קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור מטעם ביטוח לאומי על קצבת נכות כללית: השופטת פורת (1) זהו ערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, אשר חייב את המערער לשלם למשיבה קצבת נכות כללית על-פי פרק ו' 2לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - החוק) מ-1.2.1988, הגם שבקשת המשיבה למערער, בעילת החמרת מצב בריאותה, הוגשה רק בדצמבר .1988 (2) הצדדים לא נחלקו על עובדות המקרה הדרושות לעניין, והן פורטו על-ידי בית-הדין האזורי כדלהלן: "א. התובעת הגישה תביעה לנכות כללית בחודש אוקטובר .1985וועדות רפואיות קבעו לה אחוזי נכות רפואיים שלא הספיקו לקביעת דרגת אי-כושר להשתכר, ועל כן נדחתה תביעתה. ערעורה של התובעת לבית-הדין זה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים נדחה ביום 14.7.1987, והתובעת ביקשה למחוק את בקשת רשות הערעור שהגיה על פסק-הדין לבית-הדין הארצי, מאחר שהחליטה לפעול במסגרת החמרה לפי תקנה 37לתקנות: ב) ביום 13.12.1988הגישה התובעת בקשה במסגרת תקנה 37לתקנות. היא נבדקה על ידי וועדה לערעורים, שקבעה למערערת אחוזי נכות מסויימים. ערעור התובעת לבית-הדין התקבל, והוועדה נדרשה לקבוע את מועד תחילת הנכויות השונות. הוועדה קבעה למערערת נכויות מהמועדים הבאים: .1% 30נכות לפי סעיף 35(1)ד' משנת .1984 .2% 30נכות ועוד % 10נכות לפי סעיפים 31(4)(א) 3ו-31(4)(א) 2החל מיום .1.2.1988 .3על סמך החלטת הוועדה הרפואית קבע פקיד התביעות את דרגת אי-כושרה של התובעת להשתכר בגובה % 75מיום .1.2.1988לא הוגש כל ערעור על כך. לא על ידי התובעת ולא על ידי המוסד לביטוח לאומי. .4פקיד התביעות שפעל במסגרת מי שמחליט בתביעות על פי חוק הביטוח הלאומי, אישר את התביעה לקצבת נכות כללית מיום 1.12.1988, שהוא מועד הגשת הבקשה להחמרה ודחה את התביעות למפרע מיום זה". .4על החלטתו לאשר למשיבה קצבת נכות כללית רק מדצמבר 1988הודיע לה פקיד התביעות במכתבו אליה מיום .14.11.1991נגד החלטתו זו הגישה המשיבה תביעה לבית-הדין האזורי, ובה עתרה לחייב את המערער להכיר בה "כנכה" הזכאית לגמלאות כבר מיום 1.2.1988, כפי שקבע פקיד התביעות של המערער בהחלטתו מיום 14.5.1991 מכוח סמכותו על פי סעיף 127כח(א) לחוק. .5תקנה 39לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (קביעת דרגת נכות), התשל"ד- 1974(להלן - התקנות) קובעת לאמור: "לא תיקבע דרגת נכות מחדש לפי תקנות 37ו- 38בעד תקופה שלפני מועד הגשת הבקשה לקביעת דרגת נכות מחדש". בית-הדין האזורי היה מודע למשגה ששגה פקיד התביעות, שלא דבק בהוראת תקנה 39הנ"ל, אולם בקבלו את תביעת המערערת קבע בין היתר לאמור; "משקבע פקיד התביעות דרגת אי-כושר להשתכר ממועד מסוים, קביעה זו מחייבת את המוסד לביטוח לאומי, גם אם חרג פקיד התביעות מהוראות תקנה 39, כל עוד לא תוקן העניין דרך ערר כפי שנקבע בחוק. אין לקבל את טענת בא-כוח המוסד כי פקיד התביעות, בהחלטה נשוא תביעה זו 'תיקן' את הטעות המשפטית שבהחלטתו מיום 14.5.1991, הקובעת דרגת אי-כושר למפרע מיום הגשת הבקשה להחמרה. לא מצאתי שום סימוכין לכך שפקיד התביעות, הפועל במישור אחד, רשאי ל'תקן' החלטה שניתנה במישור אחר, ושלא על דרך ערר. סעיף 127ל קובע דרך הגשת ערר על החלטת פקיד התביעות לפי סעיף 127כח, ואין מקום לאפשר לפקיד התביעות לעקוף את ההוראות הנוגעות לעררים רק בשל כך שהמוסד לביטוח לאומי הוא המטפל בתיק ולא המבוטח. בית-הדין דוחה את טענת בא-כוח המוסד כי למעשה אין למוסד לביטוח לאומי זכות להגיש ערר על החלטת פקיד התביעות לפי סעיף 127כח לחוק. נוסח סעיף 127ל אינו שונה במהותו מנוסח סעיף 127כט, והרי בית-הדין יודע כי המוסד כן מגיש עררים לוועדה הרפואית לעררים על החלטות רופא מוסמך. יתכן ויתכן כי היתה טעות משפטית בהחלטת פקיד התביעות לפי סעיף 127כח, ואולם משלא פעל המוסד על דרך הגשת ערר, והקביעה הפכה לחלוטה, אין אפשרות לתקנה על ידי כך שמסרבים לשלם עבור התקופה שנקבעה בגינה דרגת אי-כושר להשתכר". .6בערעור לפנינו טען בא-כוח המערער, כי שגה בית-הדין האזורי שעה שסמך את ידיו על החלטתו השגויה של פקיד התביעות מיום 14.5.1991, הגם שבהחלטה קודמת מיום 21.4.1991הודע למשיבה על מועד זכאותה הנכון, והלכה למעשה אף הוענקה לה גמלת נכות מן המועד הנכון, ומכל מקום מעולם לא הודע למשיבה על מועד זכאות אחר מזה התואם את התקנה (לעניין טענה זו נציין כי לא מצאנו בתיק בית-הדין האזורי את ההודעה מיום 21.4.1991, אליה התייחס הא-כוח המערער, אלא רק את ההודעה למשיבה בנדון מיום 14.11.1991). .7בנוסף טען בא-כוח המערער בהודעת הערעור - זהו עיקר טיעונו - כי שגה בית-הדין האזורי ולא הלך בעקבות ההלכה הפסוקה, בקבעו כי פקיד התביעות של המערער אינו רשאי לתקן החלטה שנתן, ובעשותו כך חרג מסמכותו. .8בפנינו הרחיב וטען בא-כוח המערער כי רשות מינהלית רשאית לחזור בה מהחלטתה הקודמת, אם היא נוגדת בעליל את הדין, או נעשתה בשוגג מתוך היסח הדעת או מחמת טעות משרדית. מוסיף וטוען בא-כוח המערער כי החלטת פקיד התביעות מיום 14.5.1991, אכן לא עלתה בקנה אחד עם הוראת תקנה 39לתקנות, ולפיכך היה רשאי פקיד התביעות לתקן את החלטתו השגויה ולהתאימה להוראות המחוקק. .9מנגד מבקשת המשיבה לתמוך בפסק-הדין העומד לערעור מטעמיו של בית-הדין האזורי. עד הנה טענות לצדדים. .10נציין תחילה כי נעלה מספק - ואיש לא טען אחרת - שאין תקנה 39לתקנות מאפשרות קביעת דרגת נכות מחדש בעילת החמרה (תקנה 37לתקנות הנ"ל) לתקופה עבור ליום הגשת בקשה כאמור למערער. מכאן מתחייבת המסקנה כי נפלה שגגה מתחת ידי פקיד התביעות שעה שקבע, בהחלטתו מיום 14.5.1991את דרגת אי-כושרה של המשיבה לתקופה החל מ-.1.2.1988 אי לכך מתעוררת במלוא חריפותה השאלה האם היה פקיד התביעות רשאי לתקן את החלטתו השגויה, ולהמירה בהחלטה מתוקנת. .11סוגית יכולתה של רשות ציבורית כדוגמת המערער - תקן החלטה מוטעית שיצאה מתחת ידה, נדונה בהרחבה בע"א 433/80[1], שבו סקר כב' השופט בך את ההלכה הרווחת בארץ, באנגליה, ובארצות הברית, עיין במשנתם של מומחים ומלומדים במשפט מינהלי בארץ ובארצות אחרות, וסיכם את משנתו לאמור: " .8נחזור עתה מהכללים הרחבים אל הפרט שלפנינו, וננסה ליישם לגביו את הקווים המנחים של הפסיקה, במידה שאלה קיימים (והשתדלתי להראות כי קווים אלה רחוקים מלהיות ברורים ואחידים), וכן את כללי ההיגיון והשכל הישר. במקרה שלנו לא נשמעו טענות של תרמית והונאה או של התגלותן של עובדות חדשות, ועל כן פטורים אנו מלבחון את השפעתם של גורמים כאלה על שינוי החלטותיה של הרשות. נראה לי כי במקרה דנן ניתן להגדיר את ה'טעות' הנטענת ביחס להחלטת הפקיד המוסמך מטעם המשיב מיום 3.11.76בשלושה אופנים, והם: א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחרת יש בה בעליל משום חריגה מסמכות; ב. החלטה, שמקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסח הדעת; ג. החלטה, שיש בה משום משגה, במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המדיניות של משרדו או השתמש בשיקול דעתו באופן בלתי סביר. לגבי שני סוגי ההחלטות הראשונים, המוזכרים לעיל, תוכלנה רשויות הציבור לדרך כלל לחזור בהן מההחלטה המוטעית או הנוגדת את החוק ולגרום למתן החלטה אחרת תחתיה" (שם [1], בע' 351); " .15סיכומו של דבר: לאור האמור לעיל, נכנס המקרה הנדון לסוג הראשון של 'ההחלטות המוטעית' שנזכרו בסעיף 8לעיל (בנוסף על היותו מתאים לסוג השלישי), ועל-כן רשאי היה המשיב לראות החלטה מוטעית זו, בנסיבות המקרה, כבלתי מחייבת ולתת החלטה אחרת במקומה. אוסיף עוד הערה, למניעת אי-הבנה: אין פירושה של החלטה זו, שבכל מקרה, בו פועלת רשות ציבורית הניגוד לדרך הקבועה בחוק, יורשה לרשות לחזור בה מההחלטה ולתת החלטה אחרת במקומה. תוך התעלמות מהתנגדותו של האזרח הנוגע בדבר. בהחלט ייתכנו מקרים, בהם דרישות הצדק תחייבנה מסקנה אחרת, ובמיוחד כאשר האזרח שינה את מצבו לרעה כתוצאה מקבלת ההחלטה 'המוטעית'. אולם במקרה דנא, בו המשגה של הפקיד לגופו של עניין בולט לעין, והיה נהיר בוודאי גם למערערת, ובו לא שינתה המערערת את מצבה לרעה כל עיקר (היא שילמה את הסכום השני רק ב-1978, עת ממילא הייתה חייבת לשלם את המקדמה השנייה באותו סכום), הרי מן הדין שיאופשר לרשות לתקן את המעוות ולתת החלטה, אשר תואמת את הוראות החוק, ואשר תביא גם לתוצאה סבירה וצדקת" (שם [1], בע' 355). .12חוק הביטוח הלאומי מניח כי פקידיו עלולים לטעות, והוא כולל הסדר מפורט למקרה שבו שולמה גמלה בטעות או שלא כדין (סעיף 140לחוק). למקרים כאמור הוענקה למערער סמכות לקזז או לנכות סכומים ששולמו בטעות או שלא כדין. מקל וחומר כוללת סמכות זאת גם שינוי החלטה שנעשתה בשגגה בטרם שולמו גמלאות למבוטח, שאז חומרת השלכת הטעות פחותה מבחינת המבוטח. איש לא טען לתרמית, הונאה, או כיו"ב, אלא כמסתבר מחומר הראיות נגרר מן הסתם פקיד התביעות בהיסח הדעת אחר הקביעה הכלולה ב"אבחון הרפואי" שהוספו בו אחוזי הנכות המזכים מ-1.2.1988, ובשל כך נתפס לטעות. גם אין טענה כי המשיבה שינתה את מצבה לרעה מפאת הטעות הנדונה, שהרי בא-כוח המערער טען כי הודע לה עוד קודם להחלטה המוטעית, היינו ב-21.4.1991, כי זכאותה תחל מדצמבר 1988, וכך שולמו גמלאותיה הלכה למעשה; מכל מקום לא הוכח כי הושלתה המשיבה לחשוב שתשולמנה לה גמלאות עובר להגשת בקשתה בעילת החמרה, וכי כילכלה צעדיה, או פעלה בכל דרך על סמך אשליה זו. אי לזאת לא היתה מניעה לשינוי החלטת פקיד התביעות השגויה, הנוגדת בעליל את מצוות מחוקק המשנה הכלולה בתקנה 39לתקנות, ולהתאימה בהחלטה מתוקנת להוראתו הנ"ל. הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.קצבת נכותנכות כלליתערעורנכותביטוח לאומי