קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע בכרוזים: .1תביעה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע שהגיש התובע, ראש עיריית נצרת וחבר כנסת מטעם החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש), נגד הנתבעים, חברי מועצת עיריית נצרת המהווים את סיעת הרשימה האיסלמית, שם. לטענת התובע, ביום ו' 20.10.89, פרסמה הרשימה האיסלמית - נצרת כרוז (להלן: "הכרוז") שבו ייחסה לתובע "דברים שקריים, בלתי נכונים וחסרי יסוד". בכרוז נכתב בין היתר כי: א. "בישיבת מועצת העיריה שנערכה ביום שלישי שעבר 17.10.89", אמר התובע: "ישנם רבים מהמוסלמים הדתיים אשר משתמשים בסמים בנצרת", וזאת "תוך התעלמות בוטה מרגשותיהם של כל המוסלמים." ב. התובע "תיאר את האיסלאם כדת החושך והעלטה ואת המוסלמים כמכורים לחשיש.. ." ג. "משרד החינוך הכניס את לימודי הדת בבתי הספר התיכוניים והקציב לכך תקציבים מספיקים, אולם הנהלת העיריה, הסבה אותם למטרות ופעילויות אחרות, כגון ספורט וכו'." ד. הנהלת העירייה, "הוציאה צו להפסקת עבודות הניקוי" של המסגד הנביא סעין בצפון נצרת, והעדיפה להותיר את מקום התפילה כמזבלה של נצרת..." ה. התובע "יצר שכבה עבה בלבו... ולקה בלבו במחלה כרונית שאיננו סבורים כי ממנה יבריא, הלא היא... האיבה לאיסלאם." ו. נחישותו של התובע בעוינות שלו לאיסלאם ולמוסלמים. ז. התובע הוא "הנוטל כל יום מנות של שנאה ואיבה לאיסלאם ומפיץ רעליו לבני עמו." תרגום הכרוז לעברית צורף לכתב התביעה. התובע פנה, באמצעות ב"כ, ביום 29.10.89לנתבעים בדרישה לפרסם הודעת הכחשה לדברים הנ"ל, בנוסף להתנצלות לגבי הפגיעה והנזק שנגרמו, לטענת התובע, כתוצאה מפרסום הכרוז, אך דרישה זו לא נענתה ע"י הנתבעים או מי מהם. .2ביום 21.1.92החלטתי, על דעת ב"כ הצדדים, כי הגשת הראיות בחקירה ראשית תהיה בדרך של תצהירים. חרף זאת, לא הוגש אף תצהיר מטעם הנתבעים, ולא נתבקשתי, מבעוד מועד, לאשר הזמנת עדים מטעמם. טענותיהם של הנתבעים הועלו בסיכומיהם, שהוגשו ביום 7.12.92, ואעמוד עליהן בהמשך. בא כוחם המלומד של הנתבעים הכחיש, כבר עם תחילת הדיון, את עצם פרסום הכרוז הנדון, למרות שהכרוז המקורי ותרגומו לעברית צורפו לכתב התביעה. בסיכומיו מנסה ב"כ הנתבעים להסביר קו הגנה זה, בכך שכתב התביעה אינו מראה עילה: מדובר בו בכרוז שפורסם ביום 29.10.89, בעוד שהכרוז הנדון פורסם ביום .20.10.89גם בתצהיר התובע מיום 5.8.91חזרה אותה טעות בתאריכים על עצמה. רק בסיכומיו דייק ב"כ התובע בתאריך פרסום הכרוז. ב"כ הנתבעים טוען כי היות ואין שום פרסום מיום 29.10.89, לא טרחו הנתבעים להתגונן, כי כתב התביעה לא הראה שום עילה נגדם, בחינת "no case to answer". נראה לי שטענת ב"כ הנתבעים נגועה בחוסר תום לב. אמנם התאריך בכתב התביעה ובתצהיר התובע שגוי, אך אין זה "פגם היורד לשורשו של עניין", במיוחד לאור העובדה שהכרוז עצמו צורף לכתב התביעה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו, והכרוז נושא תאריך .20.10.89במאמר מוסגר יצויין, כי התאריך 29.10.89הוא תאריך משלוח דרישת ההכחשה וההתנצלות ע"י ב"כ התובע לנתבעים, וכנראה זה מה שגרם לבלבול. זאת ועוד: התובע מציין בחקירתו שכנגד, כי: "הוציאו הכרוז ביום ו' כדי לאפשר הפצתו גם בין אלה שהלכו למסגדים". פרוט' עמ' 9שו' 10-.9 בדיקה קלה מעלה, כי יום 20.10.89אכן הייה יום ו' בשבוע, בעוד יום 29.10.89הייה יום א'. הנתבעים לא ביקשו פרטים נוספים לנטען בכתב התביעה להבהרת אי-ההתאמה בין התאריך שבנספח לתביעה לזה שבסעיף 3לתביעה. המסקנה המתבקשת היא, שהתובע אכן הראה עילת תביעה, ועל הנתבעים הייה, אם טענות בפיהם, להתגונן לגופו של עניין, ולא להיתלות בטעויות טכניות וחסרות משמעות. .3בא כוחם המלומד של הנתבעים טוען, כי הייה על התובע להוכיח שהרשימה האיסלמית הוא גוף משפטי, ושהנתבעים נושאים אחריות שילוחית למעשיו של גוף זה. אני דוחה טענה זו. התובע תבע את הנתבעים באופן אישי ולא את הרשימה האיסלמית, ולכן לא הייה עליו להתייחס למעמדה המשפטי של אותה רשימה. .4האם הנתבעים אחראים לפרסום? נמסר מפי התובע, והדבר לא נסתר, כי הנתבעים הם חברי מועצת עיריית נצרת, ונבחרו אליה ברשימת התנועה האיסלמית. הכרוז חתום על-ידי הרשימה האיסלמית בנצרת. בנסיבות אלה החזקה העובדתית העולה מהדברים היא שהכרוז הוצא לאור על-ידי חברי אותה רשימה. כזכור, לא טרחו הנתבעים בהבאת ראייה כלשהי. ראה גם סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- .1965ר' גם סעיף 4לתצהיר התובע כאן ועדותו בעמ' 8שו' 24- 22בהם אמר שהנתבעים "פרסמו הכרוז באלפי עותקים בנצרת", וכן עמ' 9שו' 16- .15כנגד דברים אלה לא הובאה כל ראייה, ואני מקבל אותם, איפא. .5אין ספק באשר לעצם פרסומו של הכרוז. טענות התובע, בהקשר זה, לא נסתרו ע"י הנתבעים. עובדת הפרסום הוכחה גם ע"י תצהירו של ספואן פאהום מיום 17.2.92, על נספחיו. מר פאהום הביא קטעי עתונות ודברי דפוס מאוחרים יותר של הרשימה האיסלמית, שבהם ניתן למצוא אזכורים לדברים שנכללו בכרוז, ואף חיזוק להם. .6אין גם ספק בכך שפרסום הכרוז "עלול להשפיל (את התובע) בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; לבזות (את התובע) בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע (בתובע) במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסוקו, משלח ידו או במקצועו", ר' סעיף 1לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- .1965לפי ס' 7לחוק, פרסום לשון הרע הינו עוולה אזרחית. .7בכתב הגנתם טענו הנתבעים, באופן כללי ביותר, למרבית ההגנות שמונה חוק איסור לשון הרע, מבלי לפרט או לתמוך הגנות אלה בטעון עובדתי כלשהו. איזכור גרידא של הגנת אמת הפרסום אינו פוטר את הנתבע מאחריות, אלא עליו להוכיח את אמיתות הפרסום. הנתבעים, לכל הדעות, לא עשו זאת. למען השלמות יצויין, כי אף הגנת תום הלב, ורשימת הפרסומים המותרים שמונה ס' 13לחוק, אינם חלים על הנתבעים במקרה זה, משלא הביאו ראיות. יתרה מזאת: ס' 17לחוק שולל את הגנת תום הלב אם לשון הרע פורסמה באמצעי תקשורת, והנפגע דרש פרסום הכחשה או תיקון והדבר לא נענה. התובע פנה, באמצעות ב"כ, ביום 29.10.89לנתבעים בבקשה כאמור, ולא נענה על ידם. בכך, נשללה, עובדתית, הגנת תום הלב מהנתבעים. התובע הכחיש נכונות המיוחס לו בכרוז, סעיף 6לתצהירו כאן. בחקירתו בבית המשפט (22.10.92) הסביר, כי עמדתו במועצת העיריה הייתה שמעשני סמים הם בני כל הדתות ואין קשר בין זהות דתית לבין עישון סמים. בעניין המסגד הסביר, כי נעשה נסיון לביצוע עבודות בנייה ללא היתר כנגדו פעלה העיריה כחוק. קריאת הכרוז מראה, איפא, כי לתובע יוחסו עמדות שכלל לא נקט בהן. יחוס בלתי נכון של התבטאויות לתובע יש בו, בנסיבות העניין, משום הוצאת לשון הרע. גם העמדה שלפי הכרוז נקט התובע בעניין לימודי דת בבית-הספר או פעילותו באשר למסגד, לא הוכחו כלל. אם הייה הכרוז מסתפק בטענה כנגד התובע שהוא מביע איבה לאיסלאם, הייתי רואה בכך משום הבעת דעה גרידא המותרת לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הכרוז הרחיק לכת הרבה מעבר להבעת דעה שלילית על הנאשם מצד כותבי הכרוז. הנתבעים הציגו בכרוז שורה של עובדות בפני הקורא, שאמיתותן לא הוכחה על-ידיהם, ואשר אין למעשה מחלוקת, כי יש בהן משום לשון הרע כלפיה תובע. מכאן המסקנה לחובתם. .8לא נעלם מעיניי ס' 19לחוק, הקובע ארבעה מצבים בהם רשאי בית המשפט להתחשב בעת פסיקת פיצויים, ולהקל עם הנתבעים. שוכנעתי כי פרסום הכרוז נועד להשמיץ את התובע ולפגוע בו ובתדמיתו, כראש עיריית נצרת, כחבר כנסת וכאיש ציבור. פרסום הכרוז הייה, לכל הפחות, הוצאת דברים מהקשרם בצורה מעוותת שכוונתה הייתה להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה, לבזותו ולפגוע במשרתו ובמעמדו. ב-ע"א 259/89הוצאת מודיעין נ' ספירו (29.4.92, טרם פורסם) ציין השופט ג. בך, כי "אמנם מדובר באדם המחזיק בדעות לא שגרתיות, אך דעותיו והשקפותיו של המשיב הוצגו בכתבה באופן קיצוני עוד יותר, עד שיש לומר כי הכתבה חטאה לאמת", סעיף 6לפסה"ד. ובהמשך: "זכאי גם אדם בעל דעות קיצוניות, כי עתון לא יציג את דעותיו כקיצוניות יותר משהן באמת", שם, סעיף .7קטע שלישי. .9התוצאה היא שמן הראוי לקבל את התביעה. לעניין גובה הפיצוי נראה לי, כי מן הראוי לשקול בצד העובדה שהופץ כרוז ברחבי נצרת מתוך כוונה להזיק למעמדו הציבורי של התובע, גם את השיקול שמדובר באיש ציבור היכול להגיב בדרכים מגוונות על טענות נגדו. הנתבעים לא טענו בהקשר זה בסיכומיהם דבר, למעט טענה כללית של העדר נזק מכיוון שמשכורתו של התובע לא נפגעה. הנתבעים גם לא עשו דבר כדי לתקן את הפרסום. נראה לי, איפא, כי מן הראוי לקבוע הפיצוי בסכום של -. 10000ש"ח (הוא הסכום שנקבע בע"א 259/89הנ"ל) וכך אני קובע. אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של -. 10000ש"ח, להיום. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 8000 ש"ח + מע"מ, להיום. לשון הרע / הוצאת דיבה