קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם תקיפה (דקירה) בתוך רכב מהווה תאונת דרכים: 1. כתב התביעה מתאר את נסיבות מותו של המנוח כך: "ביום: 12/4/90 או בסמוך לכך המנוח נהג במכונית ותוך כדי כך אדם שעמד מחוץ לכלי הרכב תקף את המכונית ואת יושביה. כתוצאה מכך המנוח נפצע פצעים אנושים ונפטר בו ביום". התובעים היו תלויים בפרנסתם במנוח ועל פי טענתם נפטר המנוח בתאונת דרכים. הם תובעים ממבטחת השימוש ברכבו לפצותם על נזקי הגוף שסבלו. מטעם התובעים בא עד יחיד, אחיו של המנוח, אשר היה נוכח בעת האירוע. העד סיפר בבית המשפט כי הוא נסע יחד עם אחיו המנוח על מנת לקנות ציוד כלשהו בחנות המצויה מעבר לקו הירוק וכי לאחר שסיימו את עניינם באותו בית מסחר הם נכנסו אל הרכב כדי לצאת לדרכם. המנוח נתכוון לנהוג ברכב ואילו העד שימש בו נוסע. על פי עדותו, בבית המשפט, חגרו השניים את חגורות הבטיחות והמנוח אף הספיק להתניע את הרכב. 2. בשלב זה הופיע אדם רעול פנים, הושיט ידו מבעד לחלון שליד מושב הנהג ודקר את המנוח בחזהו. כתוצאה מכך נפטר המנוח. עדותו של העד לא היתה עשויה מקשה אחת. בעדותו הראשית הוא אומר כי אחיו המנוח לא הצליח לצאת מן הרכב לאחר הדקירה וכי הוא איבד את הכרתו ונפטר כשהוא ישוב על כיסא הנוהג. בחקירתו הנגדית הוא מאשר, לעומת זאת, כי לאחר מעשה הדקירה יצא המנוח מן הרכב והתמוטט מחוצה לו. הנתבעת הציגה בבית המשפט אף את רישומי פרוטוקול המשפט הפלילי שנתקיים בעניינו של החשוד ברצח, בעיר רמאללה. שם סיפר העד סנדוקה כי לאחר הדקירה יצא אחיו מן הרכב והתמוטט מחוצה לו. גם בשאלה אם המנוח נאבק בתוקף או שמא לא היה סיפק בידו לעשות כך אין הגירסה אחידה. העובדות הברורות שלגביהן הגירסה היא אחידה, ובפועל גם יחידה, נוגעות לכך שהמנוח נדקר בהיותו בתוך הרכב כאשר הרכב חונה, מנועו מותנע והיושבים בו חגורים בחגורות ביטחון. 3. אין ספק כי בשעת מעשה עשה המנוח שימוש ברכב. המעשה אירע עוד בטרם הוחק התיקון השמיני לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975(להלן החוק). נוסחו של החוק כפי שהיה אז נתפרש על ידי בית המשפט העליון וההלכה בדבר הגדרת "תאונת הדרכים" נתגבשה בפרשת ע"א 358/83, שולמן נ' "ציון" - חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ב (2) 844, ובשורה של פסקי דין נוספים, שניתנו בסמוך, באותו עניין. חניית הרכב היא אחד משימושי הלואי שבו; התנעת הרכב גם היא שימוש ברכב מנועי; ממילא אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המנוח עשה שימוש ברכבו בעת שהותקף. כל נזק הנופל למסגרת סיכון הנגרם על ידי רכב חונה או בשל התנעת הרכב נופל לתוך מסגרתו של החוק. והשאלה היא אם אכן נתקיים קשר סיבתי, הנבדק במבחן הסיכון, בין השימוש שעשה המנוח ברכב לבין התוצאה המזיקה. 4. אדם יושב ברכב חונה ופלוני בא ומכהו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד, אין לראות בדרך כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצר כך נפסק בעניין שולמן הנ"ל, מפי כב' השופט ברק. והטעם לכך: הרכב בו נהג התובע, לא שימש אלא זירה למעשה שוד ותקיפה שהם כשלעצמם אינם קשורים דווקא בשימוש ברכב: [ת"א (נצרת) 230/86דמארי נ' חטיף ואח’, צלטנר 233ל"ג, מפי כב' השופט ת' אור]. לעומת זאת, נוהג ברכב שנזרקות לעברו אבנים או נורות לעברו יריות ונפגע - פגיעתו היא בתאונת דרכים. והטעם לכך: סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכונים שהשימוש ברכב לצורכי נסיעתו גורר עימו בישראל. (פסק הדין בעניין שולמן, שם, בעמ' 871-870); וגם מקום שזריקת האבנים, לעבר הרכב הנע, לא באה משום נסיון עויין להתנכל לתחבורה בכבישים, עשויה הפגיעה לבוא בגדר תאונת הדרכים משום שתופעה זו "הפכה לאירוע שכיח, והסיכוי להיתקל במאורע כזה ולהיות מעורב בו כקרבן אפשרי הינו אחד הסיכונים הטבעיים המתלווים לתנועה בכבישים". (ע"א 198/85, קורקט נ' "ירדניה" - חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ב (3), 156, מפי כב' השופט ג' בך). 5. לכאורה מוצעים בפסיקה מבחנים מתחרים. מחד גיסא, האבחנה בין רכב המצוי בתנועה לבין רכב המצוי בעמידה כשהאחרון משמש כ"זירה לאירוע" בלבד והשימוש בו אינו קשור לתוצאה בקשר סיבתי. ומאידך גיסא, האבחנה בין אירוע "שכיח" ו"בלתי שכיח". הלכה למעשה ניתן לישב בין המבחנים ולהביאם לכלל הבחנה עקרונית אחת. התובע כאן מבקש להוסיף אבחנה נוספת, שהורתה גם היא בהילכת שולמן- בדבר הסיכון המיוחד, של מעין "מלכודת", בה נתפס הנהג. בעניין אחרון זה קובע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ברק, בהתייחסו לעניין קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הפגיעה כתוצאה ממוקש המוטמן מתחת למכונית, או רימון הנזרק לעברה, כי גישתו אינה נעוצה בעצם העובדה, שנוסעי המכונית היו אותה שעה במקום. "גישתי" - מדגיש כב' השופט ברק - נעוצה בעובדה, שמוקשים, רימונים, אבנים ומטעני דרך הם סיכונים, שנוסעי רכב נתקלים בהם מידי פעם בתוך המכונית, וזו יוצרת סיכון מיוחד של מעין "מלכודת" פנימית בה "נתפס" הנוהג. לאמור: לא רק אמת המידה של "שכיחות" המאורע ולא אבחנה סכמאטית בין אירוע המתרחש ברכב חונה לבין זה המתרחש ברכב נוסע. השאלה היא מה היה הגורם הממשי לתאונה. בפרשת שולמן היה השימוש במכונית הגורם הממשי שכן הנזק נפל למסגרת הסיכון שהנהיגה יצרה. לעומת זאת, מי שיושב ברכב חונה ופלוני בא ותוקף אותו "אין לומר, שמעשיהם של תוקפי התובע הינם במסגרת הסיכון הטבעי והרגיל הטמונים בשימוש ברכב" [ת"א (נצרת) 230/86הנ"ל, שאוזכר בהסכמה בפסק הדין בעניין שולמן]. ואכן, האבחנה אשר גובשה בפסיקה אינה סומכת על השוני שבין עמידת הרכב לבין נסיעתו. בפרשת דמארי, הוסע נהג הרכב על ידי תוקפיו, והובא למקום שומם כדי להקל על תקיפתו; נקבע שם כי נזקיו של התובע לא נגרמו עקב שימוש ברכב. 6. העובדה שהמנוח היה חגור בחגורת בטיחות לא יצרה במקרה זה סיכון מיוחד הכרוך בשימוש ברכב. התוקף בחר לבצע את זממו בזירה זו ולא בזירה אחרת ובכך אין ולא כלום. בעבר סברתי כי ניתן להדגים את יסוד "המלכודת", הנזכר בעניין שולמן, ואשר הופך את השימוש ברכב לגורם ממשי לקרות התאונה - במקרה בו הותקף אדם ונפגע ברכב חונה, בעת שהיה "לכוד" בחגורת הבטיחות, נכון לנסיעה. אלא שבחינה מדוקדקת של הפסיקה, כאמור, מחייבת למתן את הדוגמה; לא בכל עת יבוא המקרה הזה בגדר תאונת הדרכים: בהעדר ראיה המלמדת כי התוצאה לא היתה מתרחשת, או היתה שונה, אלמלא היה ישוב הנתקף ברכבו, בין שהוא חגור ברצועת הבטחון ובין שאינו חגור - אין לומר כי עצם ישיבתו ברכב, נכון לנסיעה, מהווה גורם ממשי לקרות התאונה. זאת בהבדל מן הסיכון של נסיעה במכונית, המביאה את הנהג אל תוך מילכוד ידוע ושכיח של אבנים ורימונים המושלכים בדרך, "שהם סיכונים שהשימוש ברכב לצורכי נסיעתו גורר עימו בישראל". (שולמן, שם, בעמ' 870). יפים למקרה זה הדברים שאמר כב' השופט בך בפרשת שולמן: "ניקח, לדוגמא, את המקרה, שבו מתכונן אדם לפגוע באחר, והוא ממתין ליד ביתו של הלה עד שהוא יוצא מהבית, והוא מחכה עד כניסתו של הקרבן המיועד לתוך מכוניתו ואז הוא פותח עליו באש והנפגע נפצע מרסיסי המכונית. במקרה כזה אין הפגיעה מבוצעת עקב השימוש ברכב ואין להכיר בה בתור תאונת דרכים". ואף כאן: הרכב או כל חלק ממנו אף לא שמשו כלי תקיפה אלא, כאמור, זירה לארוע המקרה בלבד. שאם לא תאמר כן, הרי גם מי שהותקף במהלך שוד במכוניתו, כפי שהיה בפרשת דמארי, יבוא בגדר הזכאות - ולא זה הדין. התוצאה היא כי אין בנסיבות המקרה כדי להביא את עניינם של התובעים אל גדר החוק. התביעה הסומכת עילתה על החוק, נדחית, והתובעים ישאו בהוצאות הנתבעת ושכר טירחת עו"ד תאונות דרכים בסך של 000, 5 ש"ח + מע"מ.משפט פלילירכבאלימותתאונת דרכיםשאלות משפטיותהכרה בתאונת דרכיםתקיפה