קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע נגד חנות: .1הולדתה של תביעה זו בכתבה ת/ 4שפורסמה ב- 4.6.93במקומון "עיתון ירושלים", המוצא על ידי הנתבעת 1, במדור "קופה רושמת", שהינו מדור צרכנות. הכתבה נכתבה על ידי הנתבע מס' 3(להלן - הכתב). הנתבע מס' 2שימש עורך המקומון בזמן פרסום הכתבה. הכתבה שכותרתה "באים לקראת הלקוח" עסקה בקורותיה של משפחת קוקה שרכשה בחנות רהיטים שולחן וכסאות. הכתבה תארה תקלות שהתגלו במוצרים, ודרך תקונם על ידי החנות. כמו כן הביאה הכתבה את תגובת החנות מפי אחד, אבי גאון, שהסביר את הסיבות לליקויים, וציין את העובדה שהחנות תיקנה את הריהוט על חשבונה, גם כשלא היתה בטוחה שהיא אחראית לקלקול ואף התחייב לתת פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה למשפחה. הכתבה לכל אורכה נקבה מספר פעמים בשמה של החנות "שיא רהיט" המנוהלת על ידי התובעת מס' 1(להלן - התובעת) באמצעות התובעים 2ו- 3שהם גם בעלי מניות התובעת, אלא שאין חולק כי האירוע התרחש בחנות אחרת, שהשם "רהיט" מופיע גם בשמה, שאיננה קשורה לתובעת או לבעלי מניותיה. התובעים פנו מייד אל המקומון ודרשו לפרסם התנצלות בנוסח מסויים ובעמוד הראשון של העיתון. משהוברר להם שתפורסם התנצלות בנוסח אחר במדור הצרכנות, הגישו התובעים תביעתם זו ב-.10.6.93 למחרת פורסמה ההתנצלות נ/ 1במקומון. .2התובעים טוענים כי הכתבה ת/ 4גרמה להוצאת לשון הרע עליהם, וכי על פי חוק איסור לשון הרע על הנתבעים לפצותם על נזקיהם שהתובעים צפו שייגרמו, כבר 6ימים לאחר פרסום הכתבה - עת הוגשה התביעה, כאשר לטענתם בדיעבד אכן נגרמו בפועל. הנזקים הם נזקים שנגרמו לשמו הטוב של עסקם, ופגיעה במכירותיהם של התובעים בסמוך לפרסום הכתבה המשמיצה. בנוסף לכך נזקי עוגמת נפש. .3טענתם העיקרית של הנתבעים בכתב הגנתם היא כי הפרסום אינו מהווה לשון הרע שכן החנות מתוארת באופן חיובי, כעסק הבא לקראת הלקוח, ואחראי לטיב מוצריו. הנתבעים גם טענו בכתב הגנתם כי עומדות להם כל ההגנות הקבועות בחוק, אם כי לא פרטו את העובדות הרלוונטיות. עוד טענו הנתבעים כי פרסמו התנצלות באופן בולט ומודגש בעיתון הראשון שיצא לאור לאחר הפרסום נשוא התביעה. טענה נוספת של הנתבעים היא שלא הוכח כי נגרם נזק עקב הפרסום. להלן אתייחס לטענות ההגנה של הנתבעים בכתב הגנתם ולאלה שפורטו, בנוסף, בסיכומיהם. האם הפרסום מהווה לשון הרע: .4ס' 1לחוק קובע כי: "לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול - (1)... (2)... (3) לפגוע באדם... בעסקו במשלח ידו או במקצועו; (4)..." במקרה דנן, הפרסום ייחס אספקת רהיטים שנתגלו בהם פגמים. פגם של אספקת כסאות שלא על פי ההזמנה, מושב של כסא שנשבר, שולחן שהחל להתנדנד וכאשר הוחזר מתיקון, העבודה לא היתה נקיה, חרף העובדה שהתיקון התמשך מעבר לזמן שהובטח. אמנם, צויינה העובדה שהחנות תיקנה כל פגם עליו התלונן הקונה, אולם העובדה הבסיסית נותרה בעינה, והיא שסופקו רהיטים שהיו בהם פגמים. הרושם הכללי המתקבל מקריאת הכתבה הוא שיש פגמים ברהיטים, אם כי יש נכונות לתקן ולפצות. פרסום על רהיטים שמתגלים בהם פגמים ותיקון שאינו משביע רצון עלול לפגוע בעסקה של החנות, ובכך הוא הופך ללשון הרע עפ"י ההגדרה בס' 1(3) הנ"ל. עובדה היא כי חנות מתחרה המצויה בסמוך לחנות התובעות בחרה לתלות את הכתבה על פתחה (התמונות ת/ 11א' וב'). אמת המידה לקביעת לשון הרע היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית (ראה ע"א 466/83שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734בעמ' 740; וכן ע"א 334/89מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555בעמ' 562). גם אם בעיני מפרסם הכתבה לא נראתה הכתבה כלשון הרע, אמת המידה האובייקטיבית הנדרשת, ותאור הפגמים ברהיטים כפי שהראיתי לעיל, מצביעים על כך שהכתבה מהווה לשון הרע עפ"י ס' 1(3) לחוק. .5טענת הנתבעים בסיכומיהם היא כי עומדות להם ההגנות המפורטות בסעיף 15(1), (2) ו-(3) לחוק. לשון הסעיפים הנ"ל היא כדלהלן: " .15במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;". טענת הנתבעים בהתייחס לסעיף 15(1) היא כי הכתב לא העלה על דעתו שהוא כותב על החנות הלא נכונה שכן ביצע בירור טלפוני הן עם הקונה והן עם החנות וכאשר שוחח עם החנות עליה מסרה לו הקונה ושאל לשמה - אישרו את השם. בנסיבות אלה, כך טוענים הנתבעים, הכתב לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיום חנות אחרת. עוד טוענים הנתבעים שלא נראה היה מתוכן הכתבה שהמדובר בכתבה שלילית, וכך גם העיד הכתב. אשר להיות הכתבה "לשון הרע" התייחסתי כבר לעיל. אשר לאי ידיעתו של הכתב על קיום החנות האחרת, הכתב עצמו לא העיד על כך. על פי עדותו מסרה לו הקונה את שם החנות התובעת יחד עם שם המנהל ומספר הטלפון, ולשם הוא התקשר, וכאשר התקשר למספר הטלפון אותו מסרה הקונה ושאל האם זו החנות שיא רהיט, ביקש לדבר עם אבי גאון ואכן שוחח איתו. מכאן שלא סבר שיש בעיה כלל בשם החנות. .6אינני מקבלת את עדותו של הכתב כמהימנה בענין מסירת שם החנות. אכן, הכתב קיבל מספר טלפון ושם האדם המטפל בענין, אולם כנראה שם החנות לא נמסר בבירור, והוא לא בדק די הצורך את השם. אין ספק בעיני שאם מקור הטעות בשם היתה בקונה המתלוננת, היה הדבר נכתב מיד בכתב ההגנה, במפורש, שכן יש לזכור שכתב התביעה הוגש מיד לאחר הפרסום, וכתב ההגנה הוגש פחות מ- 30יום לאחר כתב התביעה. אכן, כנראה שמדובר בחנות בעלת שם דומה, בה מופיע השם "רהיט", דבר העשוי לבלבל. המדובר במדור בענייני צרכנות, וכתב בענין צרכנות צריך לדעת ששם החנות הוא החשוב ביותר. מכאן שעליו לבדוק בזהירות באיזו חנות מדובר. .7הפרסום, אם היה מתאים לשם החנות, אכן מהווה ידיעה צרכנית שניתן להביאה בעיתון, ואין בה מוגזמות והיא כתבה מאוזנת, אולם במקרה זה מדובר בפרסום שאינו אמת שכן שם החנות אינו נכון. מדובר בחנות הקיימת שנים, מפורסמת באמצעות העיתון פרסומים מסחריים, ואין לומר שהכתב לא היה יכול לדעת על קיומה. נהפוך הוא. בהיותו כתב במדור צרכנות עליו להיות מודע לשמות חנויות רהיטים (ראה בענין זה ע"א 354/76עזבון מנדל שרף ז"ל נ' שירותי ייעוץ כלכלי בע"מ, פ"ד לה(4) 169בעמ' 173-174). על הכתב היה לנקוט באמצעים סבירים להווכח שאכן שם החנות נכון, ולעניין זה אין להסתפק בבירור טלפוני גרידא. לא היה כל קושי לקבל מהקונה חשבונית או קבלה או מכתב ממנו עולה שם החנות בדייקנות. תוצאת האמור לעיל היא שלא הוכחה הגנה כל שהיא מכוחה ניתן לפטור את הנתבעים מתביעתם. לא ראיתי לדון בטענת הנתבעים כי עומדת להם ההגנה שבס' 15(2) או 15(3). ההגנה אינה חלה על פרסום שמה של חנות שלא קשורה לענין במסגרת כתבת צרכנות על מחדליה של חנות אחרת. הנזק: .8הנתבעים טענו כי בחודשיים שלאחר הפרסום חלה ירידה דרסטית במכירות החנות והם נאלצו לפרסם פרסומים מיוחדים. להוכחת הירידה במכירות הביאו הנתבעים דו"חות מע"מ ומס הכנסה אודות מחזור המכירות, מהם ניתן לראות, לטענתם, כי בחודשים יוני ויולי 93' היתה ירידה במכירות החנות. אינני מוכנה לקבל את דו"חות מס הכנסה ודו"חות מע"מ כראיה כל שהיא לירידה במכירות. לא הוצג בפני דו"ח רווח והפסד, וגם לא באה עדות כל שהיא לפי איזו שיטה חשבונאית נרשמות המכירות. לכאורה, על פי המסמכים שהוצגו בפני, חודשים יוני ויולי היו חודשים שהסכומים המצויינים בהם נמוכים יחסית מכל החודשים האחרים. וגם זאת, אין התאמה בין ההכנסות לפי דו"ח מס הכנסה ובין העסקאות לפי דו"חות מע"מ. כל האמור משכנעני שאין להסתמך על הנתונים הכספיים שנמסרו במסמכים כדי להראות שחלה ירידה כל שהיא בהכנסות התובעת בעקבות הפרסום. .9לטענת הנתבעים עומדות להם ההקלות המפורטות בס' 19(2), (3) ו-(4). נראה לי במקרה דנן כי יש להתחשב בהעדר הכוונה לפגוע ובהתנצלות שפורסמה. נראה לי כי ההתנצלות שפורסמה, אם כי לא הופיעה בדיוק באותו מקום בעמוד בו הופיעה הכתבה עצמה, מודגשת דיה, והופיעה באותו מדובר בו התפרסמה הכתבה, ובגליון הבא שיצא לאחר פרסום הכתבה. .10בהתחשב בכך שקבעתי לעיל כי לא הוכחה ירידה בהכנסות התובעת כתוצאה מהפרסום, אלא מדובר בנזק כללי לשם הטוב, ובהתחשב בהקלות דלעיל, אני קובעת את סכום הפיצוי שעל הנתבעים לשלם, לסך -.000, 25ש"ח נכון ליום פסה"ד. אני מחייבת את הנתבעים בשכ"ט עו"ד בסך -.750, 3ש"ח ומע"מ על סכום זה, ובאגרה מחושבת על סך -.000, 25ש"ח.לשון הרע / הוצאת דיבה