קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעת גירושין במטרה למנוע תביעת מזונות: מ"מ הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה הועברה תביעת המזונות של המערערת לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. תביעתה של המערערת הופנתה נגד המשיב והוריו. תביעתה הראשונה של המערערת, בשמה ובשם בתה, הוגשה ביום 14.12.77לבית המשפט המחוזי (תמ"א 3978/77). המשיב הגיש עוד ביום 5.12.77, היינו לפני כן, תביעת גירושין לבית הדין הרבני וכרך בתביעה זו את עניין מזונותיה של המשיבה. ביום 7.2.78החליט בית המשפט המחוזי על העברתה של תביעת המערערת לבית הדין הרבני ופסק בעניין מזונותיה של הבת בלבד. בית הדין הרבני - אליו הוגשה תביעת המערערת בעקבות ההחלטה הנ"ל (תיק ל"ח/6798) - פסק למערערת מזונות בסך 700לירות לחודש "החל מיום הדיון כ"ט אדר א' תשל"ח ועד להחלטה אחרת מבית הדין" (נוסף על דמי הטיפול בבת שנפסקו בבית המשפט המחוזי) וכן סכומים מסוימים לתשלום שכר הדירה. בדיון נוסף מיום 15.11.78הוגדלו המזונות לפי בקשת המערערת לכדי 900ל"י לחודש, שהוצמדו למדד יוקר המחיה. בדיון מאוחר יותר מיום 4.3.79נדחתה תביעה להגדלת מזונות בשל כך שהוצמדו, כאמור לעיל, אך התשלום לשכר דירה הוגדל לכדי 500, 1ל"י לחודש. אשר לתביעת הגירושין, הרי שינה המשיב טעמו במהלך הדיון וביקש שלום בית ולאחר מכן שב ותבע גירושין. ביום 10.2.80ניתן פסק-דין של בית הדין הרבני, לפיו נדחתה תביעת המשיב לחייב את המערערת בקבלת גט. בית הדין ציין, כי: "במהלך הדיונים השלימו הצדדים וחיו חיי שלום, ואף שהשלום הופר בטענות שונות שפרטיהן בתיק, הרי שלאחרונה במהלך הדיונים הגיעו הצדדים שוב לידי הסכמה לעשות נסיון לשלום, ונראה לביה"ד שהמצב בין הצדדים הוא עם סכוי טוב שימשיכו לחיות יחד בשלום." תביעת המזונות, שעליה נסב הערעור, הוגשה ביום 12.7.79, היינו לפני מתן פסק-דינו של בית הדין הרבני בתביעת הגירושין, ועת הייתה תביעת הבעל עדיין תלויה ועומדת. .2בית המשפט המחוזי סיכם טענות הצדדים לפניו באמרו: "ב"כ המבקש טוען כי מאחר והמשיבה תבעה בעבר את מזונותיה בביה"ד הרבני ואף ביקשה הגדלתם בביה"ד, הרי בשל כך ובשל העובדה שבפס"ד 'הולך ומתמשך' קא עסקינן - הרי שהסמכות הבלעדית לשנוי או לבטול אותו פס"ד נתונה לביה"ד הרבני, מכח עקרון ההמשכיות. לעומתו גורס ב"כ המשיבה כי בנסיבות המקרה דנן זכאית היתה המשיבה לעתור לביהמ"ש הזה, וזאת עקב שני טעמים עיקריים: (א) המבקש רכש את זכויותיו במקרה זה ע"י מעשה הונאה כלפי ביהמ"ש, ולפיכך אין הוא זכאי להיבנות מהחלטה לפיה הועברה תביעת המזונות של המשיבה לביה"ד הרבני. (ב) המשיבה נאלצה להגיש בעבר את תביעתה למזונות לביה"ד הרבני בלית-ברירה, לנוכח החלטת ביהמ"ש המחוזי, ואי לכך אין לחסום את דרכה לבימ"ש זה בו בחרה מתחילה כאשר תביעת הגירושין, שהיתה המניעה לסמכות בימ"ש זה, נדחתה." לעניין טענת המערערת, כי המשיב עשה מעשה הונאה על-ידי הגשת תביעת גירושין, אשר בתרמית יסודה, ציין בית המשפט, כי טענה זו לא הוכחה כדבעי. דחייתה של תביעת הגירושין אינה מלמדת, כשלעצמה, כי כוונת המשיב הייתה להוליך את בית המשפט המחוזי שולל, וגם העובדה, כי בשלב מסוים של הדיון היה מוכן לשלום בית, אין בה כדי לתמוך בגירסת ההונאה. תביעת הגירושין הוגשה, כאמור לעיל, עוד ביום 5.12.77, וניסיונות ההשלמה תוך כדי הדיון הם דבר מקובל, ולא היה בהם כדי להצביע על כך שתביעת הגירושין הייתה נגועה מעיקרה בחוסר כנות. לו אף היה ממש בטענת המערערת, הרי צריכה הייתה המערערת להגיש תביעה לביטול ההחלטה, שהושגה על-ידי תרמית, וזאת לא עשתה. פסק-דין שהושג במירמה אינו בטל מעצמו, אלא הביטול יכול לנבוע רק מתביעה נפרדת ומפורשת, בה מתבקש ביטולו, המוגשת לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין, שלגביו מועלית טענת התרמית (המ' 697/78, ע"א 286/77 [1]). אשר לטענת ההמשכיות של פסק הדין הרבני, אותה העלה המשיב, הגיבה המערערת, כי אין ליישם כלל זה, בו נכפתה ההתדיינות בבית הדין הרבני בשל הגשת תביעת גירושין קודמת על-ידי הבעל, שבה נכרכה תביעת המזונות, כאשר בעקבות זאת הועבר הדיון מבית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני. אם ינהגו אחרת, יהיה בכך, כפי שטענה המערערת, משום סיכול זכות הבחירה בין הערכאות, העומדת לאישה לפי סעיף 4לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- .1953סעיף 3לחוק הנ"ל, לאורו הועבר הדיון מבית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני, פועל פעולתו רק כל עוד תלויה ועומדת תביעת הגירושין, בה נכרך עניין המזונות, אולם משנדחתה תביעת הגירושין, נופלת עמה גם המניעה, העולה מתוך האמור בסעיף 3הנ"ל. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו. שריר וקיים פסק-דין "הולך ומתמשך" לעניין מזונות האישה, ועל-כן סבר בית המשפט המחוזי, כי יש להפנות את האישה לבית הדין הרבני ולשלול סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בעניין. אשר לתביעה נגד ההורים הוסיף וקבע, כי: "בכך אין כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל שהרי אין לדון בתביעה נגדם כל עוד לא נידונה התביעה כנגד המבקש ולא הוברר כי אין ביכולתו לזון את המשיבה". על כך הערעור שלפנינו. .3תביעתה של המערערת למזונותיה הוגשה מעיקרה לבית המשפט המחוזי בתמ"א 3978/77, אולם בית המשפט המחוזי החליט, כאמור לעיל, בשל הגשתה הקודמת של תביעת הגירושין על-ידי המשיב - בה כרך גם עניין המזונות של האישה - כי התביעה למזונות תועבר לבית הדין הרבני. המערערת לא ערערה אז נגד ההחלטה הנ"ל מיום 7.2.78בתמ"א 3978/77 הנ"ל, אלא הגישה לבית הדין הרבני תביעתה למזונות, ואף הוסיפה תביעה לשלום בית מטעמה (לעניין ההליכים לפני בית הדין הרבני ראה גם: בג"צ 816/80*). סיכומו של דבר, המדובר בהחלטה חלוטה, שאינה ניתנת לערעור, שהביאה את התביעה בתמ"א 3978/77 לסיומה. עתה טוענת המערערת, כי פסק הדין בתמ"א 3978/77 הושג על-ידי מעשה מירמה. הטוען כאמור אינו יכול להביא לביטולה של ההחלטה הקודמת על-ידי העלאת טענות תרמית בהליכים, בהם נתבעים המזונות מחדש בבית המשפט המחוזי. הטוען תרמית בנושא כגון זה שלפנינו, היינו בהתייחסו להחלטה, אשר שימשה יסוד להעברת הדיון לבית הדין הרבני, צריך היה לבקש ביטולה של ההחלטה הנ"ל, שניתנה בתמ"א 3978/77 - אם יש לו טעמים ראויים לכך - וזאת על-ידי פנייה לבית המשפט, שנתן את ההחלטה (ראה, למשל, ע"א 143/51, 55/52[2], בעמ' 1817). כל עוד לא ניתנה החלטה, המבטלת את אשר פסק בית המשפט המחוזי בתמ"א 3978/77, אין טענת התרמית אלא טענה בעלמא. כדי להסיר ספק אוסיף, כי גם לגופו של עניין אין ללמוד מנסיבותיו של המקרה, כי המשיב חטא במעשה תרמית בהקשר שלפנינו: הוא תבע גירושין וכרך בתביעתו את עניין המזונות. העובדה, שבשלב מאוחר יותר, תוך כדי ההליכים לפני בית הדין הרבני, היה נכון לשנות עמדתו ולשוב לשלום בית - החלטה המושפעת לא אחת מן המאמצים, אשר אותם משקיע בית המשפט או בית הדין בניסיונות להביא להשלמה בין בני הזוג - אין בה בהכרח השלכה אחורה, ואין בה כדי להצביע על העדר כנות בעמדתו בעת שהגיש תביעתו לבית הדין הרבני מעיקרה. שינוי עמדה אינו בגדר הודאה בהעדרה של עמדה פלונית בזמן כלשהו לפני כן, ודומה גם כי נכביד ביותר על הצלחתם של הניסיונות להשלים בין הצדדים, אם אלו יחששו, שמא נכונותם להטות אוזן קשבת למאמצי ההשלמה * פ"ד לה(3) .561 של הערכאה השיפוטית תהפוך להם לרועץ בקשר למעמדם לגופו של עניין לפני בית הדין, שדן בתביעה או בערעור. .4משהסקנו, כי בהחלטה בתמ"א 3978/77 אינו דבק פגם התרמית כנטען, גם לא היה ממילא מקום להגשתה של תביעה חדשה למזונות בבית המשפט המחוזי. (א) ראש וראשון, תביעת המזונות הוגשה עוד בעת שההליכים לפני בית הדין הרבני היו תלויים ועומדים, כי פסק-דינו של בית הדין הרבני ניתן רק ביום 10.2.80, והתביעה לבית המשפט המחוזי הוגשה עוד ביום 12.7.79, היינו למעלה ממחצית השנה לפני כן. בכך היה להלכה די כדי להכריע בעניין שלפנינו. כל גישה אחרת תוליך בהכרח לידי כך, שרבים מאלו החייבים להתדיין בענייני מזונות לפני בית הדין הרבני בשל הוראותיו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), הנוגעות לכריכת נושאים נוספים בתביעות בענייני נישואין וגירושין, יגישו במקביל תביעה לבית המשפט המחוזי, תוך ציפייה לתוצאותיו של ההליך לפני בית-דין רבני; שהרי אם אין פסול בהגשתה של תביעה שישה חודשים ומעלה לפני מתן פסק הדין בבית הדין הרבני (נובעת הגשת התביעה נושא ערעור זה לא ניתן היה, כמובן, לנחש אימתי בעתיד יינתן פסק הדין בבית הדין הרבני), אין עוד לדעת, מהי אמת המידה, מבחינת שיעור הזמן, לפיה ייקבע, אם התביעה הנוספת הוגשה כדין על-אף היותה מקבילה לאחרת, המתנהלת כבר בבית-דין רבני ומצויה אותה עת בשיפוטו הייחודי של בית הדין. משמע, אם מעגנים את הטענה בדבר הכשרות שבפתיחת הליכים מקבילים כמתואר, בכך שפסק הדין שידחה אי פעם בעתיד את תביעת הגירושין יכשיר בדיעבד את הגשתה של תביעת מזונות, שהוגשה עוד לפני כן, אין להבין, מדוע לא ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי את תביעת המזונות, מיד עם הגשתה של תביעת הגירושין לבית הדין הרבני. במקרה שלפנינו צורם הדבר במיוחד, כי רק ארבעה חודשים לפני הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי דן בית הדין הרבני - לפי יוזמת המערערת ולפי בקשתה - בתביעתה להגדלת שיעור המזונות. סיכומה של נקודה זו: אם תתקבל גישת חבריי הנכבדים לא יועילו הוראות החוק בדבר סמכות השיפוט הייחודית, ולא תועיל ההישענות הדיונית על הכלל בדבר ,alibi pendens lisוניתן יהיה להגיש תביעת מזונות במקביל לתביעה, המתבררת לפני בית-דין רבני, תוך ציפייה או תקווה, שקיבלה גושפנקא בדעת הרוב בערעור זה, כי התביעה, בה נכרך עניין המזונות, תידחה לבסוף. למותר להוסיף, כי יש בכך כדי לסכל את המגמה, העוברת כחוט השני בפסיקה של בית-משפט זה, לפיה יש למנוע ככל האפשר תביעות כפולות ומקבילות ולא לפתוח פתח להתרוצצות בין ערכאה אחת לרעותה. (ב) פסקי הדין של בית הדין הרבני בעניין מזונותיה של המערערת - והמדובר כזכור במספר פניות שכללו גם פניות להעלאת המזונות - היו פסקי-דין, אשר היו במפורש פסקי-דין הולכים ומתמשכים, ועל-כן חלות לגביהם הלכותיו של בית-משפט זה בע"א 167/63 [3]; ע"א 501/64 [4] ועוד. בקשה לשינוי סכום המזונות בשל שינוי נסיבות צריכה הייתה על-כן להיות מופנית לבית הדין הרבני במקום לפתוח בהליכים חדשים לפני בית המשפט המחוזי (ע"א 175/74 [5]). כאמור, עלי לחלוק, לצערי, על דברי חבריי הכבדים, הנכונים לפתוח לפני המערערת את הפתח להתדיינויות נוספות בנושא, בו הוכרע כבר על-פי פסק-דינו של בית הדין הרבני, אשר קבע את שיעור המזונות לאחרונה על יסוד תביעתה של המערערת דווקא. חברי הנכבד, השופט ד' לוין, מבטא בדבריו את החשש, שמא ימהרו מתדיינים להגיש תביעת גירושין לבית-דין רבני ולכרוך בה עניין המזונות, וזאת רק על-מנת לחסום על-ידי כך בפני הצד השני את הדרך אל בית המשפט המחוזי. הבעיה המתוארת, על החשש הכרוך בה, נדונה בבית-משפט זה לא מעט פעמים, והפתרון, שגובש עד כה בפסיקה, לא התבטא בהתרת תביעות מקבילות או חוזרות בנושאים, בהם נפסק כבר בעבר על-ידי בית הדין הרבני, אלא בהתנאת שלושה תנאים בעניין תקפותה של הכריכה, והדברים ידועים (ראה בין היתר: ע"א 120/62 [6]; ע"א 22/70 [7]; ע"א 571/69 [8]; ע"א 14/75 [9]; ע"א 632/76 [10]; ע"א 118/80 [11] ומאמרו המאלף של פרופ' מ' שאוה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' - הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" עיוני משפט ב (תשל"ב-ל"ג) .719 המבחן החדש, שהוצע עתה, ביטויו, למעשה, רק בתוצאה של ההליכים בבית הדין הרבני. היינו, אם תביעת הגירושין תידחה, וזאת ללא קשר לכנותה ולכנות הכריכה דווקא, אלא לגוף העניין, די בכך כדי להכשיר כל תביעה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אפילו לפני ההכרעה של בית הדין הרבני (ועל אחת כמה וכמה - לאחריה). בכך מתמצה המבחן החדש והשלכתו, בין היתר, על ריבוי ההתדיינות - גלויה לעין. לפי המוצע, למעשה, על-ידי חבריי הנכבדים, פסק-דין של בית דין רבני, שניתן בתביעת גירושין בה נכרך עניין המזונות, לא יהיה בעל כוח הולך ומתמשך, אלא אם מדובר בפסק-דין בתביעת מזונות, שהוגשה לבית הדין מעיקרה בהסכמת שני הצדדים, או אם תביעת הגירושין מתקבלת. חידוש זה אינו מקובל עלי, לצערי. אין צריך לומר, כי הגישה האמורה גם פותחת את הדרך בפני תביעות חדשות - ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות - בכל אותם מקרים, בהם בית הדין הרבני פסק בעבר, ואשר בהם הוסר עתה המחסום מפני הגשת תביעה חוזרת לבית המשפט המחוזי, שהיה קיים עד כה. .5התביעה נגד ההורים של המשיב יכולה להתבסס על הוראותיו של סעיף 4לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט- .1959בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה, כמצוטט לעיל, כי אין לדון בתביעה זו, כל עוד לא נדונה התביעה נגד המשיב, ולא הוברר, כי אין ביכולתו לזון את המערערת. דא עקא, שבית המשפט המחוזי התעלם מכך שהתביעה נגד המשיב כבר נדונה בבית הדין הרבני, והרי זו הסיבה לדחיית תביעתה החדשה של המערערת על-ידי בית-משפט קמא. שאלת יכולתו של המשיב לזון את המערערת היא שצריכה להתברר על-פי הראיות, שיובאו לפני בית-משפט קמא, כאמור בסעיף 5(3) לחוק הנ"ל, ואין עילה לחרוץ גורלה של התביעה על הסף, מבלי שנושא זה התברר כדבעי. אשר על-כן הייתי דוחה את הערעור, ככל שהוא מתייחס לתביעה שהוגשה נגד המשיב, ומקבל את הערעור, ככל שהוא מתייחס למחיקתה על הסף של התביעה נגד ההורים. הייתי מבטל את ההחלטה של בית-משפט קמא, הנוגעת לתביעה נגד ההורים, ומחזיר את התיק לבית-משפט קמא לשם המשך הדיון בו. השופט ש' לוין: .1ביום 5.12.77הגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו תביעה לגירושין נגד המערערת, בה כרך את עניין המזונות. ביום 14.12.77הגישה המערערת תביעה למזונות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. זה פסק, שהכריכה כנה היא, והעביר את הדיון בתביעת המזונות של האישה בלבד לבית הדין הרבני. לאחר מכן - ובעוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת - הגישה המערערת לבית הדין הרבני כמה תביעות להגדלת המזונות, ובית הדין הרבני פסק בהן ב- 15.11.78וב- .4.3.79ביום 10.2.80נדחתה תביעת הגירושין של הבעל, מן הטעם שבני הזוג הגיעו לכלל הסכמה לעשות ניסיון לשלום, "ונראה לביה"ד שהמצב בין הצדדים הוא עם סכוי טוב שימשיכו לחיות יחד בשלום", אם כי ניסיון קודם להשכין שלום לא הצליח עקב ויכוח משפטי בין הפרקליטים. .2כבר ב- 12.7.79- ובעוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת - הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי את התובענה, שעליה נסב הערעור, בה תבעה מזונות מן המשיב ומהוריו. בסעיף 8(ב) לכתב התביעה נאמר, כי "[המשיב] חזר בו מתביעת הגירושין והוא חוזר וטוען כי רצונו הכן הוא בשלום בית; אלא שהוא מחזיק ותולה את תביעת הגירושין כדי למנוע מן [המערערת] לחזור לביהמ"ש...". .3אין ספק, כי כל עוד תביעת הגירושין הייתה תלויה ועומדת בבית הדין הרבני, לא היה בית המשפט המחוזי נזקק לתביעת המזונות המקבילה; אך משנדחתה תביעת הגירושין, ואם כלל המשכיות הדיון אינו מונע בעד המערערת לפנות לבית המשפט המחוזי לאחר מכן - ובכך אדון בסמוך - אין טעם לדחות את תביעת המזונות, שהוגשה לפני זמנה, על הסף, רק על-מנת שהמערערת תגיש תביעה חדשה (ע"א 501/64 [4], בעמ' 536והנימוקים שניתנו שם). ייתכן שבית המשפט המחוזי היה דוחה את תביעת המזונות על הסף, כל עוד תביעת הגירושין בבית המשפט המחוזי הייתה תלויה ועומדת. אך עתה, לאחר שתביעת הגירושין נדחתה, מה טעם לדחות את תביעת המזונות, כאשר בו במעמד יכולה המערערת להגיש תובענה חדשה? ושוב: העובדה, שהמערערת הגישה לבית הדין הרבני שלוש תביעות למזונות, כל עוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת, אין לפרשה כשימוש בברירה שניתנה לה בסעיף 4לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אלא היא פועל יוצא מהחלטת בית המשפט המחוזי, שעניין המזונות יידון בגדר תביעת הגירושין, ויש לראותה כחלק בלתי נפרד מן הכריכה בתביעת הגירושין. .4טענתה של המערערת היא פשוטה: כל עוד הייתה תביעת הגירושין תלויה ועומדת, נבצר ממנה לעשות שימוש בזכות הברירה שניתנה לה. משנדחתה תביעה זו, שוב קמה לה זכות הברירה האמורה. סבור אני שהדין עמה. כבר נפסק, שתביעת גירושין ותביעת מזונות הן דבר והיפוכו, שביסוד התביעה הראשונה מונחת עילה להפקעת הנישואין; לפיכך תביעת המזונות הכרוכה בה היא עד לסיום הדיון בתביעת הגירושין, בעוד שעילתה של תביעת המזונות היא קיום הנישואין, המחייבים את הבעל לדאוג למחסורה של אשתו (ע"א 501/64 [4] הנ"ל וכן ע"א 9/65 [12]). לפיכך, משתם הדיון בתביעת הגירושין, פג מכאן ואילך כוחו של החיוב במזונות, ואין לנו עוד עניין בפסק-דין "הולך ומתמשך" בנוגע למזונות האישה וממילא אין מניעה להגשת תביעת מזונות על-ידי המערערת לבית המשפט המחוזי. כבר נפסק, בהקשר אחר, שעם דחיית הגירושין נופלת עמה גם כל תביעה שנכרכה בה (ע"א 359/75 [13] והשווה: בג"צ 661/77 [14]). בנסיבות אלה לא ראיתי מקום להתייחס לטענות אחרות של הפרקליטים, וגם לא אחווה דעתי בשאלה, אם אין לראות בתביעת המזונות, שעליה נסב הערעור, תביעה, המבוססת על עילה חדשה. מן המפורסמות הוא, שניצול זכות הברירה שניתנה לאישה לגבי תביעת מזונותיה בסעיף 3לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), עשוי להביא לתוצאות מאטריאליות שונות הן לעניין שיעור מזונותיה והן לעניין דיני הראיות, וזכות ברירה זו אין לשלול, אלא כשקיימת "כריכה" לפי סעיף .4דעתי היא, שמתן תוקף הולך ומתמשך לפסק-דין של מזונות, שניתן על-ידי בית הדין הרבני בגדר תביעת הגירושין, תרוקן זכות ברירה זו מתוכנה, והיא אינה מתבקשת למקרא סעיף 4הנ"ל. אוסיף רק דבר לשם הבהרה: איני בא לשלול את המבחן המשולש בדבר ה"כנות", אותו הזכיר חברי הנכבד מ"מ הנשיא. אך דעתי היא, שגם כאשר הכריכה כנה היא, אין לפסק הדין של מזונות תוקף ההולך ומתמשך, גם כשתביעת הגירושין הגיעה לקיצה. הייתי מקבל את הערעור ומורה, שהתובענה כולה תתברר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבים ישלמו למערערת שכר טרחת עורך-דין 000, 10שקל. השופט ד' לוין: דעתי כדעתו של חברי המלומד, השופט ש' לוין, כי עתה, משנדחתה תביעת הגירושין שהגיש הבעל לבית הדין הרבני, תם כל אותו הליך, וממילא משתחררת המערערת מהחובה שלמעשה נכפתה עליה, אמנם על-פי הדין, לעתור למזונותיה בבית הדין הרבני דווקא. חוזרת אליה זכות הבחירה החופשית, העומדת לה מכוח סעיף 4לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), לעתור למזונותיה בבית המשפט המחוזי. אכן, אילו המערערת, מיוזמתה, הייתה פונה, מלכתחילה, לבית הדין הרבני ותובעת שם מזונותיה, כי אז היה נאמר עליה, כי אותו הליך בבית הדין הרבני מתמשך ומתקיים לעניין המזונות, וכל שינוי, המתבקש בחיוב שנפסק, מקומו באותו בית-דין מכוח מדיניות המשכיות הדיון. לא זה המצב בענייננו. אם דעתו של בית המשפט המחוזי הייתה מתקבלת, כשם שאמנם היא מתקבלת על דעתו של מ"מ הנשיא השופט שמגר, כי אז תיפרץ הדרך בפני בני- זוג, המבקשים להסיט דיון צפוי בבית-משפט מחוזי לתשלום מזונות אל בית הדין הרבני, לסכל דיון שכזה על-ידי הקדמת הפנייה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, הכורכת עמה, לכאורה בכנות, את עניין המזונות, אך בסופו של דבר ייסוגו מהתביעה או יסכלו את הבסיס, עליו נשענת עילת תביעת הגירושין, ואילו בת הזוג תהיה כפופה לתמיד לעניין מזונותיה לבית הדין, שלא חפצה בו מלכתחילה. אינני מתעלם מהכללים שנקבעו בנושא לעניין בחינת כנות כריכת עניין המזונות לתביעת גירושין, כי גם אם הכריכה בשעתה הייתה במלוא מידת הכנות, עדיין אפשר שלאחר מכן ישנה הבעל דעתו, יחזור בו מתביעתו או יעשה להכשלתה. בכך ייווצר מצב, שהתביעה "הכורכת" תעבור מהעולם, ואילו בת הזוג, למורת רוחה ובניגוד לרצונה, תוסיף "להיכרך", לתמיד, לבית הדין, שלא חפצה בסמכותו מלכתחילה. יש למנוע תופעה זו, שכבר התריע עליה כבוד השופט זוסמן (כתוארו אז) עוד בע"א 501/64 [4], בעמ' .538 אשר על-כן, גם דעתי שיש לקבל את הערעור ולהורות כמוצע על-ידי השופט ש' לוין. הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט ש' לוין. המשיבים ישלמו למערערת שכר טרחת עורך-דין 000, 10שקלים. גירושיןמזונות