קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת חבר קיבוץ שהוצא: השופט א' ברק: X היה חבר קיבוץ מזרע. בעקבות סכסוך בינו לבין אשתו, שהתפתח לסכסוך בינו לבין הקיבוץ, נתקבלה ביום 7.7.73באסיפה הכללית החלטה להוציאו מהקיבוץ. מאז אותה החלטה שוהה X מחוץ לקיבוץ. עברו כשבע שנים, והוא החליט להגיש תביעה לפני בית המשפט המחוזי בנצרת, בה הוא מבקש, כי יוצהר, כי ההחלטה להוציאו מהקיבוץ אינה כדין, וכי על הקיבוץ לפצותו בסכום של 538,808, 4ל"י. בכתב התביעה מפרט X (הוא המערער שלפנינו) את הפעולות שלא כדין, שהוא מייחס לקיבוץ שהינו אגודה שיתופית (היא המשיבה לפנינו), וביניהן הפרת התקנון, אי-קיום עילות לפי התקנון, והשפעה בלתי הוגנת על חברי האסיפה הכללית. סכום הפיצויים מורכב, בין השאר, מאבדן דיור, הפסד כלכלה, הפסד פנסיה ועגמת נפש. בכתב ההגנה התגוננה המשיבה לגופו של עניין, אך בפתח הגנתה טענה, כי יש לעכב את ההליכים, שכן בינה לבין המערער קיים הסכם בוררות, החל על הסכסוך שביניהם. נערך "קדם משפט", בו נעשה, כנראה, ניסיון ליישב את המחלוקת בדרכי שלום, ונקבע מועד נוסף לשמיעת הצדדים. נראה כי ניסיון הפשרה לא עלה יפה, ובמועד שנקבע נתחדש הדיון, תוך שבא-כוח המשיבה מעלה את הטענה, כי יש לעכב את ההליכים, ואילו בא-כוחו של המערער מתנגד לכך. הערכאה הראשונה (כבוד השופט ע' א' זועבי) החליטה לעכב את ההליכים, ומכאן הערעור שלפנינו. בערעורו מעלה בא-כוח המערער ארבע טענות, אשר אדון בהן כסדרן. תחולת הוראת הבוררות .2הוראת הבוררות מעוגנת בתקנה 113לתקנון הקיבוץ, אשר זו לשונה: "כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעו לכך על ידה, אם נתן אותו חבר לשעבר את הסכמתו לכך בכתב על ידי חתימה על שטר בוררין בנוסח שהתנועה תקבע. לא הושגה הסכמה כזו, יימסר הסכסוך להכרעת משפט החברים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י בהתאם לתקנון משפט חברים זה, ודין הוראה זו כדין שטר בוררין שנחתם כחוק על ידי קיבוץ ועל ידי החבר לשעבר של הקיבוץ". בעניין שלפנינו לא ניתנה הסכמה בכתב כנדרש ברישא לתקנה 113, והבוררות הנטענת נשלטת על-ידי הסיפא של תקנה 113, אשר מקור כוחה על המערער נובע מהוראת סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, לפיה יכולה אגודה שיתופית - והקיבוץ המשיב הוא אגודה שיתופית - "לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע לישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה". הלכה פסוקה היא, כי "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" משמעותם "סכסוכים בנוגע לניהול הענינים הפנימיים של האגודה (domestic administration)" להבדיל מאותם "סכסוכים הנוגעים לחוקיותם של מוסדות האגודה או לתוקף בחירתם או מינוים של אלה (constitutional matters) (ע"א 55/59 [1], בעמ' 859). על הבחנה זו עמד השופט זוסמן, בהביאו בהמ' 554/64 [2], בעמ' 327, מתוך הסכמה את הדין האנגלי בעניין זה: "ההלכה האנגלית מבדילה בין ענינים פנימיים של האגודה matters domestic) וענינים אחרים. סכסוך הנובע מניהול עניניה היום-יומיים של האגודה, במסגרת תקנותיה, כגון סכסוך מעסק שעשתה עם חבר, הוא סכסוך פנימי. המחוקק מביט בעין יפה על יישוב של סכסוך כזה מחוץ לכתלי בית-המשפט... מה שאין כן כאשר חרג נושא הסכסוך ממסגרת התקנות, כגון שהתובע טוען שהאגודה הפירה את החוק בהתיימרה להתקין תקנה הנוגדת את החוק, או בבחרה בחבר הנהלה שאינו כשיר לכך... כהונתו של חבר ההנהלה שלא נבחר כדין, או פעולתה של אגודה מעבר לסמכויותיה, אינן רק ענין לחברי האגודה לענות בו; ייתכן שיהיו אפילו לרוחם של רוב החברים. אך הדבר עלול להפוך תקלה לציבור, ולא מן הראוי להשאיר את בירורו בידי מוסד 'פנימי'." ההבחנה בין "ענין פנימי" לבין "ענין חוקתי" אינה קלה כלל ועיקר. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי, אך ככל שמתקרבים ל"מרכז" מתגלה חוסר הבהירות אשר בסוגיה זו. כך, למשל, תובענה, הבאה לפסול בחירות לאחד ממוסדות האגודה, היא "ענין חוקתי" (ע"א 314/69 [3]). לעומת זאת, השאלה, אם חשבונו של חבר האגודה חויב ביתר או בחסר, היא "ענין פנימי" (השופט זוסמן בע"א 215/69 [4], בעמ' 48). אך מה דינה של החלטה להרחיק חבר מהאגודה? השופט ח' כהן סבר, כנראה, כי עניין זה הוא "פנימי" (ע"א 649/79 [5]). כשלעצמי, נוטה אני לדעה, כי עניין זה הוא "ענין חוקתי" (השווה: [8] (1892) willis v. Wells and othersשצוטט בהסכמה בהמ' 554/64 [2] הנזכר, בעמ' 334), אך דומה, כי נוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון, כפי שעשתה גם השופטת בן-פורת בע"א 649/79 [5] הנזכר. הטעם לכך הוא, כי בעניין שלפנינו אין הסכסוך עומד על השאלה, אם המערער הוצא מהמשיבה כדין אם לאו, ונושא התביעה אינו השאלה, אם החלטת המשיבה היה בה כדי להביא להוצאתו של המערער מהקיבוץ. המערער אינו מבקש כלל להכיר בו כחבר קיבוץ ואין הוא מבקש לשוב לקיבוץ. המערער מקבל, כי הוא חדל להיות חבר הקיבוץ, אך, לטענתו, תוצאה זו הושגה בדרך בלתי חוקית, אשר גרמה לו נזק, אשר בגינו הוא זכאי לפיצויים. נמצא, כי הסכסוך האמיתי בין הצדדים הוא סכסוך בדבר הזכויות הכספיות, והריהו עניין "פנימי", ואילו שאלת חברותו של המערער בקיבוץ, אפילו נראה בה שאלה "קונסטיטוציונית", אינה מתעוררת אלא באורח אינצידנטאלי (השווה: ת"א (חי') 1084/74 [6], השופט א' שאל). נראה לי, כי ההבחנה ההלכתית בין עניין חוקתי לבין עניין פנימי עומדת במקום שהסכסוך עצמו עניינו חוקתי או פנימי, ולא במקום שהסכסוך הוא פנימי. אך הוא מעורר אינצידנטאלית שאלה חוקתית. אכן, בהקשר אחרון זה, בהיות ההכרעה החוקתית אינצידנטאלית, אין לה כל השפעה על האגודה כולה, על מבנה מוסדותיה, על מספר חבריה, ועל חוקיות החלטותיה על-פי תקנונה. ההכרעה היא בין הצדדים המעורבים, בינם בלבד, ונושא ההכרעה הוא כספי. ברוח זו החליטה הערכאה הראשונה, והחלטתה זו נראית לי. .3ממשיך בא-כוח המערער וטוען, כי תביעותיו הכספיות נובעות ממעמדו של המערער כעובד וכניזוק ולא ממעמדו כחבר, ועל-כן אין הוראת הבוררות חלה. בטענה זו אין ממש, ולו מהטעם שתביעותיו של המערער כולן מבוססות על חברותו במשיבה, על הפסקתה של חברות זו ועל שלילת זכויותיו כחבר. קדם משפט .4סעיף 5(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, קובע, כי "בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה". המשיבה עשתה כן, אך דא עקא, כי בין הצדדים התקיים "קדם משפט", אשר בו לא הוזכרה כלל שאלת הבוררות. טוען בא-כוח המערער, כי יש בכך כדי לשלול מהמשיבה את האפשרות לחזור ולטעון לעיכוב ההליכים. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו, ובדין עשתה כן. משהעלה נתבע בכתב הגנתו בקשה לעיכוב ההליכים, פעל כדין, ובכך העלה שאלה זו כנידן הדורש הכרעה במשפט. אמת הדבר, בהליך קדם המשפט ניתן לערוך את רשימת הפלוגתאות, ואם ברשימה זו נעדר מקומה של בקשת עיכוב ההליכים, חזקה היא, כי הצד שטען טענה זו ויתר עליה. אך משלא נערכה רשימת הפלוגתאות, ובקדם המשפט נעשה אך ניסיון לפשרה, ממילא אין בשתיקתו של הנתבע בהליך זה כדי למנוע ממנו מלחזור ולטעון טענת "עיכוב הליכים" עם תחילת המשפט. נכונות לקיום הבוררות .5סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובע, כי תנאי לעיכוב הליכים הוא, "שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". הטעם לדרישה זו הוא, "שהמבקש לא יעמיד בפני הצד האחר תנאים מכבידים שונים לגבי תחילת הבוררות, ומשיאבד הלה את סבלנותו ויפנה בתביעה לבית המשפט - או אז ייאחז הנתבע בהסכם הבוררות ויבקש עיכוב הליכים" (ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב, מהדורה 2, תש"ם) 73). בעניין שלפנינו כתב המערער למשיבה ביום 24.6.73וכנראה לא נענה. הערכאה הראשונה קבעה, כי בכך אין משום אי-נכונות מטעם המשיבה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות. לדעתי, הדין עם הערכאה הראשונה. המערער לא גילה דעתו לפנות לבית המשפט, ואין בשתיקת המשיבה משום אי-נכונות לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות. אין לדרוש מהמשיבה, בנסיבות שלפנינו, כי תפנה מיזמתה שלה לבוררות, שכן אין לה כל תביעה נגד המערער, והמערער עצמו לא ציין, כי בכוונתו לפנות לבית המשפט (השווה: המ' 318/49 (ת"א (ת"א) 244/79 [7]). טעם מיוחד .6טענתו אחרונה של בא-כוח המערער היא, כי בנסיבות העניין שלפנינו, קיים "טעם מיוחד" שלא לעכב ההליכים, וזאת משום שהמערער אינו מאמין, כי מוסדות ההסתדרות יבררו את עניינו ללא משוא פנים. הערכאה הראשונה דחתה טענה זו בקבעה, כי "לבטח ההסתדרות תדון בתביעה ובסכסוך בדרך החוקית והנכונה ואין בפני שום דבר העשוי להראות שיש חשש לקפוח זכויותיו של התובע (אם יש לו זכויות) על ידי משפט החברים של ההסתדרות". לכך אני מסכים. אין כל ראיה לכך שהמערער לא יזכה למשפט הוגן, ובטענה בעלמא בעניין זה לא די. הייתי דוחה את הערעור. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. השופט יהודה כהן: השאלה העיקרית, שהייתה שנויה במחלוקת בין המערער, X, חבר קיבוץ מזרע, לבין קיבוצו (המשיב), בהליכים שהיו ביניהם בערכאה הראשונה, נגעה לעניין סמכות בית המשפט המחוזי בנצרת (להלן - בית המשפט) לדון בסכסוך שבין בעלי הדין. הקיבוץ ביקש בכתב הגנתו, שבית המשפט יעכב את ההליכים, שאמורים היו להתקיים לפניו בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, בתמכו את טיעונו בהוראת בוררות, המעוגנת בתקנה 113לתקנון הקיבוץ (הובאה במלואה בחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט ברק), לפיה "כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה וכו' ". בית המשפט, לאחר שדחה טענות שונות שהעלה בא-כוחו המלומד של המערער, נעתר לבקשה בהורותו לעכב את ההליכים ולהעביר את התביעה "למשפט החברים של ההסתדרות הכללית". כבוד השופט ברק דן בטענות אלה, שחזר והעלה לפנינו בא-כוח המערער (בסיכומיו בכתב), דחה את כולן אחת לאחת וחיווה את דעתו, שצדק בית המשפט בהחלטתו לעכב את ההליכים לפניו ולהעביר את הסכסוך לבוררות בהתאם לתקנה 113לתקנון הקיבוץ. אני תמים דעים עם חברי הנכבד ביחס לכל הנאמר בחוות-דעתו ביחס לטענות המשניות, שהעלה בא-כוח המערער כנגד החלטת בית המשפט; אך לבי אינו שלם עם קביעת בית המשפט, לפיה נמנה הסכסוך שבין בעלי הדין בקטיגוריה של "עניינים פנימיים" של הקיבוץ (סכסוכים בנוגע לזכויות כספיות "הנוגעים לעסקי האגודה", לפי הביטוי הנקוט בפסק הדין נושא הערעור), ושעל-כן דינו להתברר לפני בוררות. בית המשפט מעיר, כי ייתכן שהיה דוחה את הבקשה לעיכוב ההליכים לפניו, אילו עתירת התובע הייתה לבטל את החלטת הקיבוץ "בנוגע להוצאתו מהקיבוץ", כיוון ש"תביעתו אז היא מהותית ואין תקנון הקיבוץ חל עליה". כפי שחברי הנכבד העיר בחוות-דעתו, שואבת תקנה 113את השראתה וכוח חיותה מסעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, וכל מגבלה לגבי תחולת סעיף זה על סכסוכים במסגרת אגודה שיתופית, קיימת גם לגבי תחולת סעיף בוררות, שנכלל בתקנון האגודה לגבי סכסוכים במסגרתה. על מגבלה כזו השתית בא-כוח המערער את טענתו בדבר סמכות בית המשפט לדון בעניינו. להבהרת הרקע לטענה יצוין, כי סעיף 52(1) האמור הוחק על-ידי המחוקק המנדטורי בשנת 1933על-פי דוגמת התחיקה האנגלית, וכפועל יוצא מעובדה זו אימץ בית-משפט זה את ההלכות, שנתגבשו בבתי המשפט באנגליה בקשר לאגודות שיתופיות ודומיהן. בהמ' 554/64 [2] סקר כבוד השופט זוסמן (כתוארו אז) את התפתחות הפסיקה האנגלית והישראלית בסוגיית תחולתו של סעיף הבוררות בתחיקה האנגלית ובפקודת האגודות השיתופיות. העיקרון, שהנחה את בתי המשפט באנגליה בסוגיית הבוררות, מתואר בע"א 55/59 [1], בעמ' 859, מפי כבוד השופט זוסמן, כדלקמן: "בהלכה הפסוקה האנגלית עוברת כבריח תיכון האבחנה בין סכסוכים הנוגעים לניהול הענינים הפנימיים של האגודה domestic administration), ובין סכסוכים הנוגעים לחוקיותם של מוסדות האגודה או לתוקף בחירתם או מינוים של אלה (constitutional matters), בעוד אשר לגבי הסוג הראשון, מן הרצוי כי הדיון וההכרעה יהיו בידיו של גוף פנימי, אין הדבר כך בענינים 'תחוקתיים'..." (וכאן מובאת רשימת פסקי-דין אנגליים שבהם מתייחסים השופטים לאבחנה זו - י' כ'). מצאתי לנכון להביא נוסח זה של האבחנה הנדונה, משום ששתי הקטיגוריות המאובחנות הן סכסוכים ב"ענינים פנימיים" להבדיל מסכסוכים ב"ענינים תחוקתיים", בעוד שבמובאה מפסק הדין בהמ' 554/64 [2], שהביא חברי הנכבד, מדובר על הקטיגוריה האחרונה כעל "ענינים אחרים". נראה לי, כי ההתייחסות אל הסכסוכים, שיש להוציאם מגדר סמכות הבוררות, כאל סכסוכים בעניינים תחוקתיים, יכולה לשמש כמורה דרך לעקרונות, אשר לפיהם יש להבדיל סכסוכים אלה מהסכסוכים בעניינים פנימיים, שהצדדים להם מחויבים להביאם לדיון בדרך של בוררות. המושג "עניינים תחוקתיים" נובע מהעובדה, שחוקתה או תקנונה של אגודה שיתופית, השואבים את כוחם המחייב מהוראותיה של פקודת האגודות השיתופיות, הם מעין "חיקוקים", הקובעים את מבנה האגודה ומוסדותיה, ואת דרכי עבודתה והפעלתה. סכסוכים ביחס לחוקיותם של "חיקוקים" אלה או ביחס ליישומם הלכה למעשה, מן הדין שיתבררו לפני בית-משפט אזרחי, משום שמתן "שלטון בית [לאגודה] במסגרת החוק, [אינו] היתר לחרוג ממסגרת החוק, ועינו של בית-המשפט פקוחה למניעת מעשה בלתי חוקי. קירבת הבורר לעניני האגודה אינה מועילה מקום שהפלוגתה היא, אם קיימה האגודה הוראת חוק או שמא הפירה אותה; נהפוך הוא, במקרה כזה, היא עשויה אפילו להזיק. זאת ועוד: כהונתו של חבר הנהלה שלא נבחר כדין, או פעולתה של אגודה מעבר לסמכויותיה, אינן רק ענין לחברי האגודה לענות בו... הדבר עלול להפוך תקלה לציבור, ולא מן הראוי להשאיר את בירורו בידי מוסד 'פנימי'". (דברי כבוד השופט זוסמן, בהמ' 554/64 [2], בעמ' 327). בית המשפט באנגליה נהג לפי אותה דרך מחשבה בעניין m'gowan v. City of[9] (1913) ,glasgow friendly societyכשדן בתובענה, שבה עמדה לדיון השאלה, אם אדם נבחר כדין בתור חבר הנהלת אגודה. בית המשפט דחה את התנגדות האגודה לבירור העניין לפניו באמרו (בתרגום מאנגלית של מובאה בהמ' 554/64 [2], בעמ' 328): "האם זה ענין שמן הדין שיוכרע על ידי בוררות, או האם לא עדיף שההכרעה תהיה בידי בתי המשפט של המדינה, אשר סמכותם פרושה על כל האגודות הרשומות - סמכות שנועדה לודא כי הן פועלות בהתאם לתקנות החוקה שלהן? כל עוד הן פועלות במסגרת התקנות שהן עצמן התקינו, סמכות בתי המשפט נדחית. אולם כשהן עוברות על תקנות אלה, יכול כל חבר מחבריהן להמריץ את בתי המשפט להפעיל את סמכותם". בהמ' 554/64 [2] אוזכרו שני פסקי-דין אנגליים, שהוכרעו לפי אותן אמות מידה. להלן המובאה הדנה בהם (בתרגום לעברית של הפיסקה האנגלית הנכללת בה - בעמ' 334): "אחריו בא פסק-הדין בענין, (1892) ...willis v. Wellsכאן היה התובע, לכל הדעות, חבר האגודה, אלא הוא גורש ממנה עקב אי תשלום קנס שהוטל עליו, והשאלה היתה, אם בדין גורש. גם בענין זה פסק בית-המשפט שהאגודה אינה יכולה להתנגד לבירור התובענה בבית-המשפט, והסתמך על דברי זקן השופטים lord coleridgeבענין ...prenticeלאמור: 'אם הענין השנוי במחלוקת הוא אם בעל הדין הינו חבר או לא, ברור שענין זה אינו ענין סידור פנימי'. שאלה דומה באה לפני בית-המשפט בענין (1897) .palliser v. Daleגם בענין זה גורש התובע מפאת סירובו לשלם קנס שהוטל עליו, והוא הגיש תובענה כדי לקבל הצהרה שלא גורש כדין. בינתיים יצא ה- 1895, friendly societies actוסעיף 10שבו הרחיב את מסגרת הבוררות... גם סכסוך עם מי שהיה חבר נכנס לגדר סעיף הבוררות... (אולם) שינוי החוק בשנת 1895לא הרחיב את משמעותו של סכסוך בסעיף 22לחוק משנת ...1875(סעיף הבוררות). סכסוך לגבי חברותו של אדם לא היה 'סכסוך' לצורך סעיף 22הנ"ל, והתיקון לא שינה הלכה זו. משך סמכות הבורר הורחב, מהות הסכסוך לא הורחבה". מה סמיכות הפרשיות שבין הפסיקה האמורה לבין העניין הנדון לפנינו? אין ספק בלבי, שעיקרו של הסכסוך בין בעלי הדין מתמקד בשאלה, אם החלטת הקיבוץ להוציא את המערער מבין שורות חבריו הייתה חוקית אם לאו. עיון בכתב התביעה מגלה, כי רוב רובו דן בפרשה עגומה של יחסים מעורערים בין המערער לאשתו, בתקופה שהוא היה חבר בקיבוץ, אשר בעטיים של יחסים אלה הוצגה למערער על-ידי אשתו הדרישה למתן גט. המערער סירב וחתר להגיע לשלום בית. כאשר בני הזוג הגיעו למבוי סתום בקשר לפתרון הסכסוך, הועלה הנושא לדיון ב"שיחת חברים", והובאה הצעה מטעם מזכירות הקיבוץ, שהמערער ייענה לדרישת אשתו וייתן לה גט. המערער טוען בכתב תביעתו, כי לאחר מכן הופעל עליו "לחץ בלתי הוגן ובלתי פוסק כי יתגרש מאשתו וביום 3.6.73אף נתקבלה הצעה במזכירות הקיבוץ להוציאו מהקיבוץ" (סעיף 5לכתב התביעה). נעשו ניסיונות על-ידיו להגיע להסכם גירושין עם אשתו, אך בסופו של דבר היא "לא קיימה את התחייבויותיה כאמור בהסכם ולכן לא ניתן להסכם הגירושין תוקף של פסק דין", (סעיף 7(א) לכתב התביעה). המערער מוסיף וטוען, כי "למרות שהמניעה לקיום חוזה הגירושין היתה מצד אשת התובע הוחלט על ידי הקיבוץ להעלות לדיון את ההצעה להוציא את התובע מהקיבוץ", (סעיף 7(ב) כנ"ל). ביום 7.7.73החליטה אסיפת הקיבוץ להוציא את המערער מהקיבוץ. ההחלטה נתקבלה, לפי טענתו, "עקב לחץ שנוצר על ידי מזכירות הקיבוץ ו/או חברים מעונינים בקיבוץ", (סעיף 8כנ"ל). המסקנות, שהמערער מבקש להסיק מן העובדות שהוא העלה כאמור לעיל, הן, כי ההחלטה להוציאו מן הקיבוץ הינה "חסרת תוקף חוקי ובטלה מעיקרה", כיוון שהיא "מהווה הפרה בלתי חוקית של התקנון", כי "לא התקיים לגבי התובע אף אחת מן העילות ו/או הסיבות המצדיקות ו/או מאפשרות להוציאו מהקיבוץ". (סעיף 9(א) ו- (ב) כנ"ל). על סמך העובדות והטענות, שהובאו במפורט לעיל, ניסח המערער את עתירותיו כדלקמן: א. בית המשפט מתבקש ליתן פסק-דין הצהרתי, כי החלטת הקיבוץ מיום 7.7.73 הינה בטלה ומחוסרת כל תוקף. ב. בית המשפט מתבקש לחייב את הקיבוץ לשלם למערער פיצויים בסך של 538,808, 4ל"י עם הצמדה וריבית בהתאם לפירוט בכתב התביעה. בית המשפט ייחס חשיבות לעובדה, שהמערער לא ביקש להחזיר לו את מעמדו כחבר בקיבוץ, אם יימצא, שההחלטה להוציאו הינה בלתי חוקית, אלא תבע תשלום פיצויים בסכום הנקוב לעיל. כתוצאה מכך הגיע בית המשפט למסקנה, כי התביעה הכספית היא עניין פנימי של הקיבוץ ונופלת בגדר סמכותם של מוסדות הבוררות, הנזכרים בתקנה 113הנ"ל. אני סבור, כי בפסקי הדין, שדנו בהבחנה שבין סכסוכים בעניינים פנימיים לבין סכסוכים שבעניינים תחוקתיים, מצאו בתי המשפט לנכון להשאיר בידם את הסמכות לדון בעניינים, אשר לפי מהותם מוטב שלא יהיו נדונים על-ידי בוררים, אשר קרבת יחסיהם עם האגודה השיתופית, שהייתה צד לסכסוך, עלולה להוות השפעה בלתי מוצדקת על גישתם לנושא הסכסוך המובא לפניהם. הדגש מושם בצורך בפיקוח מצד בתי המשפט של המדינה, על-מנת שהאגודות השיתופיות לא תפעלנה בניגוד לתקנות, שנתקבלו על-ידיהן כחוקה פנימית, אשר לפיה הן התחייבו לנהוג. ולענייננו, מסתבר מהעובדות, שפורטו בכתב התביעה, שהסכסוך האמיתי היה בין המערער לבין אשתו, ולא היה כל סכסוך ישיר בינו לבין הקיבוץ. מטענות המערער עולה, כי הקיבוץ התערב בעניין לא לו, דהיינו, בעניינם הפרטי של בני הזוג, וכל זה בהשפעת הורי האישה, שהם חברים ותיקים ממייסדי הקיבוץ. מבלי להביע דעה על נכונות העובדות ועל צדקת הטענות נראה לי, שקיימת טענה מבוססת, על פני הדרים, מצד המערער, שהקיבוץ קיבל החלטה בלתי חוקית, בניגוד לתקנונו. והרי בתי המשפט קבעו בפסיקתם, כי מחובתם לפקח על אגודות שיתופיות, שלא תפעלנה בניגוד לתקנותיהן. מדוע איפוא ייגרע חלקו של המערער על-ידי העברת עניינו לדיון לפני בוררות? האם רק משום שהוא דורש פיצויים במקום לבקש את החזרתו לקיבוץ כחבר, חל שינוי במסגרת המוסמכת לדון בעניינו? אני סבור, שעתירת המערער לתשלום פיצויים תהווה נושא משני בדיון הצפוי, ומבחינת מהותה היא תקום או תיפול בהתאם להכרעה בשאלת חוקיותה של ההחלטה להוצאת המערער מהקיבוץ. מן הראוי להוסיף, כי המערער ביקש, כאמור, גם פסק-דין הצהרתי בדבר אי-חוקיות ההחלטה להוציאו מן הקיבוץ, ואין להתייחס בזלזול לעתירה זו, כיוון שהמערער זכאי לבקש הצהרה עקרונית בנושא זה גם ללא קשר עם תביעתו לפיצויים (אם כי ברור לי מכתב התביעה, שקיים קשר אמיץ בין שתי העתירות). מבחינה דיונית קיימת, על-כן, גם עתירה, אשר מהותה מקנה את סמכות הדיון לבית המשפט. אני סבור איפוא, על סמך הנימוקים דלעיל, כי יש לקבל את הערעור ולהורות לבית המשפט המחוזי בנצרת להמשיך ולדון בתביעת המערער בת"א 562/.80 הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט ברק. המערער ישלם למשיבה הוצאות המשפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסכום כולל של 000, 5שקלים. קיבוץחברות בקיבוץ