קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אישור הסכם גירושין לאחר ניסיון שלום בית: השופט ג' בך: .1בעלי הדין הם בעל ואשתו, שנישואיהם לא עלו יפה, ובתאריך 3.2.77ערכו ביניהם "הסכם גירושין" בכתב (להלן - ההסכם), אשר הוראותיו הרלוואנטיות לעניין ערעור זה הן אלה: " .1הצדדים יתגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י בכל עת שיקבע לכך ע"י ביה"ד המסדר את הגט, ולשם כך יחתמו על בקשה משותפת לגירושין, ויבצעו כל הפעולות האחרות הדרושות לשם קבלת פס"ד המתיר להם להתגרש. .2 הבעל מתחייב בזאת כלפי האשה להעביר לה בלשכת רישום המקרקעין וללא תמורה את הבעלות על חלקו (דהיינו מחצית) בדירת הצדדים, שברחוב הרצוג 20תל-אביב, והידועה כחלקה 249/47בגוש .6107 ההעברה תבוצע לא יאוחר משעת מתן וקבלת הגט. .3 הבעל מתחייב, איפוא, בזאת להסיר מעל הדירה את כל העיקולים הרובצים עליה... .4 הבעל מתחייב לנקוט בכל הצעדים הדרושים ולשאת מכספו בכל ההוצאות האגרות, ההיטלים, המסים המגיעים בקשר לדירה וכיוצ"ב, לרבות תשלום שכ"ט עו"ד, שיטפל בהעברת חלקו בדירה ע"ש האשה כנ"ל. .5 כל תכולת הדירה, למעט החפצים המנויים ברשימה נספח א' יהיו בבעלותה ובחזקתה הבלעדיים של האשה, עם מתן וקבלת הגט... .6 החפצים המפורטים בנספח א' יהיו בבעלותו ובחזקתו של הבעל עם מתן וקבלת הגט. .7 הבעל יפנה את הדירה יום לפני המועד שיקבע לסדור הגט, ולא יחזור אליה יותר, אלא לשם הוצאת החפצים שבנספח א' שיוצאו על-ידו, מיד לאחר מתן וקבלת הגט, במעמד באי כח הצדדים, או נציגיהם. הבעל ישלם לאשה למשך תקופה של שנתיים מיום סדור הגט ובכל חדש מראש הסך של 500, 1ל"י למזונות האשה. סכום זה יחשב כמזונות לגרושתו ויתמו בגמר 24חדש, או בזמן מוקדם יותר באם האשה תפנה או תמכור את הדירה שברחוב הרצוג .20 .8 כל ההוצאות והאגרות הכרוכות באשור הסכם זה, בסדור הגט, בהעברת חלקו של הבעל הדירה, וכולל שכ"ט עו"ד א' רפואה, יחולו על הבעל וישולמו על ידו. .9 עם בצוע הסכם זה יתמו חילוקי הדעות שבין הצדדים ולא יהיה להם זע"ז אלא ההסכם דנן והמשתמע ממנו. .10במעמד סדור הגט תותר האשה על כתובתה, ופסה"ד למזונות שניתן לזכותה נגד הבעל ע"י בה"ד הרבני, לא תהא לו משעת מתן וקבלת הגט כל נפקות. .11הסכם זה יוגש לאישורו של ביה"ד הרבני האזורי בתל-אביב בפס"ד". .2שבועיים לאחר חתימת הצדדים על הסכם הגירושין הנ"ל, ביום 17.2.77, הגיש הבעל (להלן - המשיב) בקשה לגירושין לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. בדיון, שהתקיים לאחר מכן בבית הדין הרבני, הכריז המשיב, שהוא "רוצה לחזור לאשתו לשלום בית ושאין הוא רוצה להתגרש..." האישה (להלן - המערערת) הגיבה באמרה: "אני נשואה לו עשרים שנה, כיום אני רוצה לצאת בכבוד. אני עבדתי אתו יד ביד. אם הוא יחזור הביתה... אני מוכנה לעשות נסיון לשלום בית." בהמשך נקבעו סכומי מזונות, שהמשיב הסכים לשלמם למערערת, ושוב הודע לבית הדין, "שהצדדים מצהירים שהם עושים נסיון לשלום בית ומציינים שאם הנסיון לא יצליח אז הם יתגרשו בהתאם להסכם הגירושין". ביום 10.4.78ניתן "פסק הדין" בבית הדין הרבני, בו נקבעו סכומי המזונות החודשיים שעל המשיב לשלם למערערת, ובו נזכר גם, כי "תלוי ועומד דיון בבקשת הצדדים לגרושין". .3בתאריך 22.5.78פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה להשתמש בסמכותו על-פי סעיף 2לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973(להלן - החוק) ולתת אישורו להסכם הנ"ל, במידה שניתן לראות בו הסכם ממון בין בני הזוג. אין ספק, כי פנייה זאת יכלה להתייחס לסעיף 2של ההסכם בלבד, היינו להעברת חלקו של המשיב בדירתם המשותפת של בני הזוג על שמה של המערערת. המשיב התנגד לבקשה זו. סעיף 2לחוק קובע לאמור: " .2(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט המחוזי (להלן - בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להן - בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור. (ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. (ג) בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין. (ד) הסכם בין בני הזוג שאושר בפסק דין גירושין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה." .4בתאריך 19.11.79נתן שופט בית המשפט המחוזי, השופט י' חריש, החלטה ביחס לבקשה זו, בה סירב להעניק את האישור המבוקש. השופט המלומד ביסס את החלטתו בעיקר על הנימוקים הבאים: א. על-מנת שיוכל השופט לתת את האישור המבוקש, צריך הוא להשתכנע, כי הסכמת הצדדים נתונה להסכם ביום בו מתבקש האישור, ואין זה מספיק, שהייתה הסכמה בין הצדדים ביום בו נערך ונחתם ההסכם. התנגדותו של המשיב למתן האישור מצביעה בעליל על אי-הסכמתו להסכם בשלב זה, ועל-כן חייב בית המשפט לסרב למתן האישור. ב. בית המשפט קבע, כי לא נתקיים במקרה זה התנאי השני הכלול בסעיף 2(ב) לחוק, היינו, שבית המשפט צריך להיווכח, ש"בני הזוג עשו את ההסכם... בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". בנקודה זאת התחשב בית המשפט בעובדה, שההסדר הממוני בעניין העברת הזכות על הדירה קשור קשר בל יינתק עם עצם ההסכם לגירושין, ועל-כן הוא קבע: "אין אני משוכנע כלל ועיקר מה היו פני הדברים אילו עמד מאן דהוא, יועץ נסתר, מאחורי גבו של המתחייב - המשיב דנן - בשעת עריכתו וחתימתו של ההסכם והיה מקשה ושואל - ומה אם הסכם הגירושין לא יתממש, האם אף על פי כן אתה נכון להקנות את אשר אתה מקנה? תמהני אם היה משיב בהן מוחלט. אין ההסכם דנן עשוי להתאשר אם לא תנוח דעת בית המשפט כי אכן כך היה משיב". .5המשיב השמיע בפני בית המשפט המחוזי טענות נוספות, אשר גם בגינן ביקש מהשופט שלא לתת את אישורו להסכם. טענות אלה, שלא נתקבלו על דעת השופט, ושעל אחת מהן חוזר המשיב עתה לפנינו במסגרת ערעור שכנגד, הינן: א. לא הייתה סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בבקשה זו, משתי סיבות: ראשית, מפני שתלויה ועומדת תביעה לגירושין לפני בית הדין הרבני, וההסכם, לרבות ההסדר בעניין הדירה, כרוך בתביעה זו. שנית, מפני שהצדדים עצמם, בסעיף 11להסכם, הסכימו, ש"הסכם זה יוגש לאישורו של בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב בפסק הדין". בית המשפט המחוזי סבר, לעומת זאת, כי משנמנע בית הדין הרבני מלתת פסק-דין לגירושין, הרי אין בחיקוק כלשהו ואין גם בנוסח ההסכם כדי לשלול את סמכותו המקבילה של בית המשפט המחוזי על-פי סעיף 2(א) לחוק. בעניין זה הוגש ערעור שכנגד מטעם המשיב. ב. טען המשיב עוד, כי גם התנאי הראשון שבסעיף 2(ב) לחוק לא נתמלא, שכן לא נעשה ההסכם מלכתחילה "בהסכמה חפשית", כנדרש באותו סעיף. לטענתו, חתם המשיב על ההסכם רק בגלל צו איסור יציאה מישראל, שניתן על-ידי בית-משפט לפי בקשת המערערת. השופט דחה טענה זו בסברו, כי אין בצו עיכוב היציאה מן הארץ כדי לפסול את יסוד הרצון החופשי שבהסכם. .6עתה מובא איפוא לפנינו ערעורה של המערערת נגד נימוקיו של השופט לאי-מתן האישור, כפי שפורטו בסעיף 4לעיל, ואילו המשיב תומך בהחלטת השופט, אך מוסיף, בדרך של הגשת ערעור שכנגד, את הטענה, שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך כלל לדון בבקשה, ושהיה מחובתו לדחותה על הסף. .7אין ספק, כי הצדדים עוררו מספר בעיות משפטיות מעניינות ונכבדות, אולם מאחר שהגעתי למסקנה, כי בנקודה חשובה ומרכזית אחת, שגרמה לדחיית הבקשה לאישור ההסכם, הצדק עם השופט המלומד, אין אני רואה צורך לדון ביתר הבעיות, והייתי מציע להשאיר את אלה ב"צריך עיון". כוונתי לנימוקו השני של השופט, הנזכר בסעיף 4לעיל, היינו, כי לא שוכנע, שהמשיב הבין את משמעותו ואת תוצאותיו של ההסכם. כאשר מעיינים אנו בהסכם בשלמותו, קשה להשתחרר מהרושם, שבעיני הצדדים היו התנאים בעניין העברת הזכויות בדירה כה שזורים בתנאי הגירושין עצמם, עד כי לא ניתן כלל להפריד ביניהם. על-כן שותף אני לתחושתו ולמסקנתו של בית המשפט המחוזי, שהמשיב לא היה ער לתוצאה האפשרית, שהדירה תימסר למערערת, גם אם לא יצאו הגירושין לפועל, ושהוא לא התכוון לתוצאה כזו. משסירב השופט המלומד לאשר את ההסכם "בחלקו הממוני", שכן לא שוכנע, כי המשיב הבין את המשמעות והתוצאה של הפרדה מלאכותית זו של הוראות ההסכם, אין אני סבור, כי יש מקום להתערבותנו בהחלטה זו. .8בא-כוח המערערת הסתמך, בין היתר, על שני פסקי-דין של בית-משפט זה. בע"א 451/62 [1] פסק השופט ח' כהן, שיש להבדיל בין התחייבות לקבלת גט, שאינה ניתנת לביצוע בעין, לבין התחייבות חוזית לשלם כסף, או לפטור מתשלום כסף, או להימנע מתביעת כסף, שהם עניינים שבממון, ושניתן לתת להם תוקף. בע"א 757/70 [2] דן בית המשפט בהסכם למתן גט, שהיו כלולים בו גם תנאים מסוימים בענייני ממון, ונקבע בו, כי "הסכם זה יבוטל במידה ולא יקויימו הגירושין" (שם, בעמ' 106). במקרה זה הסכים הבעל לביצוע הגירושין, ואילו האישה סירבה לקבל את הגט וביקשה לראות את ההסכם כולו כמבוטל, בהסתמכה על התנאי שצוטט לעיל. בנקודה זו פסק השופט עציוני, בעמ' 109: "טענתו של המערער היא שההסכם אינו בטל באופן אוטומטי עקב אי-התקיימות הגירושין, אלא נעשה על-ידי כך לבטיל (voidable) כשזכות הביטול היא לצד שלא הפרו, כלומר למערער. בא-כוח המערער ממשיך וטוען כי כל עוד לא עשה שימוש בזכות זו וביטל את ההסכם, הרי ממשיכות הוראותיו לעמוד בתקפן בהתאם לכלל הקובע כי משהופר ההסכם הפרה יסודית - ואין חולקים שסירוב לקבל גט הוא הפרה יסודית של הסכם גירושין - ניתנת לצד המקיים... זכות לבטל את החוזה. אכן זהו הדין שאין עוררין עליו..." בא-כוח המערערת בערעור דנן מבקש ליישם הלכה זו למקרה שלפנינו, שכן, לטענתו, נכשל ביצוע הסכם הגירושין באשמתו וביוזמתו של המשיב, ועל-כן יכלה רק המערערת לגרום לביטול ההסכם, ואילו המשיב מנוע מלעשות כן, שכן אין הבעל רשאי ליהנות מהמכשולים, שהוא השים על דרכה של אשתו בניסיונה לקבל את גטה. .9עוד טוען בא-כוח המערערת, שניתן לראות בצורך לקבל את אישורו של בית המשפט להסכם, משום "תנאי מתלה" במובן סעיף 27לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973וכי רשאית המערערת להסתמך על ההלכה, לפיה צד, המונע קיומו של תנאי מתלה, אינו זכאי להסתמך עליו. (ראה: ע"א 62/77 [3]). .10טענות אלה אינן נראות לי. אשר להסתמכותו של בא-כוח המערערת על פסקי הדין בע"א 451/62 [1] וע"א 757/60 [2], הרי סבורני, כי אין בהם כדי לסייע בידי המערערת, וזאת מהנימוקים הבאים: א. ההסכמים, בהם מדובר בשני המקרים הנ"ל, שונים מההסכם בערעור שלפנינו. בע"א 451/62 [1] היה בהסכם תנאי מפורש, בו נקבע, מה הסכום שעל הבעל לשלם לאשתו אם יסרב לתת לה גטה, ולא הייתה סיבה לאי-קיום תנאי זה. בהסכם, שעליו נסב ע"א 757/60 [2], היו סעיפים, שהתייחסו בפירוט רב להסדרים ממוניים, שכבר בוצעו בעת חתימת ההסכם, וניתן היה בבירור להבחין בקו מפריד בין תנאים ממוניים אלה לבין ההסכם בדבר עריכת הגירושין. ב. מהמסמכים, שצורפו לתיק זה, אין זה ברור כלל, שהמשיב סירב, באופן חד-צדדי, לתת גט לאשתו על אפה ועל חמתה של המערערת. מההליכים, שהתנהלו לפני בית הדין הרבני, אותם סקרתי בקיצור בסעיף 2לעיל, עולה, שגם המערערת הסכימה לנסות ולהשיג שלום-בית בין הצדדים, ולא עמדה דווקא על ביצוע הגירושין כפתרון ייחודי. ג. וחשוב מכול: בעת מתן שני פסקי הדין הנ"ל טרם נחקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, והבעיה, שעמדה לפני בית המשפט המחוזי בתיק דנן, והנובעת מהוראות סעיף 2(ב) לחוק זה, לא יכלה איפוא לעמוד לנגד עיניהם של השופטים, שישבו בדין באותם ערעורים. .11אין להתעלם מכך, שלפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם. .12הטענה בדבר החלת הכלל - לפיו אין המכשיל תנאי מתלה יכול להיבנות ממנו - על התנאי, הדורש אישורו של ההסכם על-ידי בית המשפט (סעיף 9לעיל), אינה משכנעת, ויש בה משום מעגל קסמים. בא-כוח המערערת מנסח טענתו זו בסיכומיו כך: "והנה, במקרה שלנו עושה המשיב כל שביכולתו כדי שהתנאי המתלה הזה, היינו, אישור בית המשפט, לא יתקיים. האם ניתן לו, למשיב, ליהנות מכך, והרי זוהי בדיוק ההלכה שנפסקה, שעל פיה צד המונע קיומו של תנאי מתלה, אינו זכאי להסתמך על כך!". צא וראה: בא צד להסכם ומבקש לא לאכפו, כיוון שההסכם לא נחתם מרצונו החופשי, או כיוון שלא הבין את משמעותו ואת תוצאותיו, ובשל עצם ניסיונו זה להיזקק לאפשרות שהחוק מעניק לו, יאמרו לו, שהוא גורם לאי-קיום התנאי המתלה, קרי האישור של בית המשפט, ודווקא מסיבה זו יהא הוא קשור בהסכם? במלים אחרות אם יתברר, שהוא צודק בטענתו ושבאמת לא הבין נכונה את תוצאות ההסכם, כפי שנקבע ביחס למשיב במשפט דנן, או אז תעמוד לו טענתו לרועץ?! זוהי תוצאה, שהדעת אינה סובלתה. .13סיכומו של דבר: סבורני, כי החלטת בית המשפט המחוזי, שלא לתת אישור להסדר הממוני שבהסכם מהטעם המבוסס על הוראות הסיפא של סעיף 2(ב) לחוק, בדין יסודה, ועל-כן יש לדחות את הערעור. הייתי מטיל על המערערת לשאת בהוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום של 000, 3שקל. השופט ש' לוין: .1לדידי יש לדחות את הערעור כבר מן הטעם - אחד מטעמיו של השופט המלומד - שהליכי האישור לפי סעיף 2לחוק יחסי ממון בין בני זוג לא נועדו לבירור פלוגתאות בין בעלי הדין, אלא פשוטם כמשמעם, ליתן תוקף להסכם, ששני בני הזוג הביאו לפני בית המשפט, והשווה: ע"א 490/77 [4]. ההליך, שעליו נסב הערעור, דומה להליך של עשיית צוואה בפני רשות, לפי סעיף 22לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ומטרת ייחוד סמכות האישור לערכאה שיפוטית דווקא היא לוודא באופן שאין עליו עוררין, שהצדדים להסכם הבינו את משמעותו של ההסכם ואת תוצאותיו וחתמו עליו בהסכמה חופשית. אם קיים עוד ספק בעניין זה, באו תקנות סדרי דין (אישור הסכם ממון בין בני זוג), תשל"ד- 1973וקבעו, שהבקשה לאישור ההסכם תוגש על-ידי שני בני הזוג (תקנה 1), ואישור ההסכם ייעשה בלשכה במעמד שני בני הזוג (תקנה 2). במקרה שלפנינו חלוקים בעלי הדין לגבי נסיבות עריכת ההסכם ותוצאותיו. ההליכים לפי החוק לא נועדו לברר סכסוכים כאלה. לפיכך, גם אני מסכים לדחיית הערעור, כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט בך. ממילא אין מקום להתייחס לערעור שכנגד, שהגשתו הייתה מיותרת, והוא מתבטל, כפי שאין צורך להתייחס לשאר טענותיהם של הפרקליטים. מ"מ הנשיא מ' שמגר: אף אני סבור כי יש לדחות את הערעור, ולעניין זה מקובלת עלי השקפתו של חברי הנכבד, השופט ש' לוין, לפיה צדק בית המשפט המחוזי, כאשר לא ראה להפעיל סמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. כפי שכבר צוין לעיל, בעקבות ע"א 490/77 [4] (בעמ' 624מול האות ד) על בית המשפט להיווכח בעת מתן האישור, המתבקש ממנו, כי הצדדים עושים את ההסכם מרצון ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו. האישור המתחייב על-פי חוק מגמתו להבטיח את קיומה של גמירת דעת מצד שני בני הזוג. בשל הבעיות הרבות, וביניהן תופעות בלתי רצויות המתלוות לעתים לדרך כריתתו של חוזה בין בני-זוג, ביקש המחוקק להבטיח, כי התוקף להסכם יינתן רק על יסוד הסכמה, המובעת בו במעמד ובבהירות הראויה, ולמטרה זו הפקיד את בית המשפט או את בית הדין הדתי, לפי העניין, על מתן האישור. בדומה לכך יש גם לפרש סמכויותיו של רשם הנישואין לעניין האימות לפי סעיף 2הנ"ל. בעקבות טענות, שעלו בעת הדיון לפנינו, אוסיף, כי אינני סבור, כי דיני החוזים הכלליים אינם חלים על הסכם בדבר יחסי ממון. סעיף 61(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי הוראותיו של החוק האמור יחולו, כאשר אין בחוק אחר הוראות לעניין הנדון. בחוק יחסי ממון בין בני זוג אין הוראה כלשהי, הבאה לבטל תחולתם של דיני החוזים הכלליים, יש בה כדי להוסיף תנאי נוסף, או, אם תרצה, רובד נוסף, וביטויו בסעיף 2הנ"ל. אולם מן ההן שבסעיף 2לגבי דרישת האישור או האימות אין ללמוד על כך, שסעיף 2בא לגרוע מתחולתם של דיני החוזים הכלליים, ככל שהדבר נוגע, למשל, לסוגיות הפגמים בכריתתו של חוזה או לתום הלב המתחייב מסעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי) או לפי סעיף 39שבו (ד"ר א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור בע"מ, תשמ"ב) 340; וראה גם: פרופ' ג' טדסקי, "איזון המשאבים בין בני-הזוג" הפרקליט ל (תשל"ה-ל"ו) 76, 82; ד"ר א' פרוקצ'יה, "יחסי ממון בין בני-זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם" משפטים ל (תשל"ו-ל"ז) 266, 304). כאמור, מסכים אני לתוצאה, אליה הגיעו חבריי הנכבדים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבד השופט בך. חוזהגירושיןהסכם גירושין