האם קמה למערער טענת התיישנות, לאחר שכתב האישום המתוקן הנוקב בשמו שלו, הוגש כעבור יותר משנתיים לאחר ביצוע העבירה?  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות קנס עקב תיקון כתב אישום: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בבאר שבע (כב' השופט ברסלר - גונן) בתיק חע"מ 5513/08 מיום 4.11.10, לפיו הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 6 (ד)(18) לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991, וגזר עליו קנס כספי.   לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקול בית משפט קמא, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות.   טענת ההתיישנות המערער טוען כי חלה התיישנות על ההליך, לאחר שתיקון כתב האישום והוספת שמו כנאשם, במקום שם בנו, בוצעו בחלוף תקופת ההתיישנות, וכן בחלוף הארכה שניתנה למשיבה על ידי בית המשפט.   העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: הדו"ח הוגש בתאריך 12.12.07 בגין העמדת רכב על המדרכה, ונרשם על שם בעל הרכב - בנו של המערער, שהינו נכה ופסול דין, כעולה מפרוטוקול ההליך.  המערער הגיש בקשה להשפט ביום 21.9.08, וכתב האישום המקורי הוגש בתאריך 30.11.08 דהיינו, פחות משנה ממועד ביצוע העבירה.   הבקשה להשפט שהוגשה על ידי המערער נוסחה כך: "אני הח"מ מבקש להישפט בבית המשפט על העבירה שפורטה בהודעת תשלום קנס שמספרה מצויין לעיל... " הבקשה נחתמה על ידי המערער עצמו. לפיכך, הוגש כתב האישום על שמו של X.   לדיון שהתקיים ביום 11.10.09 התייצב המערער, הציג עצמו כ"אביו של הנאשם" וטען בתחילה כי אינו יודע במה מדובר. בהמשך, כאשר הוצגה בפניו הבקשה להשפט בחתימת ידו, הודה כי הוא אכן חתום עליה. הוא גם ביקש להשפט באופן אישי בגינה (הדברים לא עולים במפורש מפרוטוקול ה- 11.10.09, אולם בפרוטוקול מיום 30.6.10 מבהיר המערער את דבריו: "בדיון בפני כב' השופט אקסלרד הוסבר שיש שני סוגי דו"חות, האחד של X שאני כאביו לקחתי את הדו"ח עלי..."(עמ' 2 שורה 9)). בנסיבות אלה, הודיע ב"כ המאשימה כי יגיש כתב אישום נגד המערער בעצמו. בית המשפט הורה למשיבה להגיש כתב אישום מתוקן תוך 60 יום מיום הדיון. בסופו של דבר, הוגש כתב האישום המתוקן כנגד המערער בחודש 6/10, אחרי שהמשיבה עתרה שוב לבית המשפט להגיש כתב אישום מתוקן (החלטת כב' השופטת חדד מיום 8.11.09).   בין מועד ביצוע העבירה להגשת כתב האישום המקורי, חלפה פחות משנה, ולכן אין התיישנות על פי סעיף  225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"). האם קמה למערער טענת התיישנות, לאחר שכתב האישום המתוקן הנוקב בשמו שלו, הוגש כעבור יותר משנתיים לאחר ביצוע העבירה? לטעמי, התשובה שלילית.    סעיף 225א(א) הנ"ל, הקובע כך: "...ואולם, בעבירת קנס... ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו האחריות לעבירה לפי סעיף 27ב' לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה".   המערער קיבל לידיו את הודעת הקנס במועד, וביקש להשפט, תוך שהוא חותם על הבקשה בעצמו. למרבה הצער עשה זאת תוך הטעיית העיריה כאילו המבקש להשפט הוא Y, ולכן נוסח כתב האישום כפי שנוסח. כאשר הגיע המערער לדיון הסתבר שהוא זה המבקש להשפט, ולכן בוצע תיקון בכתב האישום. מילים אחרות, אין עסקינן בכתב אישום חדש שהוגש מכח הסיפא לסעיף 225א(א), לאחר שהוכח שאדם אחר נהג ברכב, אלא בטעות שנפלה בכתב אישום שהוגש במועד, בשל הטעייה שהטעה את הרשות, האדם שביקש להשפט. על כן מדובר לטעמי בתיקון על פי סעיף 91 לחוק, שבוצע בטרם החל המשפט. גם אילו הייתי רואה בכך כתב אישום חדש שהוגש לפי הסיפא של סעיף 225א(א), עדיין הייתי סבורה כי דין הטענה להדחות בנסיבות העניין. לא יעלה על הדעת כי המערער, כמחזיק הרכב, כאפוטרופוס על בעל הרכב, וכמי שקיבל לידיו את הדו"ח והיה מעורב בהליך מתחילתו, יהנה מטעות, שהוא עצמו גרם לה. הטענות לגוף פסק הדין לגופו של עניין טוען המערער, כי המשיבה לא הוכיחה מי החנה את הרכב על המדרכה, ולא הוכח כי הרכב חסם מעבר הולכי רגל ועגלות, לאחר שהעד מטעם המשיבה שיקר לבית משפט קמא שלוש פעמים בחקירתו.   גם טענה זו יש לדחות. לעניין זהות מבצע העבירה - המערער, לאחר שהופיע בישיבת ההקראה וביקש "לקחת את הדו"ח עליו", לא סתר את החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה, לפיה רואים את בעל הרכב כאילו הוא החנה אותו במקום שחנייתו אסורה על פי חיקוק. מהכרעת הדין עולה כי המשיבה הביאה לעדות את הפקח, אשר העיד כי ביום ביצוע העבירה, הרכב נשוא הדו"ח חנה על המדרכה. בית משפט קמא האמין לגירסת הפקח, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בנוסף, סמך בית משפט קמא הכרעתו, על הצהרות המערער בישיבת המענה והסיכומים, מהן הסיק הודיה בטענה שהרכב עמד בפועל על המדרכה. בנוסף, ניתן משקל לבחירתו של המערער שלא להעיד, ומשמעותה לפי סעיף 162(א) לחוק.  בית משפט קמא גם ציין, כי טענת המערער, לפיה הרכב לא חסם את מעבר הולכי הרגל, הינה טענת הגנה, שהיה על המערער להוכיח.   לבסוף טען המערער, כי הקנס שהושת עליו אינו סביר. גם טענה זו איני מקבלת. שעה שבחר המערער לנהל את ההליך, שוב אין גובה הקנס הנקוב לצד ברירת המשפט רלבנטי, ולבית המשפט הדן בעניין, שיקול דעת רחב בשומת הקנס. בית המשפט רשאי להביא בחשבון לצורך כך גם את אופן ניהול ההליך, ואופי טענות ההגנה שבפי הנאשם. במקרה הנדון, בפי המערער לא היתה כל הגנה לגופו של עניין. גם טענת ההתיישנות אשר העלה, מקורה בהטעייה שלו עצמו את רשויות החניה בעיריה, והניסיון להבנות ממנה, נלוז. נכון עשה בית משפט קמא, כאשר השית עליו את הקנס שהשית.   אשר על כן, אני דוחה את הערעור.   מאחר ומדובר בערעור סרק,  אני גם מחייבת גם את המערער בהוצאות משפט בסך 800 ₪.   משפט פליליתיקון כתב אישוםקנסהתיישנות