מוות ממחלה עקב שירות בצבא

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות ממחלה עקב שירות בצבא: השופט מ' בייסקי: .1זהו ערעור מטעם קצין התגמולים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, על החלטת ועדת הערעורים לפי אותו חוק, על-פיה הוכרה זכותם של המשיבים, הוריה של החיילת המנוחה ז"ל (להלן - החיילת) לזכויות שמעניק החוק - ובניגוד לדעת המערער נקבע, כי היה קשר סיבתי בין המחלה, שממנה נפטרה החיילת, לבין שירותה הצבאי. החיילת גויסה לצה"ל ב-24.4.72, ועקב ליקויים בריאותיים (שיגרון, דלקת בעור, אי-ספיקה מוטרלית, כוריאה) נקבע לה פרופיל רפואי .67לאחר טירונות וקורס טכני של שבוע אחד הוצבה לחיל-האוויר באחד התפקידים בהפעלת מחשב. נראה שמחמת הליקויים הבריאותיים הנזכרים ניתן לה אישור למנוע ממנה מאמץ גופני, ובשלב מאוחר יותר, ועקב מחושים נוספים, אושרה לה לינת בית וכן אוכל בית. מחודש אוגוסט 1972הייתה בטיפול בגין כאבים חוזרים והפרעות בכליות, ובאישפוזה בבית-חולים רמב"ם בחיפה בנובמבר 1972ולאחר בדיקות יסודיות, שכללו גם ניקור כליה, אובחנה אצלה מחלת .focal nephritisהמחושים לא חלפו, אלא ניתוספו עליהם עוד נוספים, ושוב אושפזה ב- 12.3.73ועד .2.4.73לאור תופעות קליניות מחשידות, הקשורות בעיקר בהפרעות כלייתיות ופקקת הוורידים והאנמניזה על מחלותיה מלפני הגיוס, כוונו הבדיקות, בין היתר, לחשד של מחלה נדירה, שכינויה הרפואי systemic lupus erythematosusובעברית "זאבת אדמונית רב מערכתית" - שבהמשך תכונה, למען הקיצור, לופוס. הבדיקות בזמן אישפוז זה, שכללו גם הפעם ניקור כליה, לא גילו סימני לופוס; החיילת שוחררה מהשירות ביום 3.6.73עם פרופיל רפואי .24במקום זה יצוין. כי באחת הבדיקות, שנערכו כשנה לאחר שיחרורה. היינו, ביום 21.5.74, נמצאו תאי . ,l.eממצא העשוי לתמוך באבחנת הלופוס. .2עם שיחרורה מצה"ל גישה החיילת תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט- 1959(להלן - חוק הנכים) להכרה, כי נכותה נגרמה עקב השירות, ומשזו נדחתה, עירערה לפני ועדת הערעורים לפי אותו חוק. בעת דיונים אלה כבר היה ידוע הממצא של גילוי תאי . L.eשמשמעותם חשד ללופוס, ולפני ועדת הערעורים הונחה דוקומנטציה רפואית עשירה ביותר (וזו מצויה בעיקרה גם לפנינו), הכוללת תעודות רפואיות על מחושיה ועל מחלותיה של החיילת מאז 1968, חוות-דעת של מומחים, ממצאים במהלך אישפוזים וכדומה. ועדת הערעורים התייחסה בהחלטה מיום 7.10.75(ע"נ 5610/73) במפורש לסבירות, כי החיילת סובלת מלופוס, הגם שלפניה היו חוות דעת שונות: האחת, של ד"ר פרנקל, שגרס, כי על-פי גילוי חד-פעמי של תאי . L.eאין לקבוע ממצא של לופוס, וסברתו, שמדובר במחלת כליות של קדחת שיגרון, וכי בכל הנסיבות לא נגרמה המחלה, תהא אשר תהא, על-ידי השירות הצבאי. רופא אחר, ד"ר אלרועי, סבר, כי הנתונים מורים על לופוס, שתחילתה עוד בשנת 1969- ואבחנת קדחת השיגרון, בזמנה, הייתה מוטעית. גם לדעתו לא גרם ואף לא החמיר השירות הצבאי את המחלה על כל תופעותיה. ועדת הערעורים התרשמה בעיקר מעדותו של הרופא המטפל בבית החולים, ד"ר אדלמן, שלא שלל קיומו של הלופוס - אך לאור הקשיים באבחון מוקדם של מחלה נדירה זו, והאפשרות, כי כל אחת מהתופעות של אבר מותקף תהא רק מחלה של אותה מערכת מוגבלת, הוא היה מסויג מקביעת ממצא חד-משמעי. ועדת הערעורים לפי חוק הנכים סברה, כי לכל אחת מדעות המומחים משקל מהימן משלה, הנתמך על ספרות רפואית, כשהקושי העיקרי בממצא חד-משמעי נובע מנדירות המחלה וקשיים אובייקטיביים בגילויה. ואולם, כיוון שלפניה עמדה להכרעה שאלת הקשר הסיבתי בין השירות לבין מחלת הכליות והפקקת, מהן סבלה החיילת אותו זמן, ובסמכה על פסיקת בית-משפט זה, כי במקרה של שתי אסכולות שוות משקל יש להעדיף את זו הנוטה לטובת החייל הנפגע, קיבלה הוועדה את ערעורה של החיילת במובן זה, כי "הנכות ממחלות הכליה והפקקת תיראנה כמחלות שהוחמרו עקב השירות". בגין אלה הועמד שיעור הנכות על % .2החלטה זו, שלא עירערו עליה, נהייתה סופית על-פי חוק הנכים. ובכל זאת היה הכרח להתעכב גם בה, משום הטענה, שנטענה על-ידי המשיבים בערעור הנוכחי, כי הממצאים של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים הם בבחינת מעשה בית דין גם לתביעת ההורים על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), משום ששאלת מחלת הלופוס כבר נדונה שם, והוכר, כי הייתה החמרה בה עקב השירות; נמצא, כי משנפטרה החיילת מאותה מחלה ממש - הרי המוות בא בהמשך ישיר לאותה מחלה, שהוחמרה בזמן השירות. .3לא אתעכב כאן על הסבל הקשה שנתנסתה בו החיילת מאז שיחרורה עד שנפטרה ביום 23.9.77; על-פי הדוקומנטציה הרפואית רבת הממדים שניתוספה מאז, וכולל חוות-דעת של מומחים בעלי שם, שוב אין חולקים כיום, כי היא נפטרה ממחלת הלופוס, ולמעשה אין גם חילוקי דעות, כי תחילתה של המחלה בשנת 1968או 1969ומה שנראה אז כשיגרון עם סיבוך קרדיטיס או דלקת דרכי השתן היו סימפטומים של מחלת הלופוס היסודית, שבאותו שלב וגם מאוחר יותר לא ניתן היה לאבחנה באופן אובייקטיבי. ההתדרדרות הקשה אירעה בשנת 1977, כשהמחלה הבסיסית כבר תקפה אברים שונים; תוך אישפוזה מצוינות תופעות של אי-ספיקה כלייתית, פגיעה מוחית, שיתוק חלקי, פגיעה בלב. גרם הפטירה האחרון: דלקת ריאות ואי-ספיקה נשימתית. לאחר שתביעת ההורים-המשיבים, להכיר מעמדם על-פי החוק, נדחתה על-ידי המערער, הם השיגו לפני ועדת הערעורים, וערעורם נתקבל ברוב דעות: כבוד השופט ר' סביר וחבר הוועדה מר א' שכנאי התייחסו בתמציתיות להחלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, בה דובר בפיסקה 2לעיל, וקבעו: "כאשר אותה מחלה, אשר הוכרה כמחלה שהחמירה - היא שהיתה אחרי כן לסיבת מותה של המנוחה, הרי מבחינת ה- causation legalיש כאן רצף עובדתי - ומשפטי... איננו יודעים מדוע החמרת המחלה אשר דיה היה להכיר בנכות - אינה תופסת לגבי היותה גורם למותה של המנוחה?... איננו מוכנים לחזור ולדוש במה שנראה בעינינו כדבר שנקבע סופית..." (יצוין אגב אורחא, כי שני חברים אלה בוועדה הנוכחית גם היו בהרכב הוועדה לפי חוק הנכות, שנתנה ההחלטה בתיק הקודם, ע"נ 5610/73). אחרת הייתה דעתו של ד"ר י' מונבז, הרופא שבוועדת הערעורים. ראשית, הוא גרס, כי המדובר בתביעה חדשה בנושא אחר ותובעים שונים, ושיש לדון בה מתחילתה באורח בלתי תלוי מתוך האספקטים של הקשר בין מחלת הלופוס לבין השירות מחד גיסא - והקשר בין הלופוס להופעת המוות מאידך גיסא. אך גם בהנחה, כי ההחלטה של ועדת הנכות היא הבסיס לתביעת ההורים הנוכחית, כי גם אז ההחמרה, שחלה בעת השירות, במחלת הלופוס הקיימת מכבר, הייתה רק חלקית ובשיעור %24, ואילו החלק המכריע, בשיעור %76, שגרם למוות, היה בלתי תלוי בשירות. ומוסיף ד"ר י' מונבז בחוות-דעתו הנפרדת: "אם נוסיף לזה העובדה שמחלת . S.l.e(הסימון של לופוס) אינה ניתנת להבראה כי אם מובילה למוות בכל מקרה אזי נגיע למסקנה שלמוות של המנוחה אין קשר עם השירות. למחלתה היה מהלך רגיל והמוות קרה כמו ברוב המקרים האלה של מחלה זו על-ידי פגיעה בכליות ובמוח. גם פרק הזמן (אורך החיים) של כ- 5שנים מגילוי סימן ראשון של המחלה בשנת 1972עד למוות ב- 1977נראה סביר וממוצע". מכאן הערעור, ובאת-כוח קצין התגמולים מבקשת, בצד טענותיה הנוספות, לתמוך בעמדת ד"ר י' מונבז ובחוות-דעתו הנפרדת ולאמץ אותן. .4בטרם נתייחס לשאלות שבמחלוקת, מן הראוי להוסיף פרטים מספר על מהות מחלת הלופוס, כפי שעולה מחוות הדעת המרובות, ואשר המומחים אינם חלוקים לגביהם. ואין הכוונה למצות הנושא, שהוא כנראה מורכב ומסובך. כאמור, זוהי מחלה נדירה, והיא פוגעת בדרך כלל בנשים בגיל שבין 15ו- .40היא מתאפיינת בפגיעה רב-מערכתית ובעיקר בכליות, מוח, לב, מערכת העצבים, ויש לה תופעות לוואי רבות, כגון התלקחויות והפוגות, הנותנות סימנים שונים בהפרשת חלבון ופגיעה ושינויים בתאי הדם ועוד; כדברי אחד המומחים: "הכל כמובן אפשרי במחלה מוזרה זו, אך המחקרים הרבים העוסקים בה, עדיין לא קבעו בודאות את הגורמים להתלקחותה של מחלה זו". איבחונה של המחלה קשה אף הוא, לעתים בלתי אפשרי, בעיקר בשלבים המוקדמים של קיומה, באשר משמותקפת מערכת אחת או יותר - עדיין אין אפשרות להוכיח, כי הגורם הבסיסי לאותה פגיעה בלופוס מקורה, כיוון שאותן התופעות מאבחנות גם מחלה מוגדרת ולוקאלית של אותה מערכת בלבד, ששום קשר אין לה עם לופוס. האיבחון הוודאי נעשה לרוב לאחר התקדמות המחלה, כשמתפתחת תמונה ברורה יותר. וזה, אמנם, היה המצב במקרה של החיילת דנן. כיום, ולאחר התמונה המקיפה, שנתקבלה מאז נתגלו לראשונה תאי . L.eב-21.5.74, שוב אין מחלקות, כי התופעות שנתגלו, שמהן סבלה החיילת מאז 1969(אי-ספיקת המסתם המוטרלי, כוריאה מיינור, הפרעות בכליה ועוד) יש לייחסן למחלת הלופוס הבסיסית, הגם שהאינדיקאציה היותר ברורה לקיומה התמקדה ביתר בהירות רק ב-.1974 .5על הרקע הנ"ל מתעוררת ראשית השאלה, אם צדק הרוב בוועדה בהחלטתו, כי מחלת הלופוס כבר הוכרה על-ידי ועדת הנכים כנכות, שהוחמרה בעת השירות, וכי קביעה זו היא סופית - ועל-כן גם המוות, שנגרם על-ידי אותה מחלה, יש ליחסו לשירות, כרצף עובדתי ומשפטי כאחד. וזה מחזיר אותנו אל החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (ע"נ 5610/73 מיום 7.10.76). אכן נדונה שם האבחנה של מחלת הלופוס, שהחשד לקיומה עלה מהבדיקה לאחר שיחרורה של החיילת, ובטרם נדון ערעורה אז; אך לא הייתה שם קביעה, כי מחלת הלופוס נגרמה או הוחמרה עקב השירות. הוועדה לפי חוק הנכים אימצה את דעתו הזהירה של ד"ר אדלמן, "שהצביע על מחלותיה של המערערת כעל סימפטום של . L.eאפשרי - אשר נמצא אצלה - אצל המערערת - בבדיקה אחת מבין רבות - אשר נעשו בחיפוש אחר קיום הגורם". העדר ממצא ודאי יצר סיטואציה נוחה יותר לחיילת, ונקבע, כי ה"נכות ממחלות הכליה והפקקת תראינה כמחלות שהוחמרו עקב השירות". משמע: תוך ידיעת החשד, שטרם אומת בוודאות, כי בלופוס המדובר, הוכרה רק החמרה בגין מחלת הכליות והפקקת. בנסיבות אלה אין בסיס לקביעת הרוב בהחלטה נושא הערעור, כי "אותה מחלה אשר הוכרה כמחלה שהחמירה - היא שהיתה אחרי כן לסיבת מותה של המנוחה". אין אני רואה צורך להתייחס לטענה, שהעלתה באת-כוח המערער, כי החלטת ועדת הנכות הייתה מוטעית - מחמת חוסר המידע, כי מקור הלופוס מתחיל בשנים 1968- .1969מה שחשוב לענייננו הוא, כי עובדה זו הייתה כבר ברורה לגמרי בעת מתן ההחלטה נושא הערעור הנוכחי, ועל דעת כל המומחים היה זה מקובל, כי מחלת הכליות והפקקת, שהופיעו בתקופת השירות, ייחוסן ומקורן במחלת הלופוס הבסיסית מלפני השירות; זה התברר בוודאות על-פי החומר הרפואי והתופעות לאחר שיחרורה של החיילת, שהשלימו את התמונה. בהנחה כי ממצאים, שנעשו בהחלטות על-פי חוק הנכים, מחייבים גם את קצין התגמולים ואת ועדת הערעורים לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), הרי לפי הסעיף 25א(א) לחוק האחרון, רשאי קצין התגמולים לתת החלטה חדשה בכל בקשה, שבה ניתנה כבר החלטה סופית, "אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה". פשיטא, כי רשאי הוא לתת החלטה חדשה באותן הנסיבות אף בניגוד לקביעה מכוח חוק הנכים. ובענייננו ברור הוא, שמאז ההחלטה לפי חוק הנכים, ניתוסף חומר רפואי רב ובו ממצאים ברורים, כי בכל המחושים והתופעות מאז 1968- 1969קיים רצף, שמקורו במחלת הלופוס הבסיסית, שאובחנה בוודאות רק מאוחר יותר. מהלך המחלה והתפתחותה אצל החיילת היה כפי שמוכר ברפואה, הן מבחינת אורך הזמן ( 5עד 10שנים) והן מבחינת התקדמותה, וכך גם התוצאה הסופית האומללה. .6נבחן כעת את משמעות התמונה הכוללת ואת המסקנות הנובעות מכך: המדובר הוא במחלה קטלנית, שהתפתחותה איטית, אשר מקורה וסיבתה אין להם קשר עם השירות הצבאי - ותחילתה לפניו; גם אם בתקופת השירות הייתה החמרה במחלת הכליות והפקקת, שהן תופעה ידועה במחלה זו, ואלה הוכרו כמוחמרים עקב השירות, הרי המוות לא בא כהמשך להחמרות אלה, אלא כהתקדמות טבעית של מחלת הלופוס הבסיסית (ע"א 168/77 [1]). אין זה מקרה נדיר, שבין המתגייסים הרבים לצה"ל יש כאלה, שמחלתם לא נתגלתה לפני הגיוס, והיא אובחנה רק תוך כדי השירות, בלי שלשירות הייתה השפעה על התפתחותה. החוק אינו מזכה את אלה בתגמולים, ואף אינו מעביר את חובת הראיה על קצין התגמולים (ע"א 408/70 [2], בעמ' 364). ויש מקרים, כפי שעלה בע"א 519/71 [3], שהתפרצות המחלה קשורה בשני גורמים: האחד קונסיטוציונאלי, והאחר כתוצאה מאירוע, הקשור בשירות. נקבע שם, כי אם היה באותו אירוע מיוחד כדי לגרום להתפרצות המחלה באותו זמן, יש לראות בו מבחינה משפטית, להבדיל מהבחינה הרפואית, את גורם הנכות; לא כן המצב, כשנעדר אירוע מיוחד, והמחלה התפרצה תוך כדי השירות - וגם במקרה, שהאירוע גרם רק להחמרה זמנית של המחלה החבויה עד אז, כי אז תוכר רק אותה החמרה ובשיעור שיש ליחס לאותו אירוע הקשור בשירות (ע"א 395/73 [4]). במקרה דנן אכן הכירה ועדת הנכות, על-פי המצב והנתונים כפי שהיו אז, במחלת הכליות והפקקת כמוחמרות עקב השירות; ומסכים אני לכך, שאין מקום לבדוק כעת, אם החלטה זו הייתה בזמנה בדין או מוטעית; ואולם, משבא המערער, ואחריו ועדת הערעורים, לדון בתביעת המשיבים לא היו פטורים מלבחון את סיבת המוות ואת הקשר הסיבתי בין השירות לבין המוות; מה עוד, כאשר מחלת הלופוס בתור שכזאת לא הוכרה כמוחמרת עקב השירות, וכפי שהצבעתי לעיל, בשלב ההוא היא הייתה בבחינת הנחה סבירה. נכון כי גם פגימה נלווית ועקיפה עשויה להיות מוכרת, אך כאמור בבג"צ 191/65 [5], בעמ' 548"... רק פגימה הגורמת נכות משלה ושיש לה קיום עצמאי בנפרד מהגורם שהסב אותה, יכולה להיות מוכרת כפגימה נפרדת שיש לה דין תגמולים לפי החוק" (אמנם שם נידונה הסוגיה בהקשר לחוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז- 1957- אך לצורך ענין זה אין נפקא מינה בין השניים). .7מאז ותמיד מקובל עלינו לנהוג רוחב לב כלפי תובע בדוננו בתביעת תגמולים (ע"א 55/69 [6]), ומקום שהראיות מראות בצורה סבירה, כי הנכות או המוות נגרמו עקב שירותו, לא יחמיר עמו בית המשפט יתר על המידה. משום כך לא הוקפד, כי הקשר הסיבתי בין השירות לבין הנכות או המוות יהיה קשר ישיר, וגם קשר עקיף, הפועל דרך סיבה נוספת המתקשרת לתוצאה המזיקה, דיו, ובלבד שאותה סיבה נוספת לא תפקיע את הקשר הסיבתי (ע"א 237/72 [7], בעמ' 474). ואולם, במקרה דנן, הקשר הסיבתי למוות מוביל ומתקשר אך ורק עם מחלת הלופוס; גם אם בשלב של תקופת השירות היו תופעות לוואי טבעיות של אותה מחלה, הרי שתופעות אלה מופקעות מבחינת הקשר הסיבתי של המוות, שסיבתו כעת ידועה וברורה. לאחר התפתחות המחלה והבירורים הרפואיים המקיפים, צומצמה המסקנה הרפואית לגורם אחד של המוות, אשר לא רק שאינו קשור עם השירות - אלא שתחילתו לפני השירות והתפתחותו גם היא אינה קשורה בו (ראה: ע"א 519/71 [3]). מקשה בא-כוח המשיבים ומעלה טענה כפולה: א) מאז הוסף לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) הסעיף 2ב קיימת הנחה מכוח החוק, כי חייל, שמת ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר. כעת נהפכה חובת הראיה, וכל עוד לא הוכיח קצין התגמולים את חוסר הקשר הסיבתי בין המוות לבין השירות בראיות חותכות, דין הוא, כי יזכו המשיבים בזכויות, שמקנה החוק (ע"א 751/78 [8]). ובהקשר זה חוזר בא-כוח המשיבים ומצביע על החלטת ועדת הנכות, שכבר קבעה החמרת המחלה, וגורס, כי החלטה זו חוסמת הלכה למעשה בפני המערער את האפשרות להוכיח "היפוכו של דבר". ב) מאז הלכת בוסאני הידועה, ע"א 652/69 [9] וד"נ 3/70 [10], כשהמחלוקת הרפואית היא בין אסכולה "מקלה" לבין אסכולה "מחמירה" - דין הוא, כי יאמץ קצין התגמולים את הדעה המקלה עם החייל. ובהקשר זה מצביע בא-כוח המשיבים, כי לפני ועדת הערעורים באה גם חוות-דעתו המקיפה של ד"ר ד' גולן מיום 1.5.79, אשר הסתייג מעמדת המומחה האחר, ד"ר א' גילון, ומגיע למסקנה, כי "כפועל יוצא נתן לקבוע כי מחלת . S.l.eשהוחמרה תוך השירות ועקב השרות הצבאי היא המחלה שגרמה למותה". חושבני, כי בטענה זו על שני חלקיה פורץ בא-כוח המשיבים לדלת פתוחה מבחינת העקרונות, ובלבד שהחוק והאסמכתאות יפורשו כהלכה. לחלקה הראשון של הטענה השאלה אינה אלא זאת: האם הצליח המערער להוכיח "היפוכו של דבר", היינו, אם לאור הראיות החדשות, שלא היו לפני ההחלטה הקודמת, הצליח להרים הנטל המוטל עליו ולהוכיח, כי המוות לא בא עקב מחלה שהוחמרה בתקופת השירות. וכבר נאמר לעיל, כי לאור הסעיף 25א(א) לחוק אין המערער מנוע לשנות אפילו החלטה של עצמו, קל וחומר של ועדת ערעור מכוח חוק הנכים. ואשר להסתמכות על הלכת בוסאני, ע"א 652/69 [9] וד"נ 3/70 [10] הנ"ל, יש לדייק ולהדגיש, כי הלכה זו אינה שוללת סמכותם של קצין התגמולים ושל ועדת הערעורים להכריע לגבי איבחון המחלה וקביעת הקשר הסיבתי בינה לבין התוצאה. מה שנקבע שם הוא, כי כאשר קיימת מחלוקת כנה במדע הרפואה, מה הגורמים העשויים להביא להתפרצות מחלת הסכיזופרניה, אם רק מאורע מיוחד או מתח נפשי מיוחד הכרוך בשירות, או מספיק לכך מתח נפשי רגיל הכרוך בשירות, לא יכביד קצין התגמולים עולו עם התובע ויאמץ הדעה המקילה. או כאמור בד"נ 3/70 [10], בעמ' 640: "... נכה שהוכיח עובדות המזכות אותו לתגמולים אליבא דאסכולה 'המקילה' ולא הוכיח עובדות הדרושות אליבא דאסכולה 'המחמירה' - האם יצא ידי חובת הראיה המוטלת עליו? על שאלה זו ענה בית-המשפט בחיוב". וכך אמנם אושר גם בדיון הנוסף. וכמו בכל עניין אחר גם עניין בוסאני, ע"א 652/69 [9] וד"נ 3/70 [10] הנ"ל, לא נותק מהמסכת של העובדות הרלוואנטיות הן לעניין הממצאים הרפואיים והן לעניין תנאי השירות, שיצרו שם מצב של תיקו וחוסר הכרעה בין שתי האסכולות, ומשום כך ידו של הנכה על העליונה. .8ואולם בשום פנים אין לומר, כי די לו לתובע להצטייד בחוות דעת, התומכת בתביעתו, ולהגישה לפני קצין התגמולים או לפני ועדת הערעורים, כדי ליצור בכך יריבות של "שתי אסכולות" ולהישען על הלכת בוסאני, ע"א 652/69 [9] וד"נ 3/70 [10] הנ"ל. וכבר אמר השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 408/70 [2] הנ"ל, בעמ' 363: "אם נעלה עתה כל דעה של רופא יחיד (שניתנה במקרה דנן אף ללא נסיון להראות שזו דעה שיש לה מהלכים במדע הרפואה), לדרגת 'אסכולה' במובן הלכת בוסאני, הרי ששללנו בכך כל שיקול-דעת מקצין התגמולים ומוועדת העררים גם יחד, כי תפקידם של האלה יתמצה בקביעת העובדה שהוגשה להם חוות-דעת כזאת. לא כזה הוא הדין..." במובן הלכת בוסאני, ע"א 652/69 [9] וד"נ 3/70 [10] כפי שיש לפרשה, אין אני סובר, כי חוות-דעתו המלומדת של ד"ר גולן יוצרת כלל שתי אסכולות רפואיות בהקשר למחלת הלופוס ולגורמים שהביאו למותה של החיילת. ובטרם אתייחס לתוכנה המהותי, אדגיש את שאמרנו בע"א 188/75 [11], בעמ' 175, כי "לצורך זה יש לייחס משמעות וחשיבות לא רק למשפט המסכם של חוות-הדעת, אלא גם ליתר הדברים שבפי אותו מומחה - שמא אין המסקנה שבסוף עולה בהכרח מפרטי הדברים". מומחה זה תיאר בפרוטרוט את תולדות מחלתה של החיילת מאז שנת 1969, כפי שאלה עלו מכרטיסי קופת-חולים שבטיפולה הייתה, מהאישפוזים החוזרים, מחוות הדעת הרפואיות וכו'. הדיון שלו, לאחר אבחנת כל אלה, אינו שונה מהותית מחוות-דעת אחרת - וכך כתוב שם: "החיילת ז"ל סבלה ממחלת . S.l.eאשר יתכן וסמניה הראשונים הופיעו ב1968, בהיותה כבת 15שנה. זו מחלה נדירה יחסית, אשר שכיחה יותר ובצורה בולטת בנשים, וגיל הופעתה השכיח הוא העשור השני והשלישי לחיים. זו מחלה רב מערכתית אשר סיכוניה העקריים נובעים מן האפשרות של הפגיעה הכליתית והפגיעה במערכת העצבים המרכזית. חולים אשר כליותיהם נפגעו, תוחלת החיים שלהם קצרה בהשוואה ליתר החולים במחלה, וזאת עקב הסיכויים הקטלניים הנובעים מפגיעה זו. החולה נפטרה מסבוכים ידועים במחלת . S.l.eשהתבטאו באי ספיקת כליות קשה, אי ספיקת לב, וזהום קשה בצורת דלקת ריאות מלווים בפגיעה במערכת העצבים המרכזית". הוא מאמץ את קביעת ההחמרה עקב השירות, שנקבעה על-ידי ועדת הנכות, בהעלותו סברה של תנאים סביבתיים, כגון, "חשיפה לקרינת שמש" ו"עבודה בתנאי מזג אויר חמים"; והרי במקרה דנן הייתה ראיה פוזיטיבית, כי החיילת לא הייתה נתונה בתנאים כאלה בעת שירותה; ואולם, אנו כיום איננו חוזרים לבדוק את הצידוק לקביעת ההחמרה עקב השירות, החלטה שלא עירערו עליה, אלא אם יש קשר סיבתי בין המוות לבין אותה החמרה. דעתו של המומחה גולן מצויה בפרק, בו הוא דן "במהלך המחלה וסיבת המוות". כדי לא להאריך יתר על המידה אביא רק את הקטעים המהותיים ממנו, וכך נאמר שם בין היתר: "מן הספרות הרפואית הענפה של השנים האחרונות על מחלת . S.l.eועל מהלכה (3-4) ידוע כי כאשר מחלה רב מערכתית זו פוגעת בכליות הפרוגנוזה של החולה היא גרועה לאין ערוך בהשוואה לאותם חולים אשר כליותיהם לא נפגעו. לאור ידע זה, התפתחה המחלה בחיילת בכוון קטלני כפי שנתן היה לצפות... מהלך המחלה כפי שהוא מופיע ברשומות הרפואיות של קופ"ח (קבוץ גלויות) ושל ביה"ח רמב"ם למן שנת 1973ואילך מעיד על פגיעה כליתית הולכת ומחמירה והמביאה לאי ספיקה כליתית מחד ולהתפתחות יתר לחץ דם קשה שהחמיר במיוחד לפני אשפוזה האחרון באוגוסט 1977, מאידך, תוך האשפוז התפתח פלג שיתוק במחצית הגוף השמאלית על רקע מחלתה היסודית. החרפה נוספת של אי ספיקה הכליתית, אי ספיקת הלב ודלקת ריאות ובמצב זה נפטרה. ניתן לקבוע בוודאות כי החולה נפטרה עקב הפגיעה הרב-מערכתית הקשה המאפיינת את מחלת .s.l.e". .9משקובע גם מומחה זה, כי תחילת המחלה היסודית, הלופוס, על-פי תופעותיה וכולל התופעות הכלייתיות - כבר בשנת 1969; התפתחות המחלה הייתה בכיוון הקטלני כפי שניתן היה לצפות, ולמרבה הצער נפטרה ממחלה זו - הרי שאין, למעשה, דעה זו שונה במהותה מחוות הדעת האחרות; ניתן איפוא לומר, כי בחינת חוות-דעתו של ד"ר גולן על-פי תוכנה ומהותה, אינה מובילה למסקנה המשפטית, כי המוות נגרם עקב השירות או ההחמרה, שהוכרה בזמנו. אינני מתעלם מכך, כי תוצאה זו עשויה להוסיף על צערם של ההורים, אשר להם נתונה מלוא האהדה, משום שרב היה סבלם כעשר שנים, אך המסקנה מחייבת לקבל את הערעור ולהחזיר על כנה החלטתו של קצין התגמולים. לא יהא צו להוצאות. השופט א' ברק: אני מסכים. השופט י' שילה: אני מסכים. מקרי מוותצבארפואהשירות צבאי