קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החלטה על העברת דיון במעמד צד אחד: .1לפנינו ערעור על החלטה מיום 6.6.1983של בית-הדין האזורי בתל-אביב (השופטת הרדוף - דן יחיד; תב"ע מג/52-4) האומרת, בחלק האופרטיבי, "מאחר שלדעתי אין לבית-דין זה הסמכות העניינית לדון בבקשה מהטעמים המפורטים לעיל, מורה אני על העברת העניין אל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו". .2העובדות הצריכות לעניין הן: א) ביום 6.6.1983(כנראה בשעות הלילה המאוחרות) הוגשה לבית-הדין האזורי בתל-אביב בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד בלבד; ב) בית-הדין האזורי דן בבקשה מבלי שהוזמן בא-כוח המשיבה. בא-כוח המדינה הסביר את הנימוקים להגשה בשעה שהוגשה. הפרקליט טען, כנראה בעקבות שאלה של בית-הדין, כי לבית-הדין הסמכות לדון בעניין בין מכוח סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969(להלן החוק) ובין מכוח סעיף 24(א) (2) לחוק; ג) בית-הדין האזורי לא קיבל את עמדת הפרקליט שייצג את המדינה ונימק עמדתו; ד) בית-הדין האזורי החליט שהעניין אינו בסמכותו והעבירו לבית-המשפט המחוזי; ה) ביום 7.6.1983הובאה הבקשה לבית-המשפט המחוזי, שונה רק שם בית- המשפט וניתן צו מניעה זמני כמבוקש, אף זאת במעמד צד אחד. ו) רק משנודע לבא-כוח הסתדרות המורים שניתן הצו הזמני והוא עמד לטעון בבית-המשפט המחוזי לחוסר סמכותו של אותו בית-משפט, נודע לו שהעניין היה כבר בבית-הדין האזורי ובית-הדין האזורי העבירו לבית-המשפט המחוזי. .3למעשה מורכבת ההחלטה נשוא הערעור משני חלקים: החלק האחד - קביעה שהעניין אינו בסמכותו של בית-הדין; החלק השני - העברת העניין לבית-המשפט המחוזי. נתייחס לשני אלה אחד לאחד. סמכותו של בית-הדין האזורי .4אין חולקים על כך שבית-משפט רשאי, ולעתים אף חייב, לבחון מיזמתו הוא, אם הליך שבפניו הוא בסמכותו העניינית, ומכל שכן כך הדבר עת מדובר בצו מניעה זמני. פעולה זו תיעשה על-ידי בית-הדין על סמך כל הנתונים שבפניו. בענייננו מדובר בצו ביניים, עת צד אחד - המבקש - טען במפורש שלבית-הדין הסמכות לדון בעניין ואף הצביע על הסעיפים הרלבנטיים בחוק, היינו סעיף 24(א) (2) שעניינו, בין היתר, תובענה שעניינה פירוש או הפרה של הסכם קיבוצי או הפרתו "של כל דין". בפני בית-הדין לא היה כתב תביעה או כל כתב בי-דין אחר הפותח בהליך עיקרי, שממנו יכול היה בית-הדין ללמוד, שגם על פני הדברים אין לו סמכות עניינית לדון בעניין כולו כפי שנקבע בהחלטה. ההנחה היא, שכאשר פרקליט מגיש בקשה לבית-הדין האזורי, יש יסוד להניח כי הוא פונה לבית-הדין המוסמך ואותו לפחות זה מחייב. במקרה זה היו לעניין פנים לכאן ולכאן, באשר אפשר היה לחשוב שהמדובר הוא בפירוש של הסכם קיבוצי, או בהפרה של הסכם קיבוצי או בהפרת דין. משהעניין התברר בהעדר הצד השני ולא היתה הזדמנות לשמוע עמדתו, היה מקום לדחות את הדיון בשעות ספורות ולשמוע גם את עמדת הצד השני, ולכל הפחות לסרב ליתן צו ביניים בשל ספק בסמכותו העניינית של בית-הדין. זה בהתאם לכלל שלעניין סמכות עניינית פועל ספק לסירוב מתן סעד ביניים. נראה לנו, אפוא, שבמידה ומדובר בהחלטה במעמד צד אחד בצו ביניים וקביעה החלטית שבית-הדין האזורי אינו מוסמך לדון בעניין כולו - כי זה משתמע מההחלטה - לא היה מקום לפסוק סופית בשאלת הסמכות כפי שפסקו. זאת ואף זאת, בית-הדין האזורי העביר את העניין לבית-המשפט המחוזי. בכך נקבע סופית שהסמכות היא לבית-המשפט המחוזי, תוצאה שיכול ותפגע בצד השני סופית מבלי ששמעו את עמדתו. העברת העניין לבית-המשפט המחוזי .5בהעבירו את העניין לבית-המשפט המחוזי פעל בית-הדין האזורי לפי סעיף 37לחוק בתי-המשפט, תשי"ז- .1957מה אומר סעיף 37? הסעיף אומר, כי "מצא בית- משפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית-משפט או של בית-דין אחד, רשאי הוא להעבירו...". שני תנאים להפעלת סעיף 37לחוק בתי-המשפט וגם כששני התנאים מתקיימים אין חובה על בית-הדין לפעול, אלא שיקול דעת בידיו. התנאי האחד הוא, שבית-הדין "מצא שהעניין אינו בסמכותו". התנאי השני הוא, שבית-הדין "מצא שהעניין הוא בסמכותו של בית-משפט אחר". על כל הקשור בתנאי הראשון נאמר כבר בסעיף הקודם. התנאי השני ודאי שלא התקיים. לא רק שאיש לא טען בפני בית-הדין שהעניין בסמכות בית-המשפט המחוזי ואיש לא ביקש העברה לאותו בית-משפט, אלא שמההחלטה נשוא הערעור כלל לא עולה, שבית-הדין נתן דעתו לשאלה, אם אכן העניין הוא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי. ואם נאמר שבית-הדין האזורי פעל כך משום שסבר, כי העניין בסמכותו של בית-המשפט המחוזי מכוח ה"סמכות השיורית", הרי לא נתן דעתו לאפשרויות אחרות. .6התוצאה היא שהערעור מתקבל כך, שההחלטה נשוא הערעור בטלה. בביטול ההחלטה אין אנו אומרים דבר לענין סמכותו או העדר סמכותו של בית-הדין לעבודה לדון בהליך עיקרי שיוגש, אם יוגש ובבקשה חדשה לסעד ביניים. .7כאמור בסעיף 2(ה) לעיל נתן בית-המשפט המחוזי צו ביניים, ונתבקשנו על-ידי הפרקליטה שטענה למדינה, שלא לדון בערעור כל עוד לא מקיימים את צו הביניים. לא נעתרנו לבקשה מהטעם הפשוט - כל העניין הובא לבית-המשפט המחוזי מכוח החלטה של בית-הדין האזורי וסברנו שלא יהא זה נכון ליצור מעגל, כך שכל עוד לא יקוים כל המתחייב מצו הביניים - לא יידון הערעור היורד לשורש הסמכות לתת את צו הביניים. שמענו טענה, שבין השאר, אין מקיימים את המתחייב מצו הביניים, היינו לא חילקו תעודות סוף שנה לתלמידי כיתות ו' בבתי-הספר. ברור, שאם כך הדבר - נגרם עוול ועגמת נפש לתינוקות של בית רבן. היום הצהיר בפנינו פרקליטה של הסתדרות המורים שאין כל עיכוב במתן התעודות והן כבר בידי מנהל בתי-הספר. בהחלטתנו, שלא לדחות הדיון בערעור כפי שעתרו מאתנו, אין לראות בשום אופן מתן הכשר לאי-קיום צו הביניים שניתן. החלטנו כפי שהחלטנו רק לאור הנסיבות היוצאות דופן ורק לאחר שהבטחנו שהטעון תיקון מיידי יתוקן (חלוקת תעודות). בסיכום: התיק מוחזר לבית-הדין האזורי והוא ידון בו אם תוגש בקשה חדשה לצו ביניים ובקשה בהליך עיקרי. מאחר ובאלה טרם דן בית-הדין האזורי - יקבע השופט הראשי את המותב שידון בעניין.במעמד צד אחדדיוןהעברת דיון