האם יש צורך ברשות מאת בית המשפט כדי שהסניגורים יחדלו מלייצג את נאשמים במשפט ? טענתם העיקרית של הסניגורים, אליהם הצטרפה גם לשכת עורכי הדין, היא כי לעורך הדין וללקוחו הרשות להגביל את פוי הכוח הניתן לעורך הדין בין לעניין מסויים ובין לשלב מסויים. ומשהוגבל יפוי הכח כאמור, אין כלל צורך בקבלת רשות מבית המשפט כדי לחדול מהייצוג. כך דין לדעתם גם במשפט פלילי, והוראת סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אין בה, לגרסתם, כדי לשנות דין זה. בא כח המדינה חלק על עמדתם זו. לדעתו במשפט פלילי אין יפוי כח מוגבל. לכן משהסכים עורך הדין לייצג לקוח ולא קיבל היתר מפורש מראש מבית המשפט, אין הוא יכול להפסיק את הייצוג אלא ברשות בית המשפט. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ייפוי כוח מוגבל בהליך פלילי: השופטים יעקב צמח ומוסיה ארד: קבענו דיון זה ביוזמתנו, עקב מכתבים מאת הסניגורים שנתקבלו בבית משפט זה ביום 7.8.94. במכתבים נפרדים שמוענו למזכירות בית המשפט, הודיעו הסניגורים למזכירות כי החליטו שלא לקבל על עצמם את ייצוג הנאשמים. לכאורה מדובר במסמכים טכניים שמשמעותם מצומצמת, שכן אין הם מוגשים במתכונת של הודעה, ואף לא במתכונת של בקשה. גם אין הם מוגשים לפני הרכב השופטים הדן בתיק, אלא למזכירות. גם, וזה העיקר - כל עניינם הנחזה אינו אלא הודעה על שינוי כתובת למסירת כתבי בי-דין עבור הנאשמים, זה ותו לא. המזכירות ראתה לנכון להפנות את תשומת לבנו למכתבים האמורים וטוב עשתה. דעתנו היא כי הדרך שבה בחרו הסניגורים להודיע לבית המשפט על החלטתם להפסיק את ייצוג הנאשמים, כבדרך אגב לעילה העיקרית הנטענת (שהיא כאמור שינוי כתובת למסירת כתבי בי-דין), לבד מהיותה לא ראויה מצד כבודו של בית המשפט, גם אין בה כדי להועיל להם להשתחרר מייצוג הנאשמים, או כדי לעקוף את הצורך לפנות לבית משפט בבקשה לשחררם מהייצוג. האם יש צורך ברשות מאת בית המשפט כדי שהסניגורים יחדלו מלייצג את הנאשמים במשפט? טענתם העיקרית של הסניגורים, אליהם הצטרפה גם לשכת עורכי הדין, היא כי לעורך הדין וללקוחו הרשות להגביל את פוי הכוח הניתן לעורך הדין בין לעניין מסויים ובין לשלב מסויים. ומשהוגבל יפוי הכח כאמור, אין כלל צורך בקבלת רשות מבית המשפט כדי לחדול מהייצוג. כך דין לדעתם גם במשפט פלילי, והוראת סעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 אין בה, לגרסתם, כדי לשנות דין זה. בא כח המדינה חולק על עמדתם זו. לדעתו, סעיף 17 מלמד כי במשפט פלילי אין יפוי כח מוגבל. לכן משהסכים עורך הדין לייצג לקוח ולא קיבל היתר מפורש מראש מבית המשפט, אין הוא יכול להפסיק את הייצוג אלא ברשות בית המשפט. דעתנו בנושא זה היא כדעת בא כח המדינה. סעיפים 17 ו-18 לחוק סדר הדין הפלילי האמור קובעים: "17. (א) סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט. (ב) הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סנגור אחר אם ראה שאין בכך להועיל. 18. העמיד הנאשם סניגור במקום סניגורו שמינה לו בית המשפט, או שהחליף סניגור שהעמיד, לא יסרב בית המשפט ליתן רשות לסניגור הקודם להפסיק לייצג את הנאשם, אלא אם ראה שחילוף הסניגורים מצריך דחיה בלתי סבירה של המשפט". אין אנו סבורים שהסניגורים יכולים להשתחרר מן החובה לקבל רשות מאת בית המשפט להפסיק את הייצוג על ידי הגבלת יפוי הכח מראש לשלבים מסויימים של המשפט או לישיבות מסויימות, או על ידי סיוג יפוי הכח או התנאתו בתנאים. במשפט פלילי אין יפוי כח לחצאין, לשליש ולרביע אלא ברשות בית המשפט הניתנת מראש. אם לא תאמר כך - יוכל בנקל כל סניגור להשתחרר מעולה של הוראת סעיף 17(א) הנזכר על ידי קבלת יפוי כח לכל ישיבה וישיבה של בית המשפט בנפרד. הגבלה מראש של יפוי הכח בדרך זו, תרוקן מכל תוכן את הוראת הסעיף הנזכר. מסכימים אנו עם הסניגורים וכן עם עמדת לשכת עורכי הדין כי לעורך דין זכות יסוד של חופש עיסוק וכי בידו הבחירה לקבל או לא לקבל עניין לטיפולו. ואולם, לאור הוראת סעיף 17, משהחליט עורך דין לייצג לקוח במשפט פלילי, לא יוכל לחדול מן הייצוג אלא ברשות בית המשפט. מסכימים אנו גם עם טענת הסניגורים כי "בית המשפט אינו כלא לעורכי דין שאינם מסכימים להופיע". ואולם זה אינו סותר את קביעתנו כי עורך דין המבקש לייצג נאשם במשפט פלילי ייצוג מוגבל, חייב לפנות מראש לבית המשפט ולקבל הסכמתו לכך. בסוגייה זו כבר קבע בית המשפט עליון מפי כב' השופט שלמה לוין, בענין עו"ד רובין ואח' נ' השופט סגלסון ואח', בג"צ 4974/94 פ"ד מו(5) עמ' 772 בעמוד 780 לאמור: "משקיבל עורך-דין יפוי-כוח מלקוחו לייצגו במשפט פלילי, כבר אין הוא חופשי ללא סייג להשתחרר מן הייצוג, שאין עורך-דין כשאר השליחים, ומוטלות עליו חובות נוספות ומיוחדות הן כלפי בית משפט והן כלפי הלקוח, אכן, מי שנטל על עצמו ייצוגו של נאשם, אחריות נטל על עצמו לייצוג מרשהו עד לגמר משפטו, ואין הוא יכול להיפטר מעולה, אלא ברשות בית המשפט ולאחר שנתקיימו נסיבות המצדיקות את הדבר. כך עולה גם למקרא סעיף 18 לחוק עצמו, הקובע, שאף במקרה של חילופי סניגורים נחוצה רשות בית המשפט להפסיק לייצג את הנאשם, אלא ששיקול דעת זה הוגבל, ואין בית המשפט רשאי במקרה המיוחד שנדון באותו סעיף ליתן את הרשות 'אלא אם ראה שחילוף הסניגורים מצריך דחיה בלתי סבירה של המשפט'. נמצא, שאף במקרה הנזכר בסעיף האמור אין עורך הדין חדל לייצג את לקוחו, כבר משעה שהלקוח "ביטל" את יפוי הכוח, כל עוד לא עבר הנושא את "המסננת" של בית המשפט על יסוד בקשה להפסקת הייצוג שהוגשה לו". דברים אלה כוחם יפה גם לענין זה שבו טוענים הסניגורים כי יפוי הכח שהיה בידם "פקע" עתה. הסניגורים המלומדים לא באו ולא יכלו לבוא בשערי בית משפט זה ולייצג את הנאשמים בענין הנידון, אלא על פי יפוי כח. ואולם משכך באו לבית המשפט ולא קיבלו את הסכמת בית המשפט מראש לייצוג מוגבל, אין הם יכולים להשתחרר מייצוגם אלא ברשות בית המשפט. יפוי הכוח הוא, כדימויו של עו"ד זכרוני, כרטיס הכניסה של עורך דין לבית המשפט לייצוג נאשם בעניין פלילי. מצד הנאשם - "כרטיס כניסה" זה מזכה את עורך הדין להופיע בשמו ולייצגו. מצד בית המשפט, מחייב "כרטיס הכניסה" את עורך הדין לייצג את הנאשם עד תום המשפט. סיוג חובה או הגבלתה, אף אם הסכים להם הנאשם, ביחסים שבינו לבין סניגורו, היא עניין בלעדי לבית המשפט להעלותו, ואין כל תוקף לסיוג או להגבלה כזו אלא, כאמור, אם נתן בית המשפט הסכמתו לכך. בישיבה שנועדה לתחילת המשפט שלפנינו, ביום 22.12.93, הודיעו ארבעת הנאשמים כי עדיין אין להם סניגורים. בישיבה זו אפשרנו לסניגוריו המיועדים של נאשם 1, שבאו לישיבה, לטעון בענין ה"לוגיסטיקה" של המשפט. קבענו כי: "באופן יוצא מהכלל אנו מתירים לעורכי הדין זכרוני ואבי-יצחק לטעון לעניין הזמן הדרוש להתכונן למשפט" (פרוטוקול עמוד 9). לא היו החלטות או הסכמות מוקדמות נוספות ברוח זו בהליכים ובישיבות הרבות שנערכו אחרי כן. לאחר שמיעת טענות הצדדים בדבר היקף חומר הראיות, דחינו את בקשת התביעה להחל בשמיעת ראיות ביום 1.5.94. וקיבלנו כמעט במלואה את בקשת הסניגורים. קבענו באותה ישיבה כי תחילת שמיעת הראיות תהיה רק ביום 1.9.94, והבהרנו כי "בכוונתנו, מיום שתחל שמיעת הראיות, לנהל את המשפט יום יום, כמצוות סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982". בינתיים התקיימו ישיבות נוספות בשלהי חודש יוני ובחודשים יולי אוגוסט 1994, בעניין טענות מקדמיות ובענין תשובת הנאשמים לאישום, בהן יצגו הסניגורים את הנאשמים אף כי מצאו לנכון לרשום בבקשותיהם שהגישו בכתב, לצד שמות הנאשמים, כי הם באי כח הנאשמים "לצורך בקשה זו". ביום 27.7.94 הגישו הסניגורים "בקשה לצמצום ימי הדיון". בד בבד שיגר אלינו מר אריה דרעי פניה בכתב, בה נאמר, בין השאר כי סניגוריו הודיעוהו ש"הם אינם רואים אפשרות לייצגני במשפט אם הוא יתקיים ברציפות מדי יום ביומו, 5 ימים בשבוע. כפי שהם מסבירים לי, לוח זמנים כזה אינו מותיר להם זמן להתכונן כראוי וללמוד את החומר הדרוש מישיבה לישיבה". ביום 3.8.94 דחינו את הבקשה לצמצום ימי הדיון (עמ' 267-272 לפרוטוקול). ארבעה ימים בלבד ולאחר מכן, ביום 7.8.94, נתקבלו בבית המשפט מכתביהם האמורים של הסניגורים. העובדה שסניגור מציין ליד שם לקוחותיו כי הוא בא כוחו "לצורך בקשה זו", כפי שעשו הסניגורים במשפט זה, אין בה כדי לשחרר את הסניגורים מהצורך לבקש רשות מבית המשפט להפסיק את היצוג. מקום שהדין מתנה את השחרור מיצוג בקבלת רשות מבית המשפט דווקא, לא ניתן ליטול את רשות הנזכרת בדרך האמורה. כאמור על סניגור המבקש לייצג נאשם לצורך ישיבה מסויימת בלבד, לבקש ולקבל מראש רשות לכך מבית המשפט. כך נעשה בענייננו כאמור רק בישיבה מיום 22.12.93 והרשות לייצג את הנאשמים באופן מוגבל ניתנה כאמור רק לישיבה זו. הסניגורים, מטעמים השמורים עמם, נמנעו מאז דצמבר 1993 ועד למשלוח מכתביהם האמורים למזכירות לפני ימים אחדים, מלהעלות לדיון לפנינו את נושא הייצוג. הם הסתפקו בציון המובלע של ההערה האמורה ליד שמות הנאשמים. מטעם זה גם אין מאומה בהערה נוספת מובלעת שכתבו הסניגורים בבקשתם "לקביעת ישיבת תזכורת דחופה בתיק" מיום 21.6.94 בנושא "קיצור המשפט ויעולו". את ענין ההערה לא העלו הסניגורים כלל בדיון בעל פה בבקשה. קיצורו של דבר, לא נתבקשנו להידרש לנושא היצוג מאז חודש דצמבר 1993. רק בימים אלה, כאשר תחילת המשפט בפתח, ולאחר שחלפה מלוא התקופה הארוכה שיועדה ללימוד החומר ולהכנה למשפט, הועלה הנושא בדרך עקיפין על ידי משלוח המכתבים האמורים למזכירות. כנגד הבלעת נושא הייצוג, התנהגו הסניגורים באופן המצביע בבירור על כוונה לייצג את הנאשמים במשפט גופו: הסניגורים ניצלו את מלוא התקופה הארוכה שהוקצתה ללימוד החומר ולהכנת המשפט, וזאת כאשר ברור לכל כי לא ניתן להקצות תקופה נוספת כזו שוב לסניגור אחר וכי לא ניתן, נוכח היקף החומר ומורכבותו הלכאורית, להותיר את הנאשמים ללא ייצוג. משהתכנס בית המשפט לראשונה, לאחר הפסקה של כחצי שנה, בעקבות הבקשה הנזכרת של הסניגורים מיום 21.6.94 "לקביעת תזכורת דחופה בתיק", ציינו הסניגורים בסעיף 1 לטעמי הבקשה כי "בהתאם למשאלות שהביע בית המשפט הנכבד בדבר שיתוף פעולה בין באי כח הצדדים לצורך קיצור המשפט ויעולו, במידת האפשר, נתקיימו בין באי כח הצדדים מגעים בכיוון זה". יום קודם לכן, ב- 20.6.94, פנה עורך דין אבי יצחק "בשם סניגורי כל הנאשמים" לראש הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבקשה לאפשר לו לבוא בדברים עם עדי תביעה מסויימים. בבקשה זו צויין בין השאר "בדעת הסניגורים להזמין למתן עדות במשפט הנדון בין היתר את העדים הבאים...". במקום אחר בבקשה זו נאמר כי: "אין אפשרות להכין כדבעי את הגנת הנאשמים מבלי לראיין את האנשים האמורים...". ובמקום נוסף נאמר: "הסניגורים צמצמו לעיל את הבקשה לאנשים ספורים מתוך רשימה של מאות אנשים מתוך תקוה שיהיה די בכך אך אין צריך לאמר שהסניגורים שומרים לעצמם את הזכות לשוב ולפנות אליהם בקשר לעדים נוספים אם יתעורר הצורך לזמנם". מי שכך כותב מבהיר את כוונתו לעסוק במשפט גופו על אף האמור בהמשך הבקשה. זאת אף זאת: בדיון שהתקיים לפנינו ביום 26.7.94, בנושא ההיתר שנתנה לשכת עורכי הדין לסניגורים לראיין עדי תביעה, לא רק שלא הועלתה כלל האפשרות שהסניגורים לא ייצגו את הנאשמים במשפט, אלא הדיון כולו היה מבוסס על הנחה הברורה מאליה שהסניגורים ייצגו את הנאשמים במשפט גופו. גם הדברים שהשמיעו הסניגורים בדיון אינם מותירים ספק שאכן זו כוונתם. ראה למשל עמודים 225, 238, 241 לפרוטוקול. בנסיבות המתוארות לעיל, תמוהה, אם לא למעלה מכך, הטענה שהועלתה מפי הסניגורים בדיון בעל פה כאילו בית המשפט הוא זה שטמן "מלכודת" לסניגורים בענין היצוג. האין מן הראוי במקרה שלפנינו להרשות לסניגורים בשלב זה להפסיק את יצוג הנאשמים? משהגענו כאמור לכלל מסקנה שהדין מחייב, גם במקרה שלפנינו, קבלת רשות מבית המשפט, לשם הפסקת הייצוג, עלינו להידרש לבקשתם החלופית של הסניגורים, לשחררם מן היצוג. אנו סבורים כי אין להענות לבקשה ואין לתת לסניגורים, בשלב כה מאוחר, רשות להסתלק מהיצוג. כאמור הסניגורים ניצלו עד תום את התקופה הארוכה שהוקצתה ללמוד החומר ולהכנת המשפט. כשמדובר במשפט בעל היקף חריג כפי שמוסכם על הכל, אין הדעת נותנת להתיר להם עתה, בפתח מועד תחילת הראיות, להסתלק מהיצוג. אך מובן הוא כי לא ניתן לצפות מסניגור חדש כלשהו, שייצג כהלכה את הנאשמים בלי שיינתן גם לו ללמוד את חומר החקירה ולהתכונן למשפט במשך חודשים רבים, כפי שניתן לסניגורים הנוכחיים. גם אין צורך לומר כי הקצאת הזמן הדרוש לסניגור חדש ללימוד החומר ולהכנת המשפט, תחייב דחיית המשפט לתקופה ארוכה ובלתי סבירה. אף שאין במשפט זה חובת יצוג פורמלית, אנו סבורים כי מבחינה עניינית, לאור היקפו הרב של חומר הראיות ומורכבות הפרשיות שבכתב האישום, לא ניתן להשאיר את הנאשמים ללא ייצוג מקצועי. בענין זה יש אחידות דעים בין הסניגוריה ובין המאשימה, וזו גם דעתנו. שאלנו את הנאשמים אם יוכלו לייצג את עצמם במשפט והם השיבו שהם מעוניינים ביצוגם בידי סניגורים אלה. הם הוסיפו כי בברירה בין אפשרות שבית המשפט יקיים את הדיונים במשך חמישה ימים בשבוע, בניגוד לרצון הסניגורים, לבין ההכרח שהם ייצגו את עצמם, יעדיפו בלית ברירה לייצג את עצמם. הנאשמים ציינו כי אף שהם מכירים את הצד העובדתי, אין הם יודעי משפט, אין הם מתמצאים בהיבטים המשפטיים ואין אומנותם בחקירת עדים. על כן מן הסתם יתקשה נאשם 1 למצות את הגנתו הבנויה על רצונו "לתפוס סתירות ולהוכיח שטפלו עלי עלילה" (עמוד 335 לפרוטוקול). נאשם 1 אף ציין לפנינו, הן בכתב והן בעל פה, כי לדעתו השארתו ללא יצוג במשפט כזה תהא בגדר "אי עשיית צדק". דברים ברוח זו אמרו גם שאר הנאשמים. בנסיבות אלה, מקום שאין חולק כי הפרשה מצדיקה ואף מחייבת, מבחינה עניינית, יצוג בידי סניגור, מקום שהסניגורים קשורים לשולחיהם, ושולחיהם קשורים עליהם, ואחר כל הדרך הארוכה שהלכו הסניגור ביצוג הנאשמים בתיק זה, אין ראוי לשחרר את הסניגורים מהמשך הייצוג. וכך אנו מחליטים. בענין זה של שחרור הסניגורים מהמשך יצוג הנאשמים, שונה דעתנו מדעת חברתנו הנכבדת השופטת נאור. בעוד שבחוות דעתה הנפרדת מציעה חברתנו להעתר לבקשת הסניגורים ולהותיר את הנאשמים ללא יצוג מקצועי, אנו סבורים כי אין ראוי לעשות כן. מדובר במשפט בעל היקף רב. חומר הראיות בו כולל בין היתר 236 עדי תביעה, עשרות אלפי מסמכים ואלפי קלטות. גם מתעוררות בו, כפי ששמענו, שאלות סבוכות שבמשפט ובדיני ראיות. אנו סבורים כי במשפט כזה לא יוכלו הנאשמים להתגונן כראוי בלא יצוג מקצועי. חברתנו הנכבדה רואה בהודעת הסניגורים על הפסקת היצוג "מהלך מתואם מראש" בין הנאשמים ובין סניגוריהם "שהנאשמים בחרו ביודעין, מטעמים השמורים עמם". על כן עליהם לשאת בתוצאותיו וליצג את עצמם. אנו סבורים כי בעומדנו בפתח שמיעת הראיות בתיק כה סבוך ומורכב, אין "להעניש" את הנאשמים אף אם כך נהגו בענין יצוגם. אכן במשפט פלילי רגיל, שאין בו חובת יצוג, ובו אין הנאשם מעוניין ביצוג בכלל או ביצוג עורך דין מסויים בפרט, ניתן לנקוט בגישה של "רצונו-כבודו". אך זה כאמור אינו משפט פלילי רגיל עקב היקפו החריג כמפורט. זאת ועוד, אין זה מקרה שבו סניגורים אינם מעוניינים ביצוג נאשמים ונאשמים אינם מעוניינים ביצוג סניגוריהם. נהפוך הוא: הסניגורים מבקשים ליצג והנאשמים מבקשים להתייצג דוקא בידי סניגורים אלה, אך שניהם מתנים תנאי לכך, והוא - הפחתת ימי השמיעה לשלושה ימים בשבוע. יתכן, שאף אנו, כמו חברתנו הנכבדה, איננו מוציאים מכלל אפשרות סבירה, שהנאשמים לא יישארו לבסוף ללא יצוג ושברגע האחרון "יתרצו" הסניגורים וישיבו להגן עליהם. אולם אנו איננו סבורים כי רצוי לסמוך על השערה זו או השערה אחרת ולהימצא לבסוף במצב בו הנאשמים, במשפט כמו שלפנינו, יאלצו ליצג את עצמם בעצמם. לנגד עינינו עומדת אך מטרה אחת: לנהל משפט ארוך וסבור זה בהגינות וביעילות, תוך מתן הזדמנות מלאה לנאשמים למצות את הגנתם, לסיימו בעיתו ולהוציא לאור משפט. אי יצוג הנאשמים בידי סניגור שמלאכתו בכך, יפגע במטרה זו. איננו סוברים כי במשפט כזה הופעת הנאשמים בלא הגנה מקצועית היא מתכון נכון לניהול ראוי של המשפט או לעשיית צדק. מטעמים אלה, לצערנו, בענין זה דעתנו שונה מדעת חברתנו הנכבדה. לענין מועדי המשפט: שמיעת המשפט ברציפות מיום ליום, איננה מעשה חריג אלא היא מצוות המחוקק. עוד בהחלטתנו מיום 22.12.93, הודענו כאמור כי "בכוונתנו מיום שתחל שמיעת הראיות, לנהל את המשפט יום יום כמצוות סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982". כפי שכבר אמרנו, דווקא במשפט רחב היקף יש לקיים את מצוות המחוקק ולשמוע את הדיונים ברציפות. הסניגורים לא הודיעו באותו שלב או בשלב אחר כלשהו במשך כל אותם חודשים רבים מאז ועד היום - כי לא יוכלו לעמוד בתנאי זה. להיפך, התנהגותם כפי שצויין לעיל, הבהירה לכל כי בכוונתם ליצג את הנאשמים. רק עתה, לאחר שחלפה כל התקופה שיועדה להכנה למשפט ואנו נמצאים בפתח שמיעת הראיות, מצאו הסניגורים לנכון, בעקבות דחיית בקשתם לצמצום ימי הדיון, לשלוח מכתבם למזכירות בו הודיעו כי הם מפסיקים ליצג את הנאשמים. כשקבענו את שמיעת המשפט לחמישה ימים בשבוע, לא היתה מטרתנו, חלילה, להקשות על הנאשמים או על סניגוריהם, אלא לעמוד בלוח זמנים סביר במשפט זה, גם כדי למנוע עיוות דין מהנאשמים וגם כדי להפיק את האינטרס הציבורי המחייב ניהול יעיל של הליכים. הן במעמסה זו של שמיעה רצופה נושאים גם התביעה וגם בית המשפט. בישיבה האחרונה העלו הסניגורים לפנינו נימוקים אישיים שהושמעו בדלתיים סגורות. תמוה בעינינו מדוע לא מצאו הסניגורים לנכון לציין נימוקים אלה בבקשתם לצמצום ימי הדיון שנדונה ימים ספורים קודם לכן. מכל מקום, על אף שטעמיהם של הסניגורים, הן אלה שהועלו בדלתיים סגורות והן אלה שנשמעו בפומבי, היו בעיקרם ידועים לסניגורים עוד בעת מתן החלטתנו מדצמבר 1993, החלטנו, מתוך רצון ללכת לקראת הנאשמים וסניגוריהם אף הפעם, וכדי למנוע דחיות בעתיד בגין הנימוקים האישיים שהועלו בפנינו, להעמיד את ימי השמיעה על ארבעה ימים בשבוע במקום חמישה ימים. על כן אנו מורים כי המשפט ישמע בכל שבוע בימים ראשון, שני, רביעי וחמישי. לפיכך כאמור, אין אנו מתירים לסניגורים להפסיק את יצוג הנאשמים, ואנו מחייבים אותם להתייצב למשפט במועדיו. אנו מאמינים, כי בכשרונם ובנסיונם ייצגו הסניגורים המלומדים את הנאשמים נאמנה כפי שעשו עד כה, וגם יסייעו בידי בית המשפט במלאכתו. יעקב צמח, שופט מוסיה ארד, שופטת השופטת מרים נאור תמימת דעים אני עם חברי הנכבדים, שהסניגורים היו חייבים להגיש בקשה לבית המשפט, כאמור בסעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי, כדי לחדול מלייצג את הנאשמים. בנסיבות העניין, אני מצטרפת לאמור בפסקה 17 להחלטתם. גם נגד עיני עומדת אך מטרה אחת, כפי שפרטו חברי בפסקה 15 להחלטתם - "לנהל משפט ארוך וסבור זה בהגינות וביעילות, תוך מתן הזדמנות לנאשמים למצות את הגנתם, לסיימו בעתו ולהוציא לאור משפט". דעתי שונה מדעתם של חברי הנכבדים בשאלה האם להותיר לסניגורים להסתלק עתה מן היצוג. לו בהחלטתי היה הדבר תלוי - הייתי משחררת את הסניגורים. נתתי בעבר ביטוי פומבי בכנס לרגל מלאת 40 שנה למשפט הישראלי לעמדתי שיש צורך להרחיב את חובת הייצוג על ידי סניגורים בישראל. הדברים פורסמו במשפטים י"ט (תש"ן), 275. המעיין בדברי שם ילמד לדעת שאף אני, כחברי הנכבדים, בדיעה, שכעקרון עדיף שנאשמים יהיו מיוצגים, הכל כמפורט שם. למרות עמדה עקרונית זו, אני בדיעה שבמקרה זה נכון לכבד את רצונם של הנאשמים, המעדיפים - כפי שהתברר מפיהם בדיון בעל פה - ייצוג עצמי על פני אי שחרורם של הסניגורים מן הייצוג. אפילו כשיש חובת ייצוג - ובענייננו אין חובה כזו - בסופו של דבר יש לנאשם בחירה: אם לא ישתף פעולה עם סניגורו - בדרך כלל לא ייכפה עליו המשך הייצוג, והדברים ידועים. האופן בו הוצגו העניינים בפנינו הוא זה: מראש לא ניתנה לנאשמים הבטחה שם יהיו מיוצגים בשלב שמיעת הראיות; בדיעבד, כששלב זה כבר עומד בפתח, התברר להם להוותם, שנכזבה תוחלתם ותקוותם ובסופו של דבר לא יהיו מיוצגים. לנאשמים, לפי האופן בו הוצגו הדברים, לא היתה ברירה אלא לקבל את התכתיב של הסניגורים, תכתיב לפיו עשוי להיוודע להם אם יהיו מיוצגים אם לאו רק זמן קצר לפני שמיעת הראיות. כך, על פי המתואר, נודע להם סופית שלא יהיו מיוצגים על ידי הסניגורים שבחרו לעצמם, כשנוצלה כבר רוב רובה של התקופה שנקצבה ללימוד החומר. קשה לקבל את הדברים כך, כפשוטם, באופן בו הם מוצגים. לדעתי הנסיבות מלמדות על כך שמדובר במהלך מתואם מראש עם הנאשמים עצמם. אחרת - קשה להסביר מדוע לא דרשו הנאשמים מהסניגורים תשובה חדה וברורה בשאלת הייצוג או אי הייצוג זמן סביר לפני שמיעת הראיות, וזאת כדי שיוכלו למנות סניגורים אחרים שיספיקו ללמוד את החומר או לפנות לבית המשפט בבקשה שימנה להם סניגורים. קשה לי גם לקבל, שהסניגורים הרשו לעצמם "למשוך" את הנאשמים בנושא הייצוג, תוך מה שנחזה כהפקדתם של הנאשמים ערב שמיעת הראיות. אפילו פעלו הסניגורים בתחום החוזה שבינם לבין הנאשמים. חברי עמדו בפסקה 10 להחלטתם על כך שהסניגורים התנהגו באופן המצביע בבירור על כוונתם לייצג את הנאשמים במשפט גופו. אחרי ככלות הכל - לא אלמן ישראל, קשה להניח שהנאשמים סברו שלא יימצאו בין אלפי חברי לשכת עורכי הדין בישראל סניגורים מוכשרים, שיהיו מוכנים ליטול עליהם את הייצוג חודשים רבים לפני המשפט. כבר היו דברים מעולם, שמשפטים מורכבים מתנהלים יום יום, ונאשמים יוצגו בהם היטב על ידי סניגורים מוכשרים. מר דרעי ציין בתשובה לשאלתנו, כי פנה לשישה סניגורים אחרים לגבי אפשרות ייצוגו ונענה בשלילה. בכך אין די למי שחרד מהמצב של העדר ייצוג. מר דרעי הבהיר לנו, והדברים גם מובנים מאליהם, כמה חשובות לו תוצאות המשפט. האם כך נוהג, ללא סיבה סבירה, מי שמנסה להבטיח לעצמו ייצוג משפטי ואינו מצליח לקבל תשובה ברורה, זמן סביר לפני שמיעת הראיות? האם לא ניתן לצפות מהנאשמים, אם אכן עשו מאמצים נואשים למצוא סניגורים אחרים ולא הצליחו, שיפנו מיוזמתם לבית המשפט בבקשה שיסייע להם על ידי מינוי סניגורים? בחירת הדרך לניהול משפט היא עניין רציני ואחראי. כפי שאמר השופט ברק בע"פ 63,76/79 עוזר נ' מ"י פ"ד לג(3), 606: "הדיון הפלילי אינו משחק, ועמדות הצדדים אינן עמדות במשחק, אשר ניתן לשנותן ולהזיזן כחיילים על לוח שח. קו ההגנה בו בוחר נאשם הוא עניין רצינינ על הסיכויים והסיכונים שבו..." הדברים נאמרו שם לגבי קו ההגנה לגופו של עניין, אך כוחם יפה גם לגבי מהלכים אחרים בהם נוקטים הנאשמים. מר דרעי קבל בפנינו על כך שהתקשורת מייחסת לו נסיון להאריך את המשפט. אינני קובעת שכך הוא. ניתן להעלות על הדעת הסברים שונים למה שהתרחש, ואין לי כוונה למצות: הסבר אפשרי אחר הוא, שנעשה נסיון להלוך אימים על בית המשפט, כדי שיסכים להפחית את מספר ימי הדיון למספר הרצוי לסניגורים הפוטנציאליים. מר אריה דרעי הבהיר בפנייתו אלינו, ש"כך (כשהדיון יתנהל חמישה ימים בשבוע) לא ייעשה משפט צדק". נסיון כזה להלך אימים על בית המשפט עשוי להניב פרי, ומכל מקום - אם לא יועיל, גם לא יזיק. גם אם לא יצליח הנסיון לשנות את החלטת בית המשפט בעניין מספר ימי השפיטה - אין זה בהכרח סוף פסוק. יכולה אני להעלות על הדעת אפשרות שהסניגורים היו אמורים, בסופו של דבר, שאף אם אינם מוכנים (כטענתם) כדבעי למשפט - הרי נוכח בקשות חוזרות של הנאשמים הם חוזרים לייצגם מתוך הבנה שייצוג בלתי מושלם (לטענתם) עדיף על אי יצוג בכלל. "שחרור" הסניגורים אינו מלמד, בהכרח, שהנאשמים לא יהיו מיוצגים. לענין זה יש לזכור שהסניגורים, שייצגו בדיון את עצמם ולא את הנאשמים, עסקו בטענותיהם לשאלות "קונסטיטוציוניות" בדבר חירותו של עורך הדין. כשהופיע מר אריה דרעי "ירד" הדיון מן הפסים העקרוניים לדיון בשאלה כמה ימים בשבוע יתנהל המשפט. גם מר דרעי ציין שכל הסניגורים מוכנים להופיע שלושה ימים בשבוע. השאלה "העקרונית" הופכת, איפוא, לשאלה פרגמטית, מה יהיה קצב הדיון, ורמזים בכיוון זה הושמעו בדיון. אפשרות אחרת היא - ושוב אינני קובעת שזהו המניע בענייננו - שהנאשמים מעדיפים שלא להיות מיוצגים. הנסיון השיפוטי מלמד שנאשמים מעדיפים, לעתים, לנקוט קו של "אשרי יתום אני", ולנצל עד תום את עובדת היותם בלתי מיוצגים. הודעה מראש ש"כך לא ייעשה משפט צדק" אם אכן לא יהיו הנאשמים מיוצגים, עשויה לתת לנאשמים "נקודה" פוטנציאלית במידת הצורך בהמשך ההליך, בטענה שאי הייצוג קיפח את הגנתם. גם אם יחליט בית המשפט שלא "לשחרר" את הסניגורים, יש לנאשמים "נקודה" אחרת לטיעון. אפשר יהיה לטעון, במידת הצורך, כך: הבהרנו לבית המשפט שכברירה בין ייצוג עצמי ואי שחרור הסניגורים אנו מעדיפים ייצוג עצמי. כך הבהרנו מפני שהסניגורים אינם מכירים עדיין את החומר ואילו אנו מכירים את העובדות. למרות רצוננו, בחר בית המשפט שלא לשחרר את הסניגורים. התוצאה היא שנגרם עיוות דין בשל ייצוג על ידי עו"ד שאיננו יודע את העובדות, לא שאל שאלות שהתבקש שיישאלו, וכל כיוצ"ב. כל החלטה אפשרית של בית המשפט מקנה לנאשמים יתרון: או שבית המשפט יתרצה לקבוע את מספר ימי הדיון לפי רצון הסניגורים, או שניתן יהיה להעלות - בכל החלטה אפשרית - טרוניות על מה שנקבע. כאמור, אין אני יודעת, אינני יכולה לדעת, ואינני קובעת מה פשרו האמיתי של המהלך בו חזינו. נסיוני השיפוטי מלמדני, שלעתים מסתבר, במשך המשפט, מה פשרו של מהלך שננקט ולעתים נשאר הדבר בגדר תעלומה (לדידו של השופט) עד סוף הדרך. כל שאוכל לומר הוא, שהנאשמים בחרו ביודעין, מטעמים השמורים עמם, בדרך בה בחרו. הנאשמים אינם זקוקים, לדעתי, להגנתנו. אין הם פסולי דין (השווה בג"צ 4974/92 שנזכר על ידי חברי, בעמ' 780 וע"פ 307/92 הנזכר שם). ניתנה לנאשמים, כפי שציינו חברי הנכבדים, ארכה ארוכה ביותר להכנת הגנתם. בפרק זמן זה היה עליהם להתארגן ולהתכונן לשלב הראיות במשפט, בין שיהיו מיוצגים על ידי הסניגורים שהופיעו לפנינו, בין שיהיו מיוצגים על ידי סניגורים אחרים, ובין שלא יהיו מיוצגים כלל. לגבי הנשם 1 ראוי להוסיף גם, שהוא היה שר בישראל, ומנכ"ל משרד הפנים, והוא חבר כנסת. אם אדם שממלא תפקידים כאלה אינו יכול להתמודד בעצמו עם המשימה של ניהול משפט - ולו משפט מורכב - בלא סניגור, דומה שקשה יהיה למצוא מקרה של נאשם בלתי מיוצג המסוגל להתמודד עם משימת הייצוג העצמי. משך התקופה שחלפה מאז הגשת כתב האישום נהנו הנאשמים מייצוג משפטי, הסניגורים צילמו עבורם את חומר הראיות, ובוודאי היה כבר סיפק בידם לדון בהגנה במשפט גופו. מכל מקום, כיוון שהנאשמים היו מודעים היטב לאפשרות שהם עשויים למצוא עצמם בלא ייצוג, חייבים היו להתכונן למשפט ללא יצוג, או להשיג סניגורים אחרים, או לפנות לבית המשפט בבקשה למנות להם סניגורים. גם אם נתבונן במהלכים שננקטו כפשוטם, כפי שהדברים הוצגו, זכותו של נאשם להחליט: בין הסיכוי שאהיה מיוצג דווקא על ידי עורך דין פלוני שאני חפץ בו, לבין הסיכון שביום 1.9.94 אופיע בלי כל ייצוג - אני מעדיף ליטול את הסיכוי, תוך הבאת הסיכון בחשבון. השקפת המחוקק היא שלא בכל מקרה ומקרה חייב נאשם להיות מיוצג. לא היה אפשר לחייב את הנאשמים, בדצמבר 93' או בסמוך לכך, שייוצגו על ידי סניגורים ממונים, כדי להבטיח שלא ימצאו את עצמם, בסופו של דבר ללא יצוג. עמדתי היא שאל-לנו להתערב בבחירתם של הנאשמים המעדיפים יצוג עצמי על פני אי שחרור הסניגורים. הנאשמים הם הנושאים בסיכון ובסיכוי לגבי כל מהלך במשפט ועמדתם שלהם חשובה בעיני מעמדתם של אחרים בשאלה איזו דרך טובה יותר עבורם. לו נשמעה דעתי, היינו משאירים בידי הנאשמים את הבחירה בין האלטרנטיבות הריאליות העומדות על הפרק בשלב מאוחר זה. לו נשמעה דעתי, היינו מאפשרים לנאשמים לפעול כהבנתם-שלהם, על סיכוייהם וסיכוניהם. כאמור, רחוקה אני מלהיות משוכנעת שאילו אפשרנו לנאשמים לפעול כהבנתם, אכן היו ניצבים בפנינו, בסופו של דבר, נאשמים בלתי - מיוצגים ושהסניגורים היו מתמידים במה שנראה, לכאורה, כהפקרתם של הנאשמים. השאלה האם היו הסניגורים חוזרים לייצג את הנאשמים בסופו של דבר, אילו ניתן להם "שחרור", לא תיבחן במבחן המציאות. מרים נאור, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסקה 17 ו-18 להחלטתם של השופטים צמח וארד. משפט פלילימסמכיםייפוי כוח