קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוק נכי רדיפות הנאצים - יהודי לוב: המערער (יליד שנת 1939) והמערערת (ילידת שנת 1940), הגישו למשיבה תביעה לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז - 1952 (להלן: "החוק"). בתצהיר הנספח לתביעתו, טען המערער, מר גל, כי כאשר נכנסו הגרמנים לטריפולי שבלוב, הם לקחו את אביו ודודו למחנה עבודה וכשהמשפחה ראתה שהמצב מחמיר, הם ברחו לעמרוס בגלל החשש לגורלם, ושם חיו בתנאים קשים ביותר. עובדות דומות נטענו גם בתצהיר שהוגש על ידי המערערת, הגב' אלקלעי. תביעת המערערים נדחתה על-ידי המשיבה, שקבעה כי לא מתמלאים לגבי המערערים תנאי סעיף 1 לחוק בכל הנוגע להוכחת הנרדפות. המערערים הגישו ערר על ההחלטה בפני ועדת העררים לפי החוק (להלן: "הוועדה קמא") ובפסק דין שניתן בעניינם של שני המערערים ביום 24.11.10, נדחתה התביעה, לאחר שהוועדה קמא קבעה כי לא הוכיחו תביעתם. הוועדה קמא קבעה כי העדויות בפניה היו בעייתיות, כאשר מר גל העיד בפניה כי לא היה עד ללקיחת אביו למחנה העבודה, ולכן אין לקיחתו של האב מהווה כלפיו או כלפי המערערת עילת נרדפות. מר גל גם לא זכר את ההפצצות שהיו על טריפולי וגם לא זכר את הגרמנים שם. המערערת לא העידה. העיד בפני הוועדה קמא גם דודם של המערערים, שעדותו הייתה מהימנה אך גם הוא לא זכר מתי נלקח אביהם של המערערים למחנה העבודה וגם לא יכול היה להעיד על סיבת הבריחה של המשפחה מטריפולי. הוועדה קמא קבעה כי המערערים לא הוכיחו תביעתם, וממילא היה מקום להורות על דחיית התביעות. יחד עם זאת, קבעה הוועדה קמא כי "בינתיים שונתה מדיניות המשיבה ביחס להכרה ביהודי לוב ולפחות בשלב זה, אנו סבורים כי אין למנוע מעוררים שעמדו על זכותם לקיים הליך לקבל את מה שמקבלים כולם". בשים לב לאמור, נדחה הערר, אך הוועדה קמא הורתה כי שני המערערים יוכרו כמי שזכאים לתגמול חודשי החל מיום 01/04/10 ואילך. הוועדה לא חייבה את המערערים בהוצאות. בערעור בפנינו טען ב"כ המערערים, כי משהוכרה זכאותם של המערערים, ממילא היה מקום לקבוע כי הם זכאים לתגמול מיום הגשת תביעתם, וכי לא היה מקום לדקדק עם המערערים בקשר לעדותם. ב"כ המשיבה טען כי יש לדחות את הערעורים, הן מפאת שהערעורים הוגשו באיחור והן לגופו של עניין, מאחר ועל פי החוק ניתן לערער אך ורק בשאלה משפטית, וכזו אינה מתעוררת בערעורים שבפנינו. ב"כ המשיבה גם ביקש לחייב את המערערים בהוצאות הערעורים, בשים לב לעובדה שאלו הוגשו ללא כל בסיס, תוך בזבוז זמנו היקר של ביהמ"ש ואף זמנה של המשיבה. ב"כ המערערים ביקש שלא לחייב את המערערים בהוצאות, גם אם ערעורם יידחה. ב"כ המערערים טען כי מדובר בערעור "סוציאלי" וכי לא נהוג לחייב בהוצאות, וגם אם ביהמ"ש יסבור כי יש מקום לחיוב, היה מקום "להזהיר" את המערערים מלכתחילה, קודם לשינוי הנוהג בעניין זה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, אנו סבורים שאין בערעורים ממש ויש לדחותם. כפי שטען ב"כ המשיבה, מדובר בערעורים עובדתיים גרידא, כאשר המערערים לא הוכיחו תביעתם בפני הוועדה קמא, אשר התרשמה מהעדויות בפנייה, ובכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא בנסיבות קיצוניות, שאינן מתקיימות בעניינו. לא מצאנו ממש בטיעונו של ב"כ המערערים, לפיו המערערים הוכרו כזכאים ולכן יש מקום לזכותם בתגמולים באופן רטרואקטיבי, מיום הגשת תביעתם. כפי שהוועדה קמא קבעה במפורש, המערערים לא הוכרו כזכאים מכוח תביעתם, אלא מכוח ההחלטה המנהלית בלבד, שמועד תחולתה מיום 01/04/10, וממילא בנסיבות אלה, אין מקום להכיר בזכאותם ממועד קודם לזה. יתרה מזאת, משלא הוכחה תביעתם של המערערים, ומשהוועדה קמא קבעה כי דין העררים שהגישו להידחות, היה מקום לדחות כליל את זכאותם של המערערים לתגמול, ואפילו לא לזכותם בתגמול החל מיום 1.4.10, כפי שנעשה על-ידי הוועדה בשים לב לשינוי המדיניות. ב"כ המשיבה אמנם טען בפנינו כי בהמשך הפסיקה הוועדה קמא להכיר בזכאותם לתגמול של מי שעררם נדחה, גם בשים לב לשינוי המדיניות, אך ברור כי אנו לא נתערב בקביעתה זו לחסד של הוועדה קמא, בעניינם של המערערים. לשאלת ההוצאות איננו סבורים כי לערעורים "סוציאליים" ישנה "חסינות" מפני חיוב המערערים בהוצאות. כאמור, מצאנו כי אין כל ממש בערעורים שהוגשו. בדיון בפנינו אפשרנו למערערים לאמר דבריהם בקצרה והם טענו כי יש אחרים שזכאותם הוכרה בנסיבות דומות, וכי יש להם עדים שלא יכולים להופיע לעדות היכולים לאשר גירסתם, וכי היה מקום להכיר בטענותיהם. ניסינו להסביר למערערים מהותו של הליך הערעור ואת ההלכה הקובעת כי שלב הבאת הראיות הסתיים בערכאה הדיונית. הסברנו להם גם כי נשקול חיובם בהוצאות במידה וערעורם יידחה - אך הם עמדו על הערעור. בנסיבות אלה - אנו סבורים כי יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות. יחד עם זאת, איננו "ממצים את הדין" עם המערערים ואנו לוקחים בחשבון את נסיבותיהם האישיות, כפי שפורטו בפנינו, ולפיכך אנו מעמידים את ההוצאות על סכום של 1,000 ₪ בלבד לכל אחד מהמערערים. יוער כי היה מקום לדחות את הערעורים על הסף, לאחר שהוגשו באיחור, ואנו דוחים גם את טענת ב"כ המערערים לפיה בעניינים "סוציאליים" אין להקפיד עם מערערים, גם אם אינם עומדים בסדרי הדין הקבועים בחוק. בשים לב לכל האמור, אנו דוחים את הערעורים. אנו מחייבים את כל אחד מהמערערים לשלם למשיבה הוצאות בסך 1,000 ₪. ערעורניצולי שואהיהדות