לטענות ב"כ התובע לגבי העדפת בדיקת השמיעה הראשונה על פני שתי הבדיקות שלאחריה: לעניין זה מופנית תשומת לב ב"כ התובע להלכתו העדכנית של ביה"ד הארצי (לאחר פסה"ד בעניין אלון אליו מפנה הוא בסיכומיו), כפי שנקבעה ע"י כב' הנשיא (בדימוס) השופט אדלר בעב"ל 414/09 רבאח חג'וג' נגד המל"ל, שם הובהר במפורש: "הכלל של העדפת תוצאות בדיקת השמיעה 'הטובה ביותר' אליה התייחס חברי השופט פליטמן בפס"ד דוד אלון, נכון וישים בנסיבות בהן קיימות בדיקות שמיעה בעלות ערך רפואי זהה, שיש ליתן להן משקל דומה, ניתן להפעיל את כלל 'הבדיקה הטובה ביותר'." משהבהיר המומחה בענייננו את העדפתו לגבי שתי הבדיקות המאוחרות בכך ש- "ליקוי שמיעה תחושתי עצבי אינו יכול להשתפר ומכאן - שתוצאות הבדיקה הראשונה אינן מדויקות ואין להסתמך עליהן", הרי פעל המומחה בהתאם לאמות המידה אשר הותוו בעניין חג'וג' הנ"ל. ברי, כי במקרה דנן הבדיקה הראשונה מ3/06 (עליה מבקש ב"כ התובע להסתמך) אינה רלבנטית עוד ויש להסתמך על שתי הבדיקות האחרות, מה גם שתוצאותיהן דומות עד זהות ואלה הן הבדיקות העדכניות. הנה כי כן, לאור חווה"ד החד משמעית של המומחה , שהיא בבחינת "אורים ותומים" לביה"ד, לא נותר אלא לקבוע, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח, כי סובל הוא מלקוי שמיעה (בתדרי הדיבור, שהם הרבלנטיים) - בכלל (!) וכי לא התקיימו בו אף תנאי הסף כנדרש בסעיף 84א' לחוק - בפרט. באין ליקוי שמיעה, ממילא אין רלבנטיות לנושא הטנטון, ככל וקיים, אם בכלל, בשים לב להוראותיו המפורשות של סעיף 84א(ב) לחוק. אשר על כן, התביעה נדחית. כמקובל בתביעות שהן בתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. שמיעה