קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה בשמיעה של חייל בחיל השריון:   1.        זה ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה מיום 21.11.00 בעניינו של המערער, בהתאם להוראות סע' 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 [נוסח משולב] - (להלן: חוק הנכים).   2.        המערער התגייס לצה"ל בתאריך 12.8.74, בפרופיל רפואי 89 (עקב בעיית ראיה). המערער הוצב לחיל הקשר, שם שירת שלוש וחצי שנים כקצין קשר בחטיבת שריון. במהלך השירות החל המערער לסבול מירידה בשמיעה בשתי אוזניו. הפרופיל הרפואי של המערער הורד עקב הירידה בשמיעה, לקראת סוף שירותו בתאריך 9.2.78.  עם שחרורו, הגיש המערער תביעה לקצין התגמולים כדי שיכיר בנכותו באוזניו כפגימה מוכרת. בהחלטתו מיום 7.12.78 דחה המשיב את התביעה לאחר שקבע כי אין קשר בין ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לבין שירותו הצבאי. המערער ערער על קביעה זו וביום 7.2.80 החליטה ועדת הערעורים (ע"נ 27/79) "להכיר בנכותו של המערער באוזניו כתהליך שהוחמר אך לא נגרם ע"י השירות הצבאי". הוועדה הוסיפה וקבעה בהחלטתה, תוך שהיא מאמצת את חוות דעתו של ד"ר זליג, שמונה כפוסק רפואי "כי אמנם מדובר במקרה של אוטוסקלרוזיס (טרשת האוזן), אך כנראה שהמצב הורע בגלל הרעש המתמיד שהחולה היה נתון בו". ועדה רפואית קבעה את דרגת נכותו ל 15%, מתוכם 5% על חשבון השירות הצבאי.   באישור המשיב ובמימונו עבר המערער שלושה ניתוחים באוזניו לשיפור שמיעתו. לטענתו, הניתוחים נכשלו, ומאז הוא סובל מתופעות חמורות נוספות - טינטון וסחרחורות. על רקע זה הגיש המערער בשנת 1985 תביעה להחמרה. הוועדה הרפואית אשר דנה בתביעתו דחתה את התביעה תוך שהיא מציינת כי לא מצאה החמרה במצבו של המערער. ערעורו של המערער על החלטה זו נדחה בתאריך 8.5.86 על ידי הוועדה הרפואית העליונה. המערער ערער על ההחלטה האחרונה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 87/87), ובהסכמת הצדדים הורה ביהמ"ש להחזיר את הדיון לוועדה הרפואית "לשם דיון בטענת הרעשים באוזניים וכן לשם עיון בתעודת השחרור מ - 14.2.86 וזאת על מנת שתשקול את העניין ותחליט בו מחדש".   ביום 21.9.87 דנה הוועדה הרפואית פעם נוספת בעניינו של המערער וחזרה ודחתה את הערעור. הוועדה קבעה כי "מבדיקת שמיעה שנעשתה בחדש יולי 86 (לאחר הניתוח האחרון) יש עדות ללקוי שמיעה באוזן שמאל מסוג הולכתי אשר לא נגרם כתוצאה מהשתלת עור התוף אלא כתוצאה מכישלון ניתוח הסטפדקטומיה באוזן זו אותה עבר באוגוסט 84. הרעש באוזן אינו החמרה של הניתוח אלא חלק מן המחלה היסודית". הוועדה הוסיפה וציינה כי "יש לציין שהסיכוי להצלחה בניתוח חוזר באוזן שמאל גבוה ומומלץ".   על יסוד החלטה זו של הוועדה דחה המשיב ביום 12.6.88 את התביעה להחמרה, תוך שהוא מציין כי הגיע למסקנה כי הטינטון ממנו סובל המערער מהווה חלק בלתי נפרד ממחלתו היסודית המתבטאת בליקוי שמיעה וכי ליקוי השמיעה משמאל הנו תוצאה של הניתוח שעבר באוזן זו באוגוסט 1984 ללא קשר עם הניתוח מ - 2/86 או עם השירות הצבאי.   המערער הגיש ערעור גם על החלטה זו וביום 7.11.90 החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, שהחלטת קצין התגמולים מקורה בטעות, וכי ההליך הנכון שעל המערער היה לנקוט בו היה לערער על החלטת הוועדה הרפואית מיום 21.9.87 לועדה הרפואית העליונה.   הדיון בתביעת המערער חודש, מסיבות שלא הובררו בהליך זה, רק כעבור עשר שנים, והוא הועמד פעם נוספת לבדיקה בפני ועדה רפואית, אשר שלחה אותו לבדיקות שמיעה ו E.N.G לבירור תלונותיו. הוועדה קבעה, לאחר שקיבלה את תוצאות הבדיקות ואת חוות הדעת של רופאו של המערער, ד"ר דויטש, כי ההחמרה בשמיעה, הסחרחורות והטינטון הם תולדה של המחלה הבסיסית, ולכן אין לשנות את דרגת נכותו של המערער. על החלטה זו ערר המערער לוועדה הרפואית העליונה. זו דנה בערעור ביום 21.11.00, ודחתה אותו. מכאן הערעור שלפנינו. בהחלטתה קבעה הוועדה הרפואית העליונה: "המערער סובל מאוטוסקלרוזיס דו צדדי. לפי החלטה של בית המשפט המחוזי מתאריך 7.2.80: 'הוחלט להכיר בנכותו של המערער כתהליך שהוחמר אך לא נגרם ע"י השירות הצבאי. כלומר, מצב השמיעה הוחמר ע"י הצטרפות נזק לעצב השמיעה עקב תנאי השירות, למצב של אוטוסקלרוזיס שאין לו קשר לשירות הצבאי'. לפי תעודות המחלה ועדות המערער כל התלונות המתוארות: בשמיעה, בטינטון ובסחרחורות הופיעו עקב הניתוחים שבוצעו לטיפול במחלת האוטוסקלרוזיס. לפיכך הוועדה אינה מקבלת את המלצתו של ד"ר דויטש לגבי אחוזי הנכות מהנימוקים לעיל". 3.         הנימוק הראשון עליו סומך המערער את הערר, הוא שהוועדה לא נימקה את ההחלטה. לטענתו, "הוועדה כתבה שהיא מקבלת את ממצאיו של ד"ר דויטש אבל לא את המלצתו בעניין אחוזי הנכות. הוועדה לא הסבירה ולא נימקה את החלטתה שלא לקבל את המלצתו של ד"ר דויטש, וזו נקודה משפטית המצדיקה לבדה לקבל את הערעור ..".   4.         העיון בהחלטת הוועדה כפי שצוטטה לעיל, מגלה שהוועדה נימקה את החלטתה והסבירה היטב מדוע היא סבורה שאין קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין ההחמרה במצבו הרפואי של המערער.   ככל שניתן לטעון להעדר הנמקה, פגם זה נפל דווקא בחוות דעתו של ד"ר דויטש, בה נקבע כי המערער זכאי לאחוזי נכות מסוימים, בלא שנדונה כלל השאלה, האם נכותו של המערער נובעת מהשירות הצבאי.   5.         נימוק נוסף עליו נסב הערעור הוא שהחלטת ועדת הערעורים בע"נ 27/79, לפיה השירות הצבאי החמיר את מצבו של המערער ולא גרם לנכות היא החלטה מוטעית מהבחינה המשפטית, וכי יש לראות את מלוא נכותו של המערער כנכות שנגרמה עקב השירות הצבאי.   6.        אין לקבל גם נימוק זה. ראשית נושא זה הוכרע בהתדיינות משפטית בין המערער לבין המשיב זה מכבר. המערער לא ערער על החלטת ועדת הערעורים בערעור נכים 27/79 (מיום 7.2.80), ואינני סבור כי הוא רשאי כיום לפתוח את הדיון בנקודה זו מחדש.   7.        אין לקבל את הטענה גם לגופה. טענת ב"כ המערער מתייחסת למצב שבו השירות הצבאי מהווה טריגר אשר גורם לפריצת מחלה קונסטיטוציונלית. במקרים כאלה מדובר במחלה אשר הייתה חבויה בגופו של החייל גם קודם לשירות, אך פרצה בשל קיומו של אותו טריגר, שהוא גורם שהתרחש תוך כדי ועקב השירות הצבאי.   המצב שלפנינו שונה. בשום מקום לא נקבע שהשירות הצבאי גרם, ולו כטריגר, לפריצתה של מחלת האוטוסקלרוזיס. מה שנקבע על ידי ועדת הערעורים הוא, שהשירות הצבאי הביא להחמרת מצב השמיעה של המערער עקב "... הצטרפות נזק לעצב השמיעה עקב תנאי השירות, למצב של אוטוסקלרוזיס שאין לו קשר לשירות הצבאי". משמע, מדובר, על פי החלטת הוועדה, בצירוף של שני גורמים: מחלת האוטוסקלורוזיס, שהיא המחלה הבסיסית שאינה קשורה לשירות הצבאי, ונזק לעצב השמיעה אשר נגרם במהלך ועקב השירות הצבאי. השירות הצבאי אמנם החמיר את מצב השמיעה, אך הוא לא גרם לפרוץ מחלת האוטוסקלרוזיס. לתהליך מעין זה אין קשר להלכה שעליה מבסס ב"כ המערער את טיעונו.   8.        עוד טוען המערער, כי המשיב נושא באחריות מלאה להחמרה במצבו עקב הניתוחים שעבר שכן "ללא ההחמרה המוכרת בשירות הצבאי, המערער לא היה נזקק לניתוחים ולא היו נגרמים לו נזקים באוזניים בכלל".   9.        טענה זו סותרת את קביעת הוועדה הרפואית, לפיה הניתוחים להם נזקק המערער הם תולדה של מחלתו הבסיסית, שאיננה קשורה לשירות הצבאי ולא להחמרה במצבו שחלה עקב השירות.   10.     המערער מוסיף וטוען בנקודה זו, כי המשיב נושא באחריות לנכות שנגרמה לו עקב הטיפול (הניתוחי) במחלתו, גם אם המחלה עצמה אינה נובעת מהשירות הצבאי. המערער סומך טענה זו על פסק הדין ברע"א 4391/98 קצין התגמולים נ' מאיר עמר (פ"ד נ"ג (2) 673), שם נקבע, כי טיפול רפואי רשלני באיש משטרה בקופ"ח, אף בקשר למחלה שאינה קשורה לשירות במשטרה, כמוה כטיפול רפואי של חייל בצבא סדיר, המחייב את המשיב להכיר בכל נזק הנגרם כתוצאה מהטיפול הרפואי.   11.     ההלכה שנקבעה ברע"א 4391/98 הנזכרת לעיל אינה מסייעת למערער. ראשית, אותו פסק דין התייחס לנכות שנגרמה עקב רשלנות רפואית. במקרה שלפנינו אין טענה או ראיה על כך שהחמרת מצבו של המערער עקב אותם ניתוחים נגרמה בשל רשלנות. שנית, אותו פסק דין בוסס על כך שהטיפול הרפואי שקיבל השוטר נעשה במסגרת קופת חולים, שהיא המסגרת באמצעותה הסדירה המדינה את הטיפול בשוטרים. במקרה שלפנינו, המערער בחר בעצמו ברופאים שניתחו אותו. מעורבותו של המשיב בעניין זה התבטאה רק בהעמדת המימון הנדרש לניתוח. אינני סבור שהעובדה שהמשיב מימן את הניתוחים מחייבת אותו לשאת בתוצאותיהם, כאשר הניתוחים עצמם לא בוצעו בשל נכות הקשורה בשירות הצבאי. אכן, בהקשר זה יכול שתעלה השאלה מדוע ראה המשיב לממן את הניתוחים אם אלה אינם קשורים לשירות הצבאי. אך אינני סבור שמימון הניתוחים מונע מהמשיב לטעון כיום שאלה אינם קשורים לשירות הצבאי. המערער גם לא העלה טענת מניעות בהקשר זה.   מחלוק ניתן היום י"ט בסיון, תשס"ב (30 במאי 2002) בהעדר הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים י' עדיאל, שופט ת נוספת נפלה בין הצדדים לגבי הסמכות לדון בתביעתו של המערער. לטענת המשיב, מדובר בטענה לקיומה של פגימה אשר נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה הנכה, שדינה, לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל- 1969 (להלן: תקנות הנכים), כפגימה מוכרת. לטענת המשיב, על פי ההלכה שנקבעה בע"א 140/89 קצין התגמולים נ' גלומבק (פ"ד מה(3), 23), הסמכות לדון בתביעה כזאת מוקנית לקצין התגמולים.   12.     בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המערער, לפיה הוועדה הרפואית היתה מוסמכת לדון בתביעה זו.   כך נקבע בע"א 459/89 קצין התגמולים נ' צבי חריטן (פ"ד מה(5), 374), אשר שינה את הלכת גולומבק: "....אחרי ששבנו ונפנינו לשאלה האמורה, ראינו מקום לקבל את הטענה לפיה, הכרה בפגימה שתקנה 9 דנה בה, צריכה להיות בידיה של ועדה רפואית... סוף דבר, על הקשר בין הפגימה המסוימת החדשה לבין הפגימה המוכרת מן הבחינה הרפואית תחליט הוועדה הרפואית" (סע' 20 לפסה"ד). 13.     השאלה היחידה שנותרה היא האם צדקה הוועדה הרפואית העליונה בקביעתה שההחמרה במצבו של התובע נובעת ממחלתו הבסיסית של המערער, ליתר דיוק מהניתוחים שבוצעו לצורך הטיפול במחלת האוטוסקלרוזיס ולא להחמרה במצבו של המערער אשר נגרמה עקב השירות הצבאי.   14.     בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של המשיב, כי מדובר בסוגיה רפואית שעליה אין למערער, על פי סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט - 1959 [נוסח משולב], זכות ערעור. 15.     התוצאה היא שהערעור נדחה. המערער ישלם למשיב את הוצאותיו בערעור זה וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ש"ח.צבאשמיעהחיילים