קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני: השופט א' גולדברג: .1 ועדיין אנו נדרשים לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני, וליתר דיוק לרישא של סעיף זה (להלן- סעיף 80). המנוח (להלן - התובע) הגיש לבית-משפט השלום בחיפה תביעה כנגד המערער, ובה עתר למתן צו מניעה, שיאסור על המערער לעשות "כל פעולה המשנה את המצב הקיים כעת באשר לגבול שבין חלקות הצדדים וביחוד לאסור עליו מלהיכנס... אל המגרש המוחזק על ידי התובע והמתחיל מקו הגבול המסומן כעת על-ידי הקיר הקיים בין החלקות", וכן לאסור על המערער "מלהפריע בכל צורה ו/או דרך שהיא... לתובע מלהקים גדר ו/או קיר בקו הגבול שבין חלקות הצדדים והמסומן כעת ע"י הקיר הקיים, אם וכאשר יהרוס הנתבע את הקיר הקיים". במהלך הדיון בבית-משפט השלום נפטר התובע, ובמקומו באו עיזבונו ויורשיו, הם המשיבים שלפנינו. .2את עילת תביעתו השתית התובע על כך, שקנה מהמערער בשנת 1956בערך חלקת קרקע (שכונתה בתביעה - המגרש) מתוך שטח קרקע, שהיה שייך למערער, וכי בנה על המגרש את ביתו ו"החזיק והשתמש במגרש כולו שימוש שוטף ורצוף". מספר שנים אחרי המכירה בנה המערער קיר על הגבול שבין המגרש לבין השטח שנותר בידיו. עובר להגשת התביעה החל המערער להרוס קיר זה, ובכוונתו 'להתקדם עם גבול חלקתו לתוך מגרשו של התובע', ובכך לפגוע "פגיעה חמורה בזכויותיו של התובע וגם פגיעה ברכושו, אותו קנה כחוק כמצויין לעיל". מאחר שכל פעולה מצד המערער "המכוונת להרוס הקיר ו/או להכנס לתוך המגרש... תהווה שינוי קיצוני של המצב הקיים והנה מנוגדת להסכם קניית המגרש ע"י התובע" - ביקש הוא את הסעדים, שפירט, כאמור, בתובענה. .3בכתב הגנתו הודה המערער, כי מכר לתובע חלקת קרקע מתוך חלקתו, אלא שלטענתו שטחה של אותה חלקה היה 500מ"ר בלבד, וכי "בשנת 1957בנה הנתבע [צ"ל - התובע] על השטח הנ"ל את ביתו אשר מתגורר בו עד היום". הקיר שבנה אינו מסמן כלל את גבול החלקה שמכר לתובע, והוא נבנה בתוך השטח שנותר בבעלותו שלו, בו נמצאת תחנת דלק שהוא מפעיל, מטעמי בטיחות בלבד. השטח שבין הקיר לבין גבול החלקה שמכר לתובע הוא בבעלותו, ואין לתובע כל זכות בו. המערער לא הכחיש בכתב-הגנתו את האמור בסעיף 7לתביעה, כי התובע מחזיק ומשתמש "במגרש כולו שימוש שוטף ורצוף", אולם טען, כי בשנת 1971הסיג התובע את גבולו מעבר לשטח שמכר לו ובנה עליו משטח בטון ללא הסכמתו, וכי "דרש פעמים רבות מהתובע להרוס את משטח הבטון הנ'ל אך לא נענה". העתקים ממכתבי ההתראה ששלח לתובע (אותם צירף לבקשתו לביטול צו מניעה זמני שניתן לבקשת התובע) עשה המערער חלק בלתי נפרד מכתב-הגנתו. באחד מהמכתבים הנ"ל מיום 17.10.71חזר המערער (באמצעות בא-כוחו) על טענתו, כי מכר לתובע רק חצי דונם מאדמתו, וכי הוא (התובע) הסיג את גבולו ובנה על שטח נוסף משטח בטון ברוחב 3מ', ולפיכך הוא נדרש להרוס המשטח ולפנות את השטח. .4במהלך הדיון בבית-משפט השלום הסכימו הצדדים על גבולות השטח שנמכר לתובע בצדדים: צפון, דרום ומערב, והמחלוקת התמקדה לגבי מיקומו של הגבול המזרחי. לטענת התובע עובר הגבול בצד זה לאורכו של הקיר שבנה המערער, ואילו לטענת המערער עובר הגבול מערבה לקיר, במקום שסומן בקו אדום בתרשים, שנעשה על-ידי מודד מטעמו ועל-פי הוראותיו (מוצג נ/1). לאחר שמיעת עדותו של המודד כעד מטעם המערער בהסכמת בא-כוח התובע, התנגד בא-כוח המערער לכך, שהתובע יעיד עדים על השטח שנמכר לו, וזאת בהסתמכו על האמור ברישא של סעיף .80בטענותיו להתנגדות זו הצהיר בא- כוח התובע דאז, כי קיימים מסמכים לגבי עיסקת המכר, אותם ישתדל לקבל ממשרדי הממשלה, ולפיכך אין הוא עומד על השמעת עדים לפני הצגת המסמכים. .5שופט השלום המלומד (כבוד השופט א' פיכמן) קיבל את התנגדות בא- כוח המערער והחליט, כי התובע מנוע מלהשמיע עדים, כל עוד לא הניח "תשתית להוכחת תביעתו הנ"ל ע"י מסמך בכתב". למועד, אליו נדחה המשך הדיון, לא הביא התובע כל מסמך. אולם עורך-דין טויסטר, שקיבל על עצמו בשלב זה את ייצוג התובע, העלה את הטענה, כי התובע אינו נזקק למסמך נוסף בכתב, כדי שתיפתח בפניו הדרך להשמעת עדות בעל-פה על מיקומו של הגבול המזרחי. זאת מאחר ש"ראשית ראיה" בכתב כבר מצויה בתיק בית המשפט בעצם הודאת המערער (הן בכתב הגנתו והן בתצהיר שנתן בתמיכה לבקשתו לביטול צו המניעה הזמני), כי מכר לתובע חלקת קרקע. .6שופט השלום המלומד דחה את טענת בא-כוח התובע מהטעם, שהודאת המערער אינה נוגעת אלא למכירת 500מ"ר בלבד, ואין בה משום "ראשית ראיה" לגבי שטח המריבה, שהוא סלע המחלוקת במשפט. כיוון שכך, דחה את בקשת בא-כוח התובע להרשות לו להשמיע עדים, וכתוצאה מכך דחה גם את התביעה. בבית המשפט המחוזי בחיפה, שבפניו בא ערעורם של עיזבון התובע ויורשיו, נחלקו דעות השופטים, ועל-פי דעת הרוב (כבוד השופטים א' נוימן וט' שטרסברג-כהן) נתקבל הערעור כנגד דעתו החולקת של הנשיא ב' כספי. .7לדעת כבוד השופט א' נוימן, אם "נתן הנתבע הודאה מלאה (כשהצדדים התקשרו בהתקשרות בעל פה- א' ג') קוימה ההוראה של סימן 80ואין לו, לתובע, צורך להסתייע בתורת ראשית ראיה בכתב, כלומר על הודאה חלקית של הנתבע, שיש בה בצרוף ראיה נוספת כדי להוכיח תביעתו". במקרה דנן "הנתבע הודה בכך, כי אכן התקשר עם התובע בעסקת מכר. אמנם סייג הודאתו זו בטענתו שמכר לו 500מ"ר בלבד, אבל טענה זו נסתרה, לפחות לכאורה, על ידי העובדה, שאף בה הודה הנתבע, שהתובע החזיק בשטח כלו, כלומר בשטח של 500מ"ר וגם בשטח המריבה, כאשר שני השטחים ברצף אחד, עד קיר הבטון, במשך כ- 22שנה, ללא הפרעה וללא עוררין. על זה צריך להוסיף את העובדה שהנתבע הוא הוא שבנה את הקיר, כאשר השטח של 50מ"ר ושטח המריבה נמצאים מערבה מהקיר ומשתרעים עד הקיר הזה". לפיכך "הודאת הנתבע בכתב ההגנה, כי נעשתה עסקת מכר מהווה ראשית ראיה בכתב והיא, בצירוף עובדת חזקת התובע בשטח כולו ובצירוף עובדת בניית הקיר על-ידי הנתבע, הכל כמפורט לעיל, צריכים להביא לכך, כי יורשה למערערים להביא ראיותיהם על פה ושגע השופט קמא בסרבו למערערים הבאת ראיותיהם". .8הנמקתה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן לקבלת הערעור הייתה: "אם ההודאה היא חלקית, במקרה דנן הודאה בעצם התחיבות למכור למוריש המערערים חלק מהחלקה הנדונה בגוש הנדון כשהחזקה באותו חלק נמסרה אף היא לקונה והמחלוקת נסבה על גבול אותו חלק (מזרחי בלבד) ועל גדלו - באה הודאה חלקית זו במקום ראשית ראיה בכתב. איני רואה סיבה לראותה כפחותה בערכה מראשית ראיה, ויש לאפשר לבין [צ"ל: ללבן] המחלוקת ע"י הבאת ראיות. זאת ועוד, משקיבל השופט קמה ראיות מטעם המשיב בשאלת גודל החלקה שמכר למוריש המערערים, ובדבר מיקומו של גבול המזרחי של אותו חלק (תצהיר המשיב בהמרצה 141/79, תרשים ועדות מר זייד...), היה עליו לאפשר לתובע להביא ראיות באותם נושאים". .9דעתו החולקת של כבוד הנשיא ב' כספי בתמציתה היא, כי כל שמבקש בא-כוח המשיבים הוא לפצל את הודאת המערער לשני חלקים: (א) הודאה שמכר שטח אדמה ו-(ב) שהשטח הזה הוא 500מ"ר, והוא מבקש להסתמך רק על החלק הראשון של ההודאה, כלומר, שהיה הסכם ביניהם למכירת קרקע, ואילו לגבי השטח - שהוא העניין השנוי במחלוקת - הוא מבקש להוכיח, שהשטח הזה השתרע עד לקיר שבנה המשיב (המערער בפנינו - א' ג'). וזאת אין הוא רשאי לעשות. אם הודעת המערער בבית המשפט באה במקום מסמך בכתב במובן הרישא של סעיף 80, כי אז יכולים המשיבים "להסתמך עליה כמות שהיא ולא רק על חלק ממנה ואין הם רשאים להביא ראיות לסתור את הנאמר בהודאה, אלא במסגרת הסיפא של סעיף 80", כלומר "על-ידי מסמך או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנטען". הנה כי כן חוזרים אנו לצורך במסמך או בהודאת המערער. לפיכך צדק, לדעתו, שופט השלום, כאשר קבע, שהודאת המערער מתיחסת אך ורק לשטח של 500מ"ר, "ואילו לגבי יתרת השטח, שהוא שטח המריבה, אין הודאה מצד המשיב [המערער], ועל כן אין גם כל מסמך או ראשית ראיה בכתב, ולכן לא היה מקום להרשות לשמוע עדויות בקשר לשטח הזה". ערעור זה הוגש על-פי רשות ערעור, שניתנה למערער על-ידי נשיאו דאז של בית המשפט העליון (הנשיא מ' לנדוי). .10השאלה הראשונה, העומדת לדיון, היא, מה טיבן של ההודאות שהודה המערער? בנדון זה יש להבחין בין "הודאה פורמאלית", הנעשית עלידי בעל דין או פרקליטו לצורך הדיון, והידועה בשם "הודאה משפטית" או "הודאה שיפוטית", שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט. בעוד שהודאה מהסוג הראשון "אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה" (ראה: א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקר חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 59), הרי שההודאה מן הסוג השני הינה "ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנת או בלתי מהימנת על בית המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט" (ע"א 211/63[1], בעמ' 572). עוד יש להבחין בין הודאה בזכות שיש לאחר כלפי המודה, לבין הודאה בעובדה, שאין בצדה הודאה בזכות. על הבחנה זו עמד כבוד הנשיא אולשן בע"א 497/60, 498[2], בעמ' 1668, כשהוא מוסיף ואומר: "יש שהודאה מפרשת זכות הזולת להבדיל מהודאה בעובדה מסויימת, שאין בצדה הודאה בזכות, אם על תובע להוכיח שרשרת של עובדות כדי להקים את עילתו ובידו הודאת הנתבע באחת העובדות האלו - רשאי התובע להישתמש בהודאה כהוכחת העובדה הזאת. ייתכן שהעובדה הזאת כשלעצמה אינה מספיקה בשביל להוכיח את זכותו נגד הנתבע, מפני שצריך להוכיח עוד עובדה נוספת כדי להקים את הזכות". הלכה פסוקה היא, כי עדין חלים בישראל דיני ההודאה שבמג'לה (ע"א 497/60, 498[2] הנ"ל, בעמ' 1672), הלכה שנפסקה בעקבות פסקי-דין של מועצת המלך (עמוה"מ 23/38[10], בעמ' 534; עמוה"מ 37/43[11]), בעמ' 269). אולם השאלה, אם ההוראות שבספר 13של המג'לה דנות בהודאה בעובדה או רק בהודאה בזכות, הושארה בצריך עיון (497/60, 498[2] הנ"ל, בעמ' 1676), וגם בענייננו אין שאלה זו צריכה הכרעה. לצורך החלטתנו בערעור זה די לנו בכך שהאמור במכתבו של המערער על התובע הוא בגדר הודאת בעל דין בעובדות המפורטות בה, וכי הודאה זו הינה ראיה כשאר ראיות קבילות. .11השאלה הבאה היא, אם ראיה זו הינה "ראשית ראיה", שיש בה, על-פי הפירוש שניתן בפסיקה לרישא של סעיף 80, כדי להתיר לתובע להביא עדות בעל-פה להוכיח את המוסכם בינו לבין המערער על גודל השטח שנמכר לו לטענתו. כפי שנקבע בפסק הדין המנחה בעניין פריזלר (ע"א 65/49 [3]), ההוראה שבחלק הראשון של סעיף 80הינה בעלת אופי פרובטיבי בלבד, ואין היא בעלת אופי קונסטיטוטיבי, הוראה כזאת, שמטרתה היחידה להבטיח, כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה - נותנת מקום לגישה שאינה נוקשה, "גישה שאינה דורשת הצגת מסמך המהווה הוכחה מלאה דוקא, אלא מסתפקת בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית" (שם, בעמ' 889). ועוד נאמר שם, בעמ' 893, כי יש לפרש את הכלל האמור בחלק הראשון של סעיף 80כך: "א) אין הכרח כי המסמך בכתב יכיל הוכחה מלאה על עשיית ההסכם מהסוג הנדון, אלא יהיה די בו, באותו מסמך, כי יבטיח כשמצרפים אליו עדות אחרת - את הוכחת ההסכם בדרך מהימנה. מכאן שאין איסור על הבאת עדות בעל פה, שמטרתה רק להשלים את האמור במסמך שבכתב. ב) בנתון לקיום המטרה בדבר הוכחת ההסכם בדרך מהימנה, אין לקבוע באופן מדוייק את מדת ההוכחה שצריך להכיל המסמך שבכתב. דבר זה יהיה תלוי בהערכת תכנו של המסמך לאור העדות האחרת - הערכה הנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט השומע את הענין בדרגה ראשונה..." (ההדגשה שלי - א' ג'). על-פי עקרונות אלה נאמר בע"א 395/64 [4], בעמ' 193, בו נעשה הסכם בעל-פה למכירת מקרקעין, כי גם קבלה, שהייתה בידי הקונה, בה אישר המוכר קבלת סכום כסף מסוים על חשבון המחיר, יכולה לשמש "כתחילת ראיה בכתב" לצורך סעיף .80 .12הטענה, כי אין בהודאת המערער משום "ראשית ראיה" בכל הנוגע למכירת "שטח המריבה" על-ידיו לתובע, אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקה, כפי שהובאו לעיל. עילת תביעתו של התובע, כפי שניסחה בכתב תביעתו, לא הייתה מכירתו של "שטח המריבה" על-ידי המערער אלא מכירת "המגרש" כולו בעיסקה אחת. ומאחר ש"אין הכרח בכך שהמסמך יוכיח כל פרט שבכתב-התביעה, ודי שתהיה בו 'תחילת ראיה', אפילו חסרות בו כמה חוליות בשרשרת האירועים, כדי להשלים כל מה שנטען בכתב-התביעה" (ע"א 465/66[5], בעמ' 777), הרי שיש בהודאת המערער על עיסקת המכר שעשה עם התובע משום "ראשית ראיה", אשר, צירוף לעדות בעל-פה, תאפשר לתובע להוכיח בדרך מהימנה את ההסכם בדבר מכירת כל "המגרש". מכאן שאין לראות בענייננו את בקשת התובע להביא עדות בעל-פה כמכוונת מעיקרה לסתור את האמור במסמך. מטרתו האמיתית של התובע הייתה להוכיח את עילתו. כשהאמור במסמך (שנעשה בידי המערער בלבד) משמש בידו רק פתח, דרכו רשאי הוא להביא אותה עדות שבעל-פה. .13יתרה מזאת, הודאת המערער במכתבו אל התובע כוללת בנוסף להודאתו בעצם עשיית הסכם ומכירת קרקע לתובע, גם הודאה בהחזקת התובע ב"מגרש" כולו. אם כי לטענתו החזקת התובע ב"שטח המריבה" נעשתה שלא כדין (טענה עליה חזר המערער, כאמור, גם בכתב-הגנתו). ומאחר שמידת ההוכחה, שצריך להכיל המסמך שבכתב לצורך סעיף 80רישא, תלויה בהערכת תוכנו של המיסמך לאור העדות האחרת (ע"א 65/49[3] הנ"ל, בעמ' 893), יש לראות בהודאה זו של המערער על החזקת התובע בשטח כולו נדבך נוסף להודאתו על עיסקת המכר, שיש בו כדי לחזק את טענת התובע בדבר מכירת "המגרש" כולו, לאור העדות בעל-פה שתומע. .14אוסיף, כי הנמקתה הנוספת של כבוד השופטת ט' שטרסברג כהן לקבלת הערעור בבית המשפט המחוזי, דהיינו, כי משקיבל שופט השלום ראיות מטעם המערער בשאלת גודל החלק שמכר לתובע ומיקומו של הגבול המזרחי, היה עליו לאפשר לתובע להביא ראיות באותם נושאים, אינה נראית בעיניי. שהרי עדותו של המודד, שנשמעה מטעם המערער (בהסכמת בא-כוח התובע), לא באה כדי להוכיח את ההסכם אלא כדי להצביע על הגבולות, להם טוען המערער עצמו, על-פי מדידות, שעשה העד לפי הנחייתו של המערער. .15דעתי היא, על-כן, כי הודאת המערער, ככל שהיא נוגעת לאמור במכתבו אל התובע, אינה תחליף ל"ראשית ראיה", אלא היא גופה "ראשית ראיה" בכתב. אדגיש רק, כי מסקנתי זו יפה אך ורק לשאלה, שעמדה לפנינו לעניין פירושו של סעיף 80(רישא, ולא סיפא), וכי אין בקבלתה של ראשית הראיה משום נקיטת עמדה לגבי ההכרעה במחלוקת הממשית שבין הצדדים. .16משבאתי למסקנה האמורה, איני נדרש לשאלת טיבה של הודאת המערער, כפי שניסחה בכתב- הגנתו, לענין הרישא של סעיף 80, ולשאלה אם הודאת צד בבית המשפט יכולה לשמש "ראשית ראיה" כדעת השופט ב' כהן באימרת אגב בע"א 66/66 [6], בעמ' 28(וכן ראה: המ' (י-ם) 198/67[9], בעמ' 190, מפי השופטת מ' בן-פורת). .17איני מוצא גם צורך להידרש לסעיף 1356לקודקס האזרחי הצרפתי, אליו הפנה אותנו בא-כוח המערער. לא זו בלבד שהאמור בו אינו בגדר הוראת דין מחייבת, ולא רק שהתובע לא ביקש לחלק את הודאתו של המערער ולאמץ רק חלק ממנה, בעוד שהסעיף הנ"ל אינו מתיר חלוקת הודאתו של בעל דין, אלא שעניינו של הסעיף הנ"ל היא בהודאת צד בבית המשפט ולא במסמך שכתב. לפיכך הייתי דוחה הערעור ומחייב המערער בהוצאות בסך 000, 20שקלים. מ"מ הנשיא מ' שמגר: אני מסכים הנשיא י' כהן: אני נאלץ לחלוק על דעתו של חברי הנכבד, השופט א' גולדברג לדעתי, יש לקבל את טענת עורך-דין עמאר, בא-כוח המערער, שאין להוכיח על-ידי עדים, ששטח החלק בחלקה, שנמכר על-ידי המערער, היה מעל ל- 500מ"ר. אני מסכים לדעת חברי, שמצויה במקרה זה לפנינו ראשית ראיה בכתב על כך שנקשרת עיסקת מכירה בין המנוח חלבי מועין לבין המערער. לו היה צורך לפרש את ראשית הראיה הזאת או להשלימה, ניתן היה, על-פי ההלכות שנפסקו, להביא עדים שיעידו על כך. ברם, במקרה שלפנינו מטרת הבאת העדויות איננה להשלים את ראשית הראיה או להבהיר עניינים סתומים שבה, אלא המטרה היא לסתור את מה שנאמר באותה ראשית ראיה בדבר שטח המקרקעין שנמכר. קבלת טענת המשיבים משמעותה, שכאשר הנתבע מודה במקצת בטענת התובע, לא תחול ההגבלה שבסעיף 80לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני. אלא ניתן להביא ראיות בעל-פה כדי לשנות את תוכן ראשית הראיה בכתב, כגון, כדי להוכיח שסכום החוב, שאותו תבע התובע, עולה במעט או בהרבה על הסכום, שבו הודה הנתבע, או שהנכס, שלגביו התקשרו הצדדים, שונה מהנכס, שאליו מתייחסת הודאת הנתבע. פירוש כזה של הוראת החוק מנוגד, לדעתי, למטרתו של סעיף 80ולמניעת הרעה, שאותה רצה המחוקק להשיג עלידי חקיקת סעיף זה. כפי הוסבר בפסק הדין המנחה בע"א 65/49 [3], בעמ' 889, מפי השופט אגרנט (כתוארו אז), מטרת הסעיף 80, שהוא בעל אופי פרובטיבי ולא קונסטיטוטיבי, היתה - "כי הפעולה המשפטית הנדונה תוכח בדרך מהימנה". בהמשך לדברים אלה נאמרו הדברים הבאים: "מאידך גיסא, ההודאות בעלות אופי פרובטיבי - אשר מטרתן היחידה להבטיח כי הפעולה המשפטית תוכח בדרך מהימנה נותנות מקום לגישה פחות מחמירה; גישה שאינה דורשת הצגת מסמך המהווה הוכחה מלאה דוקא, אלא מסתפקת בהגשת דוקומנט, אשר יש בו, בצירוף עדות אחרת, לשמש ערובה מספקת להגשמת אותה מטרה פרובטיבית". באותו פסק-דין מביא השופט אגרנט בהסכמה את דברי הפרשנות של ( 1923,beirut) selim bazלסעיף 80, לפיהם, כאשר במסמך שהציג התובע הודה הנתבע בעצם קיום החוב מבלי להזכיר את סכומו, מותר לתובע להוכיח את הסכום בעדות בעל-פה (שם בעמ' 893). המקרה שלפנינו שונה מהדוגמא הנ"ל, כי, כפי שכבר נאמר לעיל, מטרת הבאת העדו בעל-פה היא לא להוכיח דבר, שלא פורש בראשית הראיה בכתב, אלא לסתור דבר, שפורש בה. נראה לי, שאם תורשה הבאת ראיות כאלה לשם סתירת האמור בראשית הראיה בכתב בדבר נושא ההתקשרות, תסוכל על-ידי כך המטרה, שאותה רצה להשיג המחוקק בסעיף 80הנ"ל. מין הראוי להוסיף, שאף-על-פי שבע"א 65/49[3] הנ"ל פורש סעיף 80על- פי גישה גמישה ובאופן המצמצם את תחולתו, הודגש באותו פסק-דין, כי אסור לבית המשפט "לעשות צעד כלשהו לקראת ביטול הכתוב או הפיכתו לאות מתה" (שם, בעמ' 892). בפסקי-דין מאוחרים יותר נקבע, שאין להוכיח עלידי עדים, במקרים שעליהם חל סעיף 80, שהנתבע הודה מחוץ לכותלי בית המשפט בקיומם של חוב או התחייבות, מכיוון שפתיחת דרך להבאת עדויות כאלה תרוקן את סעיף 80מתוכנו (ע"א 22/63 [7], בעמ' 1416; ע"א 66/66[6], דברי השופט זוסמן). כן נפסק, שכאשר בשטר חוב נרשם, שהתמורה נתקבלה במזומנים, אין להביא עדויות בעל-פה, שלא ניתנה תמורה עבור השטר, או שמסירת השטר לא הייתה לשם יצירת חיוב, משום התמורה לא ניתנה (המ' 356/58 [18]. הלכה היא, שאין להוכיח בעדים, שתוכנו של המסמך היה שונה מהכתוב במסמך (ע"א 22/63[7] הנ"ל). אין אני רואה הבדל בין הלכה זו לבין המקרה שלפנינו, כאשר כוונת התובע היא להוכיח, שמה שנאמר בראשית ראיה בכתב, אשר משמשת לו פתח להבאת ראיות בעל-פה, אננו נכון, וכי הוסכם על דבר אחר מזה, שעליו מדובר באותה ראשית ראיה בכתב. בע"א 65/49 [3], בעמ' 892, הצדיק השופט אגרנט את הפירוש המצמצם של הוראות סעיף 80בכך, שמאז חקיקת אותו סעיף באה תמורה חשובה בהרכב האוכלוסיה בארץ וברמתה המוסרית ופחת החשש, שעדים מסויימים יצליחו להערים על האמת. אין אני בטוח, שהשקפה אופטימית זו היא עדיין מבוססת במציאות של זמננו, אולם גם אם נקבל גישה זו, לא נראה לי, שנוכל לפרש את הוראות סעיף 80, במקרה כמו זה שלפנינו, באותה הדרך, שבה הלכו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי. מהטעמים הנ"ל יש, לדעתי, לקבל את הערעור. הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור, כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט גולדברג. חוקים עותמאנים