אפליית חשוד בשחרור ממעצר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליית חשוד בשחרור ממעצר: .1העורר הואשם לפני בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, ביחד עם חמישה נאשמים אחרים, בפריצה למחסן במפעל "תדיראן" וגניבת 51טלוויזיות צבעוניות מתוכו, עבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן הואשמו הנאשמים בקבלת תשעה גלילי בד לרשותם בידעם שהם הושגו בדרך של פשע, היינו פריצה למחסן, עבירה לפי סעיף 411לאותו חוק. כל הנאשמים הושמו במעצר בסוף חודש ספטמבר .1982כתב האישום הוגש בתאריך 13.10.82, וביום 20.10.82הורה בית המשפט המחוזי על מעצרם של הנאשמים עד סיום ההליכים נגדם. .2שניים מבין ששת הנאשמים הנ"ל, הנאשמים 2ו- 4בגיליון האישום, הגישו לאחר מכן בקשה להשתחרר בערובה, וביום 27.3.83דן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' ולך) בבקשתם והחליט להיעתר לה. השופט המלומד ביסס את החלטתו בעניין שני הנאשמים הנ"ל בעיקר על הנימוקים הבאים: א) עדותו של עד התביעה הראשי, שהיה שותף לעבירה והפליל את כל הנאשמים, כבר הושמעה והסתיימה; ב) התרשמותו של השופט הייתה, שפריט האישום השני, בעניין קבלת הרכוש הגנוב, כנראה אין לו בסיס בחומר הראיות שבידי התביעה. ג) הנאשמים היו במעצר כבר במשך שישה חודשים, ולא ניתן לשמוע את המשפט ברציפות. אשר על-כן החליט השופט קמא לשחרר אותם נאשמים בערבות כספית תוך התנאת תנאים מסוימים בדבר הגבלת תנועותיהם. המדינה לא הגישה עד היום ערר על שחרורם בערובה של שני הנאשמים הנ"ל. .3לאור ההתפתחות, המתוארת בפיסקה 2לעיל, פנה אף העורר אל בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו הקודמת בעניינו. הטענה המרכזית של בא-כוחו הייתה, שמצבו של מרשו זהה למצבם של הנאשמים 2ו-4, ועל-כן, משהוחלט לשחרר את הללו בערובה, אין כל הצדקה להפלות את העורר לרעה, ומן הדין להסכים גם לשחרורו. עוד ציין הסניגור, כי בדעת התביעה להשמיע 26עדים, אשר חקירתם בוודאי תימשך זמן ניכר. הוא גם הזכיר את העובדה, שהעורר שוחרר בערבות על-ידי בית המשפט לתקופה מסוימת עקב פטירתו של אחיו, וחזר מרצונו למעצר בתום אותה תקופה. באת-כוח המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי למעשה גם שחרורם של שני הנאשמים האחרים לא היה מוצדק. מכל מקום, מצבו של העורר שונה הוא, לטענתה, ממצבם של שני הנאשמים האמורים. הראיות נגד העורר הינן בעלות משקל רב במיוחד, ומצד שני עברו הפלילי הינו חמור יותר. הפרקליטה המלומדת הצביעה בהקשר זה במיוחד על העובדה, שלנאשם 2הנ"ל היו רק שתי הרשעות קודמות, אחת משנת 1972והשנייה משנת 1975, ואילו לעורר היו ארבע הרשעות קודמות, כאשר האחרונה ביניהן היא מדצמבר .1978 השופט ד' ולך דחה את בקשת העורר. מתוך תיאור העובדות בהחלטתו נראה, שהשופט לא התרשם במיוחד מהטיעון בדבר קיום הבדל משמעותי בין מצבו של העורר למצבם של הנאשמים 2ו-4, אך מציין הוא בכנות: "... ייתכן באם טעיתי בהחלטה קודמת לא חייב אני לטעות שוב". .4הערר, שהוגש לפניי, מופנה כנגד החלטתו זו של בית המשפט המחוזי, שניתנה ביום .7.4.83 בטיעוניו חזר בא-כוח העורר על הנימוק, כי אסור להפלות בין הנאשמים, וכי יש משום איפה ואיפה בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין מרשו לעומת ההחלטה בעניין הנאשמים 2ו-.4 אשר לטענת באת-כוח המדינה בדבר עברם הפלילי השונה של הנאשמים הנוגעים בדבר, הרי מפריך הסניגור טענה זו בהצביעו על כך, שהנאשם 4, אשר שוחרר בערבות, הינו בעל הרשעות קודמות מרובות, וכן תלויים כנגדו שני עונשי מאסר-על-תנאי לתקופות ממושכות למדיי. אין איפוא בהיבט זה כדי להצדיק או לתרץ את השוני בשתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי. .5לא פעם עומד בית-משפט לערעורים בפני דילמה, כאשר מתברר לפניו, שבית המשפט של הערכאה הקודמת החליט בעניין המעצר החלטות מנוגדות לגבי נאשמים שונים, המואשמים באותו כתב אישום, והנאשם ה"מקופח" מבקש לתקן את המעוות. אין הבעיה קשה, כאשר מסביר השופט קמא באופן סביר, מדוע החליט, כי מחובתו להורות על מעצרו של נאשם פלוני עד תום ההליכים, ויחד עם זאת מצא אפשרות לשחרר בערובה את נאשם אלמוני, אפילו מואשם הלה יחד עם פלוני באותה עבירה. אך בהעדר הסבר כזה, עלול להתעורר קושי אמיתי. הנשיא אגרנט, בד"נ 10/69 [1], בעמ' 35ניתח בפרוטרוט את ההבדל בין אפליה פסולה לבין הבחנה מותרת. בין היתר קבע הנשיא אגרנט באותו פסק-דין לאמור: "עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטים לאותה מטרה". הנשיא אולשן יישם עיקרון זה ביחס לנושא בו עסקינן בערר זה, כאשר קבע בהחלטתו בב"ש 16/58 [2], בעמ' 365כך: "בנימין סמדרסמן שוחרר בערבות, ואילו בקשתו של המבקש להשתחרר בערבות נדחתה על-ידי השופט שציוה על שחרורו בערבות של סמדרסמן. אינני יכול לגלות כל נימוק להפלייתו של המבקש לרעה בענין זה". ובהתאם לכך החליט לשחרר אף את המבקש בערבות. (ראה בעניין הלכה זו גם את ספרו של פרופ' ד' ליבאי, דיני מעצר ושחרור (שוקן, תשל"ח) 220). אזכיר עוד, כי בא-כוח העורר ביקש להקיש מעקרון "אחידות הענישה" הנקוט בידינו גם לנושא השחרור בערובה. הוא הפנה אותי אל פסק-דינו של השופט שילה בנושא זה בע"פ 419/81 [3] ולהערותיו של המלומד ש' בן-יעקב לפסק-דין זה, "אחידות העונשים" הפרקליט לה (תשמ"ג) .111 .6אולם מה יעשה בית המשפט, כאשר כנגד הרצון למנוע אי-שוויון ואפליה מתייצב שיקול אחר, אף הוא בעל חשיבות רבה מבחינה ציבורית, והוא למנוע שעבריין, העלול לסכן את הציבור, יסתובב חופשי? לשון אחר, מה על השופט להחליט, כאשר משתכנע הוא, כי לא הייתה הצדקה לשחרורו של אף אחד מהנאשמים בתיק מסוים בערבות, וכאשר סבור הוא, ששגתה התביעה בהימנעה מלערער על ההחלטה, שהקלה עם אחד או אחדים מבין הנאשמים? בנסיבות כאלה החליטו שופטי בית-משפט זה לא פעם שלא לשחרר את העוררים הנוגעים בדבר על-אף שחורם בערובה, ללא עוררין מצד התביעה, של חבריהם. דוגמא מאלפת להחלטה ברוח זו, על-אף לבטים לא מעטים, מוצאים אנו בהחלטתו של הנשיא זוסמן בב"ש 240/78 [4]. בהחלטה זו, שהתייחסה לעררה של המדינה על שחרורו בערבות של נאשם בביצוע עבירה חמורה של שימוש בשיקים מזויפים, הביע הנשיא זוסמן מורת רוח מכך, שהתביעה הסכימה לשחרורם של שני נאשמים נוספים באותה עבירה. עם זאת הורה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, מהטעם ש"לא אמלא את חובתי הציבורית אם אאפשר למשיב דנא להתהלך חפשי" (שם, בעמ' 294). דברים דומים ביטא הנשיא זוסמן בב"ש 139/79 [5], בעמ' 616בקבעו: "אני ער לכך שעד כמה שאפשר מן הצורך לנהוג יחס שווה לגבי נאשמים אחדים בענין שווה... ואולם המעשה נושא האישום הוא כה חמור, שלא העזתי להוסיף חטא על פשע ולשחרר את שלושת העוררים רק מן הטעם שלגבי הנאשם הרביעי הגיע השופט למסקנה שונה". ראויים לציון בהדבק זה גם דבריה של השופטת בן-פורת בב"ש 298/80 [6], בעמ' 276, לאמור: "זאת ועוד: אפילו נאשמים שניים או יותר לכאורה באישום דומה, והמדינה הסכימה לשחרורו של אחד מהם (או השלימה עם שחרור כזה), אין זה כלל בל-יעבור שגם האחרים דינם להשתחרר" (הדגשה שלי - ג' ב'). .7כשמשקיף אני על שני האינטרסים הציבוריים, המנוגדים לכאורה, בסיטואציה האמורה, סבורני, כי העניין שיש לציבור במתן החלטות צודקות בעליל על-ידי המערכת המשפטית, אשר חשש האפליה והשרירותיות אינו דבק בהן, אינו נופל בערכו מהאינטרס בהחזקת כל עבריין, הראוי לכך, במעצר עד סיום הליכי המשפט. תחושתם של העורר ושל יתר הנאשמים בתיק זה, וכן של עצירים אחרים, של משפחותיהם ושל אחרים, אשר פרטי משפט זה נהירים להם, ששחרורם בערבות או מעצרם של הנאשמים נקבע על-ידי מזל ומקריות, נראית בעיניי, עקרונית ומעשית, שלילית ומסוכנת יותר מאשר האפשרות, שנאשם או נאשמים אחדים יהלכו חופשיים עד למתן פסק הדי במשפטם, אף אם מן הדין היה אולי להחמיר אתם יותר. בצדק שואל את עצמו העורר ושואל בא-כוחו: "לו הגיש העורר את בקשתו להשתחרר בערובה ביחד עם הנאשמים 2ו- 4והשופט קמא היה דן באותו יום בענינם של כל שלושת הנאשמים, האם יכול להיות ספק בכך, שגם הוא, העורר, היה משתחרר?" יוצא, שרק מפני שהגיש את בקשתו מספר ימים לאחר מכן, ואצל השופט התעוררו בינתיים ספקות בדבר נכונות החלטתו הקודמת, "נענש" העורר, וחייב הוא להישאר במעצר, כאשר חבריו מתהלכים חופשיים. חשוב ביותר למנוע את ההרגשה, שהליכי בית המשפט הם מעין "משחק של מזל", בו התוצאה עלולה להיקבע על-ידי גורמים מקריים ושרירותיים, ואת ערעור האמון במערכת המשפטית, העלול להיגרם על-ידי הרגשה כזאת. זאת, במיוחד כאשר הטעות שבהחלטה המקלה אינה חד-משמעית ובולטת לעין, ויש בעניין העומד לדיון פנים לכאן ולכאן. .8הייתי מסכם את עמדתי כך: א) כאשר החליט בית המשפט לשחרר בערבות נאשם אחד או חלק מהנאשמים מתוך קבוצה של נאשמים בתיק מסוים, והתביעה לא ערערה על החלטה זו, וכאשר אין הבדל משמעותי בין הנאשמים ששוחררו ובין יתר הנאשמים בכל הנסיבות הרלוואנטיות לשאלת המעצר, וכאשר אין ההחלטה המקילה עם חלק מהנאשמים לוקה בטעות בולטת וחמורה, כי אז יש להעדיף את שיקול ה"שוויון על-פי החוק" ולהיעתר גם לבקשות יתר הנאשמים. זאת על-אף הרגשתו של השופט, שמוצדק היה, ואולי מוטב היה, בנסיבות הנתונות שלא לשחרר את הנאשמים, ואף-על-פי שמשוכנע הוא, שלא היה מקבל ערר ולא היה מתערב בשיקול-דעת השופט קמא, לו החליט זה האחרון שלא לשחרר איש מהנאשמים ממעצרם. ב) מאידך גיסא, יש להעדיף את האינטרס של ההגנה על שלום הציבור, כאשר משתכנע בית המשפט, שההחלטה לשחרר חלק מהנאשמים הייתה מוטעית בעליל ועלולה לגרום לתוצאות חמורות ומסוכנות, ובמקרה כזה רואה אני הצדקה לסרב לבקשת הנאשמים האחרים, אפילו יגרום הדבר לרגשי קיפוח ותיסכול. .9מן הכלל אל הפרט. נראה לי, כי המקרה דנן שייך לראשונה שבין האלטרנטיבות, אותן ציינתי בסעיף הקודם. לא הייתה כאן טעות בולטת, והיו בעניין שאלת השחרור בערובה שיקולים אפשריים לכאן ולכאן. העובדה - שעד התביעה הראשי השלים את עדותו, שעברו חודשים רבים מעת מעצרם של הנאשמים ושעשרות עדי תביעה צריכים עדיין להישמע - הן בין העובדות העשויות להניע בית משפט, במקרים מתאימים, להסכים לשחרור בערובה. כמו כן אין אני מוצא הבדל משמעותי בין נסיבותיו של העורר לבין מצבם של הנאשמים 2ו-4, בכל הנוגע לשיקולים הרלוואנטיים לשאלה הנדונה לפניי. .10אשר על-כן מחליט אני לקבל את הערר ולהורות על שחרורו של העורר בערבות באותם תנאים כפי שנקבעו ביחס לנאשמים 2ו-4, היינו: בתנאי שתופקד ערבות בנקאית או סכום במזומן בסך 000, 10שקל ותופקד ערבות של צד ג', להנחת דעתו של הרשם, בסך 000, 20שקל. כמו כן ניתן הצו, בתנאי שעד סיום ההליכים במשפטו לא יעזוב העורר את בית מגוריו בין השעות 18.00בערב ועד 6.00בבוקר. למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו משום הבעת דעה לגבי דינם של יתר הנאשמים בתיק הנדון, אשר לא שוחררו בערובה, ואשר הפרטים ביחס אליהם לא הובאו לפניי. חשודשחרור ממעצרהפליה / אפליהמעצר