התפטרות בגלל האשמה בגניבה

העובד התפטר בטענה, כי אינו יכול להמשיך לעבוד בנסיבות הללו, כאשר מאשימים אותו בגניבה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפטרות בגלל האשמה בגניבה: סגן הנשיא (אדלר) 1. המערערת מנהלת מפעל לייצור וופלים בעיר נתיבות והעסיקה את המשיב כקצין ביטחון ומנהל כוח אדם. בחודש ספטמבר 1990 נמצא רכבו של המשיב בחצר המפעל בשעה 5: 00 בבוקר. הנהלת המפעל חשדה בו שהוא גונב סחורות ואף ערכה תחקיר. מהתחקיר הגיעה הנהלת המפעל למסקנה, כי המשיב גונב סחורה ומוכר אותה לאנשים אחרים, כולל לאחיו. לטענת מנהל המפעל הוא דיבר עם המשיב על כך ביום 18.9.1990 או ביום 19.9.1990. המשיב השיב להאשמות נגדו תשובה על פיה הבין המנהל, כי המשיב מודה בהוצאת סחורה שלא כדין ("זה מה שקורה כשמנסים לעזור לאח"). מנהל המפעל הגיש תלונה למשטרה. המשיב התפטר ביום 23.9.1990 בטענה, כי אינו יכול להמשיך לעבוד בנסיבות הללו, כאשר מאשימים אותו בגניבה. במכתב מאותו יום הסביר המשיב, כי מעביד רשאי לחשוד בעובד, אולם במקרה הזה חקירת המעבידה לא נעשתה בדרך המקובלת, גרמה לו עגמת נפש והכפישה את שמו ובנסיבות הללו אין הוא יכול להמשיך לעבוד במפעל. ביום 3.4.1992 הודיעה משטרת ישראל למשיב על סיום החקירה, משום ש"לא נמצאו נגדך ראיות מספיקות, לשם הגשת כתב אישום”. פיצויי פיטורים 2. בית הדין האזורי חייב את המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, שזו לשונו: "11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים" [ההדגשה הוספה]. לדעת בית הדין קמא "לא היה בסיס עובדתי מספיק להנחת המעביד כי התובע השתתף בגניבה", וזאת על סמך הראיות שהובאו וההחלטה הנ"ל של משטרת ישראל. אמנם לא עבר זמן רב בין הודעת מנהל המפעל למשיב על החשדות נגדו לבין הודעת ההתפטרות, אולם בנסיבות המקרה התמלאו התנאים בסעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, בדבר נסיבות שבהן אין לדרוש מהמשיב להמשיך את עבודתו. אמנם קיים כלל, כי על העובד להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר, וזאת על מנת שהמעביד יוכל לתקן את הנסיבות. אולם, בנסיבות המקרה אין לצפות מהמשיב להתריע בפני המערערת על כוונתו להתפטר, משום שהנהלת המערערת היתה בדעה שהוא אכן גנב, חשד שהיה קיים בשנת 1994 ו- 1995, בעת הדיון בבית הדין האזורי. 3. לפנינו טען בא כוח המערערת, כי המשיב התפטר מבלי להתריע ולתת להנהלת המפעל הזדמנות לשנות את הנסיבות עליהן התלונן. עוד טען, כי היו ראיות בעניין הגניבה, כולל "הודאה" של המשיב וכן העדר דרישה לשלם פיצויי פיטורים במכתב ההתפטרות. באת כוח המשיב חזרה על טענותיה בבית הדין קמא ותמכה בפסק הדין שבערעור. עיינו בחומר הראיות ואנו מאמצים את מסקנות בית הדין קמא, ומטעמיו. פיצוי הלנת פיצויי פיטורים 4. נוסף על פיצויי הפיטורים בסך 11,031.37 ש"ח פיצויי פיטורים, אשר המערערת חויבה לשלם למשיב, חייב בית הדין קמא תשלום פיצוי הלנת פיצויי פיטורים מופחת בשיעור של הפרשי ריבית והצמדה עד להגשת כתב ההגנה; שליש מהסכום המרבי של פיצוי הלנה עד למתן פסק הדין ופיצוי הלנה מלא מאותו מועד. בא כוח המערערת טען לפנינו, כי סכום פיצויי הפיטורים לא שולם עד למתן פסק הדין קמא, משום שהנהלת המפעל חשבה בתום לב, כי המשיב גנב סחורה. היו ראיות שהצדיקו את החשד, כגון רכבו של המשיב בחצר המפעל בשעות המוקדמות של הבוקר ותשובתו בעניין האח. באת כוח המשיב תמכה בפסק הדין שבערעור, ואף טענה שלא היה מקום להפחית את פיצוי ההלנה. 5. מפסק דינו של בית הדין קמא עולה, כי גרסת הנהלת המפעל על חשדות בתום לב נגד המשיב נתקבלה. מעיון בחומר הראיות עולה כי אכן הנהלת המערערת האמינה בתום לב עד למתן פסק הדין של בית הדין האזורי, שהתפטרות המשיב אינה מזכה אותו בתשלום פיצויי פיטורים. מדובר בהתפטרות מבלי לתת התראה, אשר מיועדת לאפשר למעבידה לתקן את הנסיבות עליהן מתלונן העובד. התפטרות אינה מזכה את העובד בתשלום פיצויי פיטורים, מבלי שהעובד מוכיח נסיבות העונות על תנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. אפילו חלק מפסקי הדין שהוגשו על ידי באת כוח המשיב תמכו בעמדת בא כוח המערערת. לדעתנו, המקרה דנן דומה לזה שבדב"ע נה/ 3-56 יוסף דואהדה ואח' - מאפית דוידוביץ ובניו בע"מ (לא פורסם, ניתן ב - 24.10.1995). שם חשדה המעבידה בתום לב, כי שני פועלים חבלו בתהליך הייצור והכניסו גופים זרים לבצק. עמדת המעבידה לא נתקבלה על ידי בית הדין קמא, אך נקבע כי הנהלת המאפיה האמינה בתום לב בהאשמות נגד העובדים ולא היה ספק שמישהו הכניס גופים זרים לבצק פעמים רבות. הוחלט על ידי בית הדין הארצי להפחית את פיצוי ההלנה להפרשי ריבית והצמדה עד למתן פסק הדין של בית הדין האזורי (ראה: ס. אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה", שנתון משפט העבודה, כרך ז, 1996, ע' 5). לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומפחיתים את פיצוי הלנת פיצויי פיטורים להפרשי ריבית והצמדה עד למתן פסק דינו של בית הדין קמא. אם פיצויי הפיטורים לא ישולמו למשיב תוך 15 ימים ממתן פסק דין זה, הם יישאו פיצוי הלנה מלא החל מ- 15 ימים לאחר מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. 6. סוף דבר, הערעור נדחה בעניין חובת המערערת לשלם למשיב פיצויי פיטורים, אולם מתקבל בנושא פיצוי הלנת פיצויי פיטורים. בנסיבות הללו אין צו להוצאות.גניבה (בעבודה)התפטרות