החזקת כלב ללא חיסון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזקת כלב ללא חיסון: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית גת, מיום 10.11.10, בתיק חע"ק 10873-08-08, לפיו הורשע המערער בעבירה על סעיף 2 לחוק העזר לאופקים (החזקת בעל חיים), תשכ"א - 1961, בכך שבתאריך 22.5.08 החזיק כלב, ללא חיסון וללא רישיון שנתי. בית משפט קמא גזר על הנאשם קנס כספי בסך 1,320 ₪. המערער משיג אף על החלטה מיום 30.11.10, לפיה סירב בית משפט קמא לבטל את פסק הדין, לאחר שניתן בהעדרו. בכל הנוגע להכרעת הדין, טוען המערער כי לא היה מקום להמשיך את ניהול ההליך בהעדרו, כי בית המשפט לא נהג עימו בהגינות, כי לא איפשר לו להשלים את חקירתם של עדי התביעה, וכי אין להאמין לגרסתם. כן מלין המערער על כך שהתיק הועבר מבית משפט השלום בבאר שבע לבית משפט השלום בקריית גת. אשר לגזר הדין, טוען המערער כי הקנס ניתן בניגוד לסעיף 222 לחסד"פ, המורה כי בשל עבירה נמשכת לא יוטל קנס ללא התראה, ועל גובהו של הקנס. ב"כ המשיבה מבקש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו. דיון לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בשתי ישיבות שהתקיימו ב-21.4.09 ו- 9.11.10, נחקר עד התביעה, פקח העירייה מר דימיטרי פורטנוי ותיאר את ביקורו בבית המערער. הוא שמע נביחות כלב בדירה, הקיש בדלת, אך לא נענה. לאחר מכן ניגש למשרדי העיריה, בדק במחשב והסתבר לו כי אין בידי המערער רישיון לכלב. העד נחקר נגדית על ידי המערער, אולם גרסתו לא נסתרה. כן העיד הווטרינר העירוני, אשר לא היה במקור עד תביעה. אף הוא מסר גרסה דומה, וגם גרסתו לא נסתרה. שני העדים נחקרו ארוכות על ידי המערער. גרסתם נותרה על כנה. אדגיש, כי לא ניתן היה להבין מתוך החקירה הנגדית, מה מבקש המערער להראות. האם ביקש לקעקע את טענת העדים כי שמעו נביחות של כלב? או שמא כלל לא ביקרו בדירתו? שמא מדובר בכלב צעיר שטרם זקוק לרישיון? או אולי היה בדירה כלב, אך היה בידיו רישיון כדין? בפתח ההליך כפר המערער בכך שהחזיק בכלב במועד האירוע, כך שאני מניחה שביקש להוכיח כי העדים לא שמעו כלב, או כי לא ביקרו כלל בביתו. לא ראיתי כי גרסת העדים נסתרה בנקודות אלה או אחרות. בית משפט קמא האמין לעדי התביעה, ובמסקנות אלה לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל : "...הלכה ידועה היא כי ערכאת ערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בהכרעת הערכאה הדיונית טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת ...כלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית חל ביתר שאת מקום בו ממצאים אלו מושתתים על מידת המהימנות שמייחס בית המשפט לעדים שנשמעו לפניו" למעלה מן הצורך אציין, כי המערער לא הסביר מדוע לא היה מקום לקבל את גרסתם של העדים. כל שציין, בסעיף 3 לכתב הערעור, כי נתגלתה סתירה בין גרסת הפקח בחקירה נגדית לגרסתו בחקירה הראשית. המערער לא פרש באיזו סתירה מדובר, או כיצד היא עולה מהחקירה. המערער לא התייחס כלל לעדותו של הוטרינר. אשר לקיום ההליך בהעדר המערער. אין חולק כי פרשת התביעה התקיימה בנוכחות המערער, ובית המשפט ביקש לסיים את הדיון בו ביום. המערער עתר לדחיית הדיון, והדיון נדחה למחרת היום. המערער לא התייצב לדיון, ושיגר אישור רפואי, אשר הגיע לידי בית המשפט לאחר סיום הדיון. לפיכך נשמעו סיכומי התביעה וניתן פסק הדין. בהחלטה מיום 30.11.10 סרב בית משפט קמא לבטל את פסק הדין, לבקשת המערער, וקבע כי מדובר באישור שאינו קביל, ובניסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי המשפט. גם בהחלטה זו לא מצאתי מקום להתערב. סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מאפשר ביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, בהתקיים אחת משתי חלופות, קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש, או אם בית המשפט ראה שהדבר דרוש למנוע עיוות דין. הלכה פסוקה היא, כי אם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק הדין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. יחד עם זאת, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית המשפט את בקשתו. ראה לעניין זה דברים שנאמרו ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 803 (2003): "נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התייצבותו לדיון...עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השנייה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו." המערער לא הראה טעם לאי התייצבותו לדיון. האישור שהציג אינו תקף עבור בתי משפט. חשוב מכך, המערער לא הצביע על כל הגנה שיש בידו כנגד האישום, ומכאן גם על עיוות דין שיגרם לו אם לא יבוטל פסק הדין. בנסיבות אלה לא היה מקום לבטל את פסק הדין. אוסיף עוד כי אין מדובר כלל בעבירה נמשכת, ולכן טענותיו של המערער בהקשר זה, אינן רלוונטיות. גם בטענותיו נגד השופט אין ממש, לאחר שבקשת פסלות שהגיש, נדחתה, והוא לא מצא לנכון לערער עליה. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 500 ₪. בעלי חייםכלבחיסונים