האם הלכה של בית המשפט העליון מחייבת את בית הדין הארצי לעבודה ?

העותר בבקשתו דנן משתית את עתירתו בעיקר על הנימוק, שבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים אינו מוסמך, בתור שכזה, לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, ככל שבית המשפט העליון מוסמך לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, הרי זה מכוח סמכותו כבית-משפט גבוה לצדק, כפי שהוקנתה לו בסעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט. במקרה דנן, הפך, למעשה, בית המשפט הזה בפסק-דינו הנ"ל הלכה חשובה בנושא מרכזי בדיני עבודה, דהיינו בהיקף סמכותם של בתי הדין לעבודה, וכל זאת שעה שנזקק לעניין כבית-משפט עליון לערעורים. בסמכות זו לא היה יכול להתייחס לסוגיה זו ולהכריע בה. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם הלכה של בית המשפט העליון מחייבת את בית הדין הארצי לעבודה: .1 זו בקשה להורות על דיון נוסף בעניין, שנדון והוכרע בפסק- דינו של בית משפט זה בע"א 683/80, 684*, באותו דיון התעוררה הסוגיה איזהו בית המשפט בעל הסמכות לדון בתביעתו של עובד, אשר פוטר ממקום עבודתו, ושעל-פי טענתו גרמו לפיטוריו מעשיהם והתבטאויותיהם של חלק מהנתבעים על-ידיו. העותר הגיש תובענה בגין פיטוריו לבית המשפט המחוזי בחיפה. מעבידתו, עיריית חיפה, הייתה אחד הנתבעים, והעילה כנגדה הייתה, שהפרה את חוזה העבודה עמו. בית המשפט המחוזי סבר, כי אינו מוסמך לדון בתביעת העותר כנגד מעבידתו, עיריית חיפה, משום שעניין תביעת פיצויי הפיטורין הוא בסמכות הבלעדית של בית הדין האזורי לעבודה; לפיכך החליט, שתביעה זו תועבר לדיון לבית הדין האזורי לעבודה. אשר לתביעה כנגד מי שבהתנהגותם גרמו, לטענתו, להפרת החוזה עם העירייה, לא העביר השופט המלומד את הדיון לבית הדין לעבודה, משום שסבר, כי עילה זו, שיסודה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היא בסמכות בתיהמשפט הרגילים ולא בסמכות בתי הדין לעבודה. את מסקנתו זו השתית בית המשפט המחוזי על הלכה, שנפסקה בבית הדין הארצי לעבודה בדב"ע לה/51- 3(9). להלן נתייחס לפסק-דין זה ולהשלכותיו. בית-משפט זה בע"א 683/80, 684 גרס בפסק-דינו, שנכתב על-ידי כבוד השופט שינבוים, שבית המשפט המחוזי טעה בהחלטתו, שהתביעה כנגד המשיבים 1ו- 2צריכה להתברר בבית המשפט הרגיל. הוא החליט וקבע, שגם תביעה זו היא בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה, ומשום כך ציווה על העברת הדיון כנגד המשיבים 1ו- 2לבית הדין האזורי לעבודה מכוח סעיף 37לחוק בתי המשפט, תשי"ז-.1957 .2 הסוגיה המשפטית, שהתעוררה בעניין דנן, היא, מהי הפרשנות הנכונה של סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969הקובע לאמור: "24(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944; (1א) תובענה שעילתה בסעיפים 62או 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה". בית הדין הארצי לעבודה בהחלטתו הנ"ל סבר, כי את פירוש המלים "בקשר לסכסוך עבודה", המצויות בסעיף הנ"ל, יש ליישב בהתחשב בהגדרת "סכסוך עבודה" בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז- .1957לדעת בית הדין הארצי לעבודה, הגדרת המושג "סכסוך עבודה" מוציאה מכלל תחולתו את "סכסוך היחיד". לדעת בית הדין הארצי לעבודה, גם כשמתייחסים לסעיף 24(א)(1א), יש להבין, כי נושא, שהוא בתחום "סכסוך היחיד" אין מקומו בבית הדין לעבודה. בית-משפט זה בערעור אזרחי 683/80, 684* דחה פרשנות זו. לדעת בית-משפט זה, גם כאשר מדובר בגרם הפרת חוזה, הכרוך ב"סכסוך היחיד", הסמכות היא לבית הדין לעבודה, על-פי הדברים המפורשים שנקבעו בסעיף כפי שצוטט לעיל. מסקנה זו נלמדת הן על-פי לשון החוק, והן מתוך עיון בנוסח הצעת חוק יישוב סכסוכי עבודה (תיקון מס' 2), תשל"ב-1971, שהונחה על שולחן הכנסת. המסקנה, שהגיע אליה איפוא בית-משפט זה, הייתה, כי כל המכלול במקרה דנן - הן התביעה לפיצויי פיטורין כנגד המעביד והן התביעה כנגד המשיבים 1ו- 2בגין גרם הפרת החוזה - הוא בסמכות ייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. .3העותר בבקשתו דנן משתית את עתירתו בעיקר על הנימוק, שבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים אינו מוסמך, בתור שכזה, לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, ככל שבית המשפט העליון מוסמך לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, הרי זה מכוח סמכותו כבית-משפט גבוה לצדק, כפי שהוקנתה לו בסעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט. במקרה דנן, הפך, למעשה, בית המשפט הזה בפסק-דינו הנ"ל הלכה חשובה בנושא מרכזי בדיני עבודה, דהיינו בהיקף סמכותם של בתי הדין לעבודה, וכל זאת שעה שנזקק לעניין כבית-משפט עליון לערעורים. בסמכות זו לא היה יכול להתייחס לסוגיה זו ולהכריע בה. .4אין לקבל טענתו זו של העותר. בית המשפט העליון מוסמך להתייחס, לבחון ולבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בשתי דרכים: בביקורת ישירה - כאשר פסק הדין כפי שניתן מוצג ומובא לביקורתו של בית-משפט זה על-ידי אחד מבעלי הדין באותו עניין עצמו. בביקורת עקיפה - כאשר הסוגיה, שנידונה והוכרעה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, מוצגת לבחינה ולביקורת אגב דיון בתובענה אחרת, אשר ההליך בה מתקיים. למשל, במערכת בתי המשפט הרגילים, כבמקרה דנן. כאשר הביקורת ישירה היא, יחול על העניין, מבחינת הסמכות והיקף הביקורת, סעיף 7(ב) לחוק בתי המשפט וההלכות שנקבעו בנושא זה. סעיף 7(ב)(3) קובע, שבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק מוסמך: "לתת צווים לבתי משפט... לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף לדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין". בענין התערבות בג"צ בהלכות בית הדין לעבודה, הגביל עצמו ביתמשפט זה - ומרצונו - במספר רב של מקרים תוך כדי שמירת ההלכה, כי "בית משפט זה שומר לעצמו את סמכות הפיקוח על בית הדין הארצי (לעבודה - ד' ל') בשאלות של הלכה, אבל הוא ייטיב לעשות, אם לא יעשה עצמו בית-משפט כללי לערעורים על גבי בית הדין הארצי, כל אימת שמתעוררת בעיה של הלכה, אלא שינהג במידת ההתאפקות ויגביל את התערבותו בכגון אלה למקרים של פרשנות מוטעית, שבית הדין לעבודה פירש דבר חקיקה או מסמך משפטי, או של טעות, הבולטת על פני הפסק... (כבוד הנשיא לנדוי בבג"צ 123/81 [1] בעמ' 429, וכן בג"צ 319/78 [2]. כאשר הביקורת עקיפה היא, שומע בית המשפט הזה את הדיון, על-פי הכללים המנחים אותו כבית-משפט עליון לערעורים אזרחיים. כך גם כאשר הסוגיה, המצריכה התייחסות והכרעה, היא שאלה של פרשנות חיקוק; אין כל נפקא מינה, אם החיקוק הוא בנושאים, שאין להם כל שייכות לדיני עבודה, או שהחיקוק עניינו חוק בית הדין לעבודה, ובמקרה דנן סעיף 24שבו. בית המשפט הזה היה מוסמך לדון ולהכריע בסוגיה זו ולקבוע הלכה בעניין, וכך אמנם עשה. .5בשאלה זו של מחלוקת בדבר הפרשנות הנכונה של חיקוק כלשהו ובדבר ההלכה, הצריכה להיקבע לפיה, קיים לנו הכלל הסטטוטורי, המעוגן בסעיף 33(ב) לחוק בתי המשפט, הקובע לאמור: "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט....." לפיכך, משהכריע בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים בדבר הפרשנות הראויה לסעיף 24לחוק הנ"ל, פרשנות זו תחייב כל בית-משפט, זולת בית המשפט העליון עצמו, לרבות מערכת בתי הדין לעבודה. פרשנות של דבר חקיקה, שיצאה מאת בית-משפט זה, לה העדיפות, ובה מתמצית ההלכה המחייבת - גם כאשר מדובר בדבר חקיקה, שעניינו דיני עבודה. אין יסוד להנחה שביסוד גישתו של בא-כוח העותר, שככל שמדובר בדיני העבודה, הפרשנות העדיפה והמחייבת היא זו של בית הדין הארצי לעבודה, בעל המיומנות והסמכות העליונה, לסברתו, בתחום המשפטי הזה. לא מכבר הזדמן לבית-משפט זה בר"ע 51/83 [3] לדון בסוגיה דומה לעניין דנן. המשיבים באותו עניין, שהם חברי הסתדרות העובדים הכללית, כפרו בחוקיותן של בחירות, שהתקיימו לפי תקנון הבחירות לוועדי עובדים, שהוציא האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות. בתובענה, שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עתרו לסעד הצהרתי בדבר בטלותן של אותן בחירות וביקשו להורות על עריכת בחירות חדשות. המבקשים באותו עניין, ההסתדרות הכללית ואח’, ביקשו לדחות את התובענה על הסף מחוסר סמכות, משום שסברו, כי על-פי סעיף 24(א)(4) של חוק בית הדין לעבודה. הסמכות לדון ולהכריע בתובענות שכאלה מסורה ייחודית לבתי הדין לעבודה. בפרשנות זו ביקשו הם להיבנות על פרשנות שניתנה לסעיף הנ"ל על-ידי בית הדין הארצי לעבודה במספר הזדמנויות. בקשתם נדחתה. בית-משפט זה דחה את הבקשה ליתן רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי, משום שסבר, כי בעניין דנן עדיפה פרשנות, שניתנה על-ידי ביתמשפט זה לאותו סעיף בהזדמנות קודמת (ע"א 64/72[4]) .6העותר מצביע לפנינו על הסכנה, הטמונה, לדבריו, בכך, שבתי הדין לעבודה לא יקבלו את הלכת בית-משפט זה בדבר פרשנות סעיף 24לחוק הנ"ל ויראו עצמם כפופים לפרשנות, שניתנה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, ולהלכה, שנקבעה על-ידיו בנדון. התוצאה הלא רצויה היא, כי תהיה אי-אחידות בפסיקה בנושא חשוב זה, דבר שיגרום לאנדרלמוסיה ולקשיים לציבור המתדיינים. חשש זה אין לו כל מקום, שהרי בתי הדין לעבודה - האזורי וגם הארצי - צריכים לראות עצמם כפופים להלכות, הנקבעות על-ידי בית המשפט העליון, ולפסוק על-פיהן, שהרי לא יכול להיות ספק בדבר, שבתי הדין לעבודה - שערכאות שיפוט נמוכות הם - כפופים להלכות, הנקבעות בבית המשפט העליון, ועליהם לקבל את דינו. בית-משפט זה קבע לא אחת, כי מדיניות שפיטה ראויה דורשת, כי בתי המשפט בערכאות הנמוכות ילכו אחרי המדיניות, שננקטה בבית המשפט העליון, בין אם זו נקבעה בהלכות, שנפסקו בשבתו כבית-משפט עליון לערעורים, ובין אם נקבעו בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. זאת חזר והדגיש לאחרונה בית-משפט זה בשתי הזדמנויות שונות. בעניין משמורת קטינים, ע"א 443/81 (5) בעמ' 7, אומר בית המשפט: "מדיניות זו של כיבוד פסק-דין בעניין החזקת קטין, שניתן בביתמשפט מוסמך במדינה זרה בכפוף לשיקולים האמורים של עקרון טובתהילד - כשם שמנחה היא את פסיקתו של בית-משפט זה בדונו כבית- משפט גבוה לצדק, כאשר עילת העתירה היא הביאס קורפוס, היינו החזרת הקטין למשמורת ההורה, שממנו נלקח שלא כדין, צריך שתנחה גם את בית המשפט המחוזי בתביעה, שעילתה היא קבלת הקטין למשמורתו של ההורה התובע משמורת זו". ובעניין תביעת מזונות, שמקורה בטקס נישואין פרטי, אמר בית-משפט זה לא מכבר בע"א 32/81 [6], בעמ' 770, כי שומה על בית המשפט המחוזי, הדן בתביעת מזונות שכזו, לנקוט מדיניות, הזהה לעמדת בג"צ, אשר סירב להצהיר על בעלי דין, שערכו טקס נישואים פרטי, כנשואים, "שהרי אם אי אתה אומר כן, נמצאנו הופכים את החלטת בית המשפט הגבה לצדק, המסרב להצהיר על בני הזוג כנשואים, לחוכא ואיטלולא, להחלטה ריקה וחסרת כל תוכן". אשר על-כן התוצאה המתבקשת היא, כי תכובד ותועדף הכרעת בית המשפט העליון בדבר הפרשנות הראויה לסעיף .24 .7העותר מצביע על הסבל הנגרם לו בשל עינוי הדין, מפני שהדיון בעניינו נמשך כבר שש שנים בערכאות השונות. ברם, כבר נקבע במפורש בד"נ 4/57 (7) בעמ' 28, מפי הנשיא אולשן, כי - "לפי סעיף 8לחוק הנ"ל (היינו חוק בתי המשפט - ד' ל') בעניין מתן רשות לדיון נוסף, לא האינטרס האישי של המתדיין הטוען כי נפגע, אלא ההלכה העשויה להשפיע על אינטרסים של רבים אחרים - היא הקובעת. לא חשיבות הענין של המתדיין, אלא חשיבות ההלכה הנקבעת עקב הענין - היא הקובעת". .8משדחינו את בקשת העותר לגופה, פטורים אנו מלדון בטענת המשיבים, שבכלל לא התקיימו בענייננו תנאי סעיף 8לחוק בתי המשפט, הקובע, כי יש מקום להיענות לבקשת הדיון הנוסף, אם ההלכה שנפסקה "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה, או חידושה של ההלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון לנוסף ". בסוגיה זו די לנו אם נציין, כי בד"נ 2/60 [8], בעמ' 524, מקום שבו נדונה בקשה לדיון נוסף בדבר פרשנות סעיף 36לחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, נקבע מפי הנשיא אגרנט כי - "אפילו אם המדובר הוא בבעיה שהיא ,חדשה' או ,חשובה' עדיין אין בכך כדי לחייב מתן רשות לדיון נוסף, כאשר בולט הדבר לעין, כי אותה בעיה היתה נתונה לפתרון קל ויחיד, הוא הפתרון המבצבץ מההלכה שנפסקה לגביה". בדומה, גם בעניינו בפרשנות חוק עסקינן, והנמקת בית המשפט הזה בפסק-דינו הנ"ל מבוססת היא. העובדה, שבית הדין הארצי לעבודה נקט דרך פרשנות אחרת, אין בה כשלעצמה כדי לפתוח פתח לדיון נוסף. .9העותר קובל על כי המשיבים לא עוררו את שאלת הסמכות בביתמשפט קמא כטענה מקדמית בתחילת הדיון קודם שמיעת העדויות, כמצוות תקנה 106(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- .1963אכן, כבוד השופט שינבוים סבר, שמן הראוי היה, שהמשיבים יעלו את טענת חוסר הסמכות בתחילת הדיון, אולם עם זאת גרס, שאין במחדל זה כדי למנוע את בדיקת הסמכות לגופה. אשר לעינוי הדין שנגרם לעותר, ככל שנגרם, עקב כך, מן הראוי שיתחשבו בו לעניין ההוצאות, ואמנם בית-משפט זה בפסק-דינו נתן ביטוי לביקורת זו, בכך שנמנע מלחייב את העותר בהוצאות בערעור האזרחי הנ"ל. .10אשר על-כן, העתירה להורות על דיון נוסף נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים 1ו- 2בעתירה זו בסך 10.000(עשרת אלפים) שקלים לכל אחד מהם. בית המשפט העליוןהלכה מחייבתבית הדין הארצי לעבודהשאלות משפטיות